אנחנו נמות בסוף היום

לא, אבל, ברצינות אנשים, תגיבו. 

פרק חמישי~

קר לי בטירוף אז אני מתכרבלת מתחת לשמיכה שלי ומזמזמת את non-stop מהמילטון כדי להתחמם. 

פלוטו החתול נטש את המיטה כדי לרדוף אחרי משהו לפני כמה דקות, והעדר חום הגוף שלו מורגש. חתולים הם כמו רדיאטורים קטנים. אני מחייכת מהמחשבה וחוזרת למחשב. האור הכחלחל שהוא מפיק מתאים בדיוק לאווירת הלילה. אין שום אורות אחרים שדולקים כי אני לא רוצה שההורים שלי ידעו שאני ערה. הטלפון שלי מונח על השולחן, על שקט, בטעינה. המחשבה על לפתוח אותו מבעיתה אותי, אבל זה בסדר, כי עד הבוקר אני לא צריכה לעשות את זה. אולי אם אתחבא בחדר שלי ולא אצא מכאן אף פעם לא אצטרך לפתוח אותו בכלל בעשר עד חמש מאות שנים הבאות. חה. 

לפי החידון אני ארומנטית ואסקסואלית וזה מסתדר מעולה עם העובדות. סבתא שלי בחיים לא תתגבר על זה. 

אני מניחה שאני יכולה להפוך לפרפר ולמות תוך שלושה ימים ואז לא אצטרך להתמודד עם החיים שלי בכלל, אבל זו לא מחשבה מעשית במיוחד. אוי, אלוהים, אני נשמעת כמו אבא שלי. 

אגב אבא שלי. צעדים כבדים במסדרון. הראש שלו מופיע בפתח הדלת, והספקתי לסגור את המחשב אבל לא להעמיד פנים שאני ישנה ואני יכולה לראות איך הפרצוף משתנה להבעה זועפת משהו. נו. איזה חרא. 

"מאדיסון," הוא לוחש בחדות. "תעזבי את המסך ותלכי לישון כבר, מאוחר בטירוף. איך תצליחי לקום מחר-" 

הוא נקטע. דינדון עמוק, כמו פעמון של כנסייה. אלוהים, הייתי מעדיפה לסבול הרצאה בלחישות עכשיו. באמת. העיניים שלו נפערות באימה, ודמעות מופיעות שם. אני מרגישה.. חלולה? אני מרגישה כמו הפעמון מהצלצול, מנודנדת הלוך וחזור. "אולי.. אולי זאת טעות?" הקול של אבא סדוק. 

"תחזית מוות לא עושים טעויות." אני חושבת שאני אומרת. אני לא בטוחה אם דיברתי עכשיו או לא. 

אני מרימה את הטלפון שלי מהשולחן. 

"שלום?" 

"שלום. מתקשרים מתחזית מוות. מאדיסון שפרד?" 

"כן, זאת אני." 

"מאדיסון, צר לי לבשר לך שמתישהו בעשרים וארבע שעות הקרובות תמצאי את מותך בטרם עת-" 

אני מנתקת את השיחה. טוב, זה קרה עכשיו. אני מסתכלת על אבא שלי והדמעות יורדות במורד הלחיים שלו. 

אני קמה מהמיטה עם השמיכה מסביב לכתפיים שלי ונצמדת אליו.  הוא מחבק אותי חזק בזמן שאני בוכה. 

פלוטו חוזר לחדר. אין לו מושג מה קרה והוא מתחכך ברגליים שלי וקופץ אל המיטה, מתיישב במעגל פרוותי מושלם ונרדם. אבא טומן את הפנים שלו בשיער שלי ומושך באף. אני מרגישה את האבל קורן ממנו, כאילו אני כבר מתה. אני לא מתה. אני חיה. אני רוצה לצעוק את זה עליו. אני חיה! אני חיה! אני חיה! 

תתאבל אחרי שאני אמות. רק לי מותר להתאבל על עצמי עכשיו. אני זאת שיש לה פחות מעשרים וארבע שעות. אני מרימה את הראש. "אני חושבת שצריך לספר לאמא" כשאבא עונה, מרוב שהקול שלו סדוק הוא כבר שבור לגמרי. "אני מסכים איתך." 

אבא מניח יד מסביב לכתף שלי, כאילו שאם הוא יפסיק לגעת בי אני אעלם. אנחנו הולכים במסדרון ונכנסים אל החדר שלהם, וכשאנחנו מעירים את אמא אני בקושי מצליחה לדבר. השיער שלה דבוק לצד הראש שלי ועל הלחי שלה יש סימנים מהכרית. "אמא," אני אומרת. "תחזית מוות התקשרו אלי." הפרצוף שלה נשבר, אבל היא לא בוכה. היא מושיטה את הידיים שלה אלי ואני קורסת אל הזרועות שלה. אבא עוטף אותנו מבחוץ, הדמעות שלו מכתימות את השמיכה שלי. אחי הקטן זאק מופיע בפתח הדלת. "אמא? אבא? הכל בסדר? אני לא מצליח לישון ושמעתי בכי…" אבא מתרומם והולך אליו. אמא מהדקת את האחיזה בי ואני נשענת עליה. שכחתי לגמרי. צריך לספר לזאק. זאק המסכן. אבא מחבק אותו. זאק מסתכל מעבר לכתף של אבא, ומרים אלי גבות בשאלה. אני עוצמת עיניים ומסובבת את הראש. "אף אחד לא קיבל את ההתראה, נכון?"

"נכון?" זאק נחלץ מהחיבוק של אבא ומסתכל לו בעיניים. "אני לא קיבלתי את ההתראה דרך הטלפון שלכם, נכון?" אבא נד בראשו. יש דממה לכמה רגעים, ואז בקול ממש שקט, זאק שואל, "מישהו מכם קיבל את ההתראה?" אני מוחה דמעות מהפנים. אמא פונה אל זאק. "בוא לכאן," היא מבקשת. זאק נכנס לחדר ומטפס על המיטה של ההורים. אמא לוחצת על הכתף שלי ואני מסתובבת אל זאק ולוקחת נשימה עמוקה. הפרצוף של זאק משתנה ואני מבינה שהוא מתחיל לקלוט אז אני פולטת את זה החוצה ממש מהר כאילו זה קיא. "זאק, תחזית מוות התקשרו אלי," הפרצוף שלו מתעוות לרגע. עוברת  שנייה של דממה לפני שהוא מתחיל לצחוק. "אבל את לא עומדת למות," הוא אומר. אני מרימה גבות לעומתו. "כאילו, זאת בטוח טעות, כי אין שום סיכוי שאת עומדת למות, מאד. אנחנו צריכים להיכנס לאתר ולבדוק אם את באמת רשומה שם. כאילו, זאת אפשרות שתחזית מוות טועים, שום מערכת לא חסינה לטעויות ו…." הקול שלו גווע לאט, ודעות זולגות במורד הפרצוף שלו והוא מתקרב אלי ומחבק אותי חזק. "אל תמותי, מאד," הוא אומר לי. אבא בוכה על הכתף של אמא.

אני שונאת את זה, 

שונאת את זה,

שונאת את זה.

יש להגיב. 

הפרק הקודם