חצויים במשחקי הרעב

מתוך העצים יצאה ילדה. 

הורדתי קצת את אנקלוסמוס. כן, היא מתחרה, אבל היא נראית כל כך חלשה ומפוחדת. אני לא יהרוג ילדה תמימה בשביל המשחק הנורא הזה. 

סימנתי לאנבת' להוריד את הנשק. היא הסתכלה עלי במבט שאומר, 'אתה כזה רכרוכי' אבל הורידה את הסכין שלה. 

"היי" אמרתי בקול מרגיע והורדתי את החרב. "אנחנו לא נפגע בך" התקרבתי אליה לאט, כמו אל חייה פצועה, אבל היא התרחקה. 

"למה שלא תהרגו אותי ? זה מטרת המשחק לא ?" היא אמרה בחול חלש אבל נוזף. 

לא ידעתי מה לענות לה, אבל בשביל זה יש את אנבת'. 

"אנחנו פצועים ואחרי קרב ארוך, אז אנחנו מעדיפים להימנע מקרב".  זאת החכמולוגית שלי- 'אוי פרסי, ממתי היא שלך?' שאלתי את עצמי והסמקתי. קיוויתי שלא ראו את זה. 

"את רוצה להישאר איתנו ?" הצעתי, כי היה נראה שלא יזיק לה שעות שינה, מעיל וקצת חברה.

היא צמצמה עיניים אז אנבת מיהרה להסביר, " לשלושתינו לא יזיקו שעות שינה, אני ופרסי חשבנו שהכי כדי שנישן בתורנות ואם תצטרפי היה לכל אחד יותר זמן לישון". 

"למה שאני יסמוך עליכם ? מה מונע ממכם להרוג אותי בלילה ?" 

"יש לך משהו טוב יותר לעשות ?" שאלתי בכנות. 

היא חשבה לרגע ונכנעה. "היי, אני ביאנקה" אמרה.

"פרסי ג'קסון, בן פוסידון. וזאת-" הצבעתי על אנבת' "אנ-"

"אני יכולה להציג את עצמי!" אמרה אנבת בכעס, "בנים" מלמלה לעצמה. "אני אנבת' צ'ייס, בת אתנה. נעים להכיר".

התיישבנו ליד העץ. אנבת וביאנקה נרדמו, בזמן שאני שמרתי. 

***

שלושה ימים עברו- אם ספרתי נכון. 

אני, אנבת' וביאנקה החלטנו להישאר ביחד בינתיים. גילינו על ביאנקה שהיא בת האדס- אני והמזל שלי, היא קטנה מאיתנו בכמה שנים (ה.כ. אני לא זוכרת כמה, שנתיים?) והיא הגיעה ממחוז 11. קלטתי שהיא הילדה שהתפללתי שתמות, כעסתי על עצמי אבל אנבת' הרגיעה אותי ואמרה שלא יכולתי לדעת-כמה שאני אוהב אותה! 

לא קרה שום דבר מעניין בימים האלה: המשכנו להסתובב ביער, לא פגשנו אף אחד חוץ מכמה מפלצות שהרגנו בקלות. אבל כמובן שזה לא ימשיך ככה, כי ממתי משהו הולך לי בקלות ?

בינתיים מי שמת היה:

מחוז 5- זוכרים את הנער השובב ממחוז 5 ? כנראה שהוא חזר לחיים כי בדיוק אותו נער מת. (קונור שוד)

מחוז 1- נער בלונדיני רזה עם עיניים כחולות ופרצוף מעצבן. (אוקטביאנוס) 

סיפורי המוות של הנופלים:

קונור שוד: 

אני וטראוויס סיכמנו שנפרע ונציק כמה שיותר לקרייריסטים, נגנוב כמה שיותר חפצים, נפוצץ כמה דברים ואז נפגש ביער, מול השפיץ של קרן השפע.

בהתחלה הכל היה מעולה. רצתי בקרחת היער, הטמנתי מלכודות ומוקשים, זרקתי פצצות לכל עבר, חיבלתי בנשקים ולבסוף בחיוך ענק, רצתי ליער. 

טראוויס עוד לא  היה שם, אז החבאתי בשיחים, בודק את השלל שלקחתי.

כשסיימתי לבדוק, הצצתי מבעד השיחים. ראיתי את טראוויס רץ לעברי, הידיים שלו היו מלאות נשקים והוא חיוך אלי, מרוצה. חייכתי בחזרה והרמתי את השלל שלי כדי להראות לו. אבל כשהרמתי את הראש, הוא כבר לא חייך.

ניסיתי להבין מה קרה. כל הנשקים שגנב החליקו לו מהידיים ואז ראיתי שמהחזה שלו מבצבצת להב של חרב. 

הייתי המום, לא הייתי מסוגל לזוז.

החרב נשלפה מחזהו וטראוויס קרס, מאחורי נגלה נער בלונדיני עם צלקת בעין, כנראה קרייריסט, חרב מגואלת בדם בידיים שלו. 

זעם החליף את ההלם, התכוונתי לקום ולהרוג אותו אבל בשניה האחרונה ראיתי את טראוויס מניד בראשו. 

דמעות מלאו את עיניי, עדיין כעסתי אבל הקשבתי לטראוויס וברחתי ליער.

***

הסתובבתי ביער, באבל זועם, עד שנמאס לי, לא היה אכפת לי יותר.

רצתי לקרן השפע, הנחתי ששם הקרייריסטים היו,צדקתי.

בלי לחשוב פעמיים, יצאתי מהיער בקריאת קרב, "זה בשביל טראוויס !", אבל לפני שהצלחתי להתקרב, ברק פגע בי. 

הכאב היה נורא מידי, לא הצלחתי לנשום. ראיתי את טראוויס מחייך אלי ומושיט יד. 

לראות אותו הצית מחדש את הכעס. בכאב גדול ובצרחה איומה, לחצתי על כפתור הפצצה והצטרפתי אל טראוויס. 

(ה.כ. היה לו חגורה עם פצצות-בשלט-רחוק, הוא תכנן לזרוק אותן ואז לפוצץ אבל בסוף הוא לחץ על הכפתור בזמן שהן עוד היו עליו. הוא קיווה שהוא לפחות יהרוג עוד מישהו איתו, אבל הוא היה רחוק מדי והוא פוצץ רק ציוד)

אוקטביאנוס (ה.כ. יש לו שם משפחה?):

(ה.כ. את הסיפור של אוקטביאנוס אני יספר מנקודת מבט כללית, כי אני לא רוצה אפילו לנחש מה הוא מרגיש או חושב.)

אוקטביאנוס -כמו תמיד- היה פחדן, אז בזמן ששאר הקרייריסטים נלחמים על קרן השפע, הוא בתוכה. התירוץ שלו הוא "אני כאן בשבילכם! אני מחפש נשקים שיעזרו לכם בקרב, אם זה היה תלוי בי הייתי נלחם…אבל לצערי, אני חושש לחייכם וכמו כל מנהיג טוב-" "אתה לא המנהיג שלנו!" צועק עליו ג'ייסון שנלחם בקרבת מקום. אוקטביאנוס ממשיך בהיתעלמות "- אני מחפש את הנשק הכי טוב בשבילכם !" 

אחרי הקרב, ג'ייסון מערער על המנהגות של אוקטביאנוס.

בסוף הוויכוח, ג'ייסון מציב אולטימטום, או שהם נלחמים על המנהיגות בקרב, או שאוקטביאנוס יעזוב את הקרייריסטים. 

ג'ייסון נותן לו לילה לחשוב על זה. למחרת, כשאוקטביאנוס מתכוון להכריז על החלטתו-להילחם, נשמע פתאום קריאת קרב. 

כולם מוציאים נשקים-חוץ מאוקטביאנוס- אבל לפני שהם מספיקים לעשות משהו, ג'ייסון יורה על התוקף ברק.

ג'ייסון מסתובב אל אוקטביאנוס, פיצוץ נשמע ברקע אך ג'ייסון מתעלם. " מה החלטת?" הוא שואל ברצינות טהורה.

אוקטביאנוס משקשק בפחד מהכוח של ג'ייסון ומחליט לעזוב.

***

אוקטביאנוס מסתובב ביער, אך מזלו הטוב לא משחק לו. 

בלילה הוא פוגש הידרה, בלי אנשים שיגנו עליו הוא חסר תועלת והוא מת בשניה.

ביאנקה- שהתגלתה כמומחית בצמחים- הסבירה לי ולאנבת' על גרגרי יער, שאולי נראים תמימים לגמרי אבל הם ממש רעילים. איבדתי את חוט המחשבה איפשהו בשיחה, אבל הבנתי את הקטע. 

ביאנקה ואנבת' המשיכו לשוחח על צמחים, פתאום שמעתי רעש של דיבורים.

שלפתי את אנקלוסמוס וסימנתי לביאנקה ואנבת' להיות בשקט. 

מסתתרים בכוננות בעצים, הקשבנו לקולות עד שנראה שהחבורה הפסיקה להתקדם, ברעך 150 מ' מאיתנו.

אנבת' לחשה לי, "אני אשים את כובע ההיעלמות והתגנב אליהם ואני אחליט אם כדי להילחם או לברוח" 

"לא אנבת', זה מסוכן ! אולי את בלתי נראית אבל הם יכולים לשמוע אותך" 

"אני אעשה את זה" אמרה ביאנקה. "לא." אמרתי בקול קר, אני לא אתן לה לשחק ולסכן את חייה. 

"אני קטנה , שקטה וזריזה. אני הולכת" היא חטפה את כובע ההיעלמות.

"ביאנקה, לא !" 

אבל היא לא חיכתה. 

כמה שניות אחרי שהיא הלכה, האוויר התחיל לזמזם ולפני שהספקתי לצעוק לביאנקה, ברק פגע, לא רחוק מאיתנו. קיוויתי שהברק כוון אלינו ופיספס, אבל כובע ההיעלמות נפל וביאנקה התגלתה, שרועה על הרצפה. לא זזה. 

*אני מעלה את הספר הזה גם בוואטפד, אני ימשיך לכתוב גם כאן, אבל שם אני מעדכנת מהר יותר. ממליצה לעקוב שם.

זה היה הפרק הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו...מקווה שנהנתם :)

הפרק הקודם