וזה למה אסור להתעסק עם הזמן

לאחר מסע גערות מארוך ומייגע מצד הבבון שזכה כמובן לזלזול מוחלט מצד ריקטו ש"הוא אדם מעצבן במהותו", הם המשיכו ללכת. "לאן אנחנו הולכים בעצם?" שאל לפתע ריקטו, שאומנם לא התייחס לבבון, אבל בכל זאת הפסיק להטריד להנאתו אנשים.

הנער המשיך לצעוד איתם נטו כי זה היה מעניין...

"אני לא בטוח. אני חושב שכדאי שנכנס לאיזה בית כנסת או שנחפש איזה מקום נוח ושקט אחר, וננסה להבין מה הולך פה." ענה לו הבבון. ריקטו משך בכתפיו הארינמליים בשיעמום.

"אז אולי נעצור מוניתתת!" הוא אמר, שולח את ידו ועוצר את הרכב הדתי, עם הכיפה הצהובה.

"יש לך כסף למו..." החל הבבון לשאול, אבל כבר לא היה בכך צורך.

למה?

ובכן, ריקטו עצר את המונית בכביש סואן, פתח את הדל האחורית ושאל "סלח לי, מה השעה?"

לשמע קללותיו הנמרצות של הנהג, עזב אותו לאנחות והחל "לברוח"

לצער קונדסאיותו של ריקטו, היה שם את הבבון שטרח לסגור את הדלת ולהתנצל.

הנער צחק וסובב אליו מבטים תמהים.

כן, כזו היא ישראל. אדם שמעצבן באופן ממטריד את כל סביבתו, לא זוכה למבט. אך אדם שסתם שמח זוכה למבטים. איך הוא מעיז לצחוק ככה.

לפתע, הבבון והנער שמעו רחש צורמני. הם חיפשו את מקור ורעש והבחינו בחרק קטנטן על הרצפה התחוחה.

למרבה הפלא ריקטו רכן והחל להשמיע גם הוא קולות צורמניים.

ריקטו ניהל דיאולוג עם החר... זה היה ארינמל!

הפרק הקודם		הפרק הבא