הקבר של וולדמורט.

טוב, אני יודע שמזמן לא המשכתי את הפאנפיק- אבל הנה, אני ממשיך אותו.

הארי פתח בתנופה את דלת משרדה של הפרופסור.

”שב הארי.” היא אמרה.

הארי התיישב. קצב פעימות לבו הלך והאיץ. ”מה מצאת?” הוא שאל בתקווה.

מקגונקל נאנחה. ”תראה הארי, זה לא מושלם-”

”מה מצאת?!” שאל הארי, בנימה קצת יותר תוקפנית. חרדה מלאה אותו.

מקגונקל נבהלה. ”יש דרך, אבל היא לא מושלמת. וולדמורט כבר לא יוכל לגייס את שארית תומכיו, ו... פחות ירדוף אותך.”

”מה הדרך?”

”יש לחש עתיק. עתיק יותר מהרבה מהלחשים הקדומים ביותר שאנו מכירים.”

”מה הוא הלחש?”

”הוא מבוטא ככה- למורס וסטייר. אבל הוא לא יפתור לגמרי הבעיה. אתה מבין, הארי- הוא לא יעלים לגמרי את וולדמורט. הוא יכניס אותו לתוכך- מחשבותיו ורגשותיו תמיד ילוו אותך בליבך, ואתה תצטרך ללמוד להתעלם מהם. כאשר תרצה לעשות מעשה זדון- תצטרך לזכור כי זה הוא שמנחה אותך לעשות אותו, ואל תעשה זאת. כאשר יתעורר בך דחף לפגוע באנשים- תצטרך לא לעשות זאת, ולזכור שזה הוא. הוא עלול לתקוף אותך ברגשות שליליים, ואתה תצטרך להתגבר עליהם. הוא יגרום לך לזכור לפרטי פרטים כל רגע ורגע המלחמה, ואתה תצטרך להתמודד עם זה. הוא יגרום לך לראות את רגע מותם של המתים יום אחר יום, בלי הפסקה. האם אתה תהיה מסוגל לעמוד בכך? החלט מהר, כי עוד מעט הוא יבוא. אם אתה חושב כי אתה מסוגל, הנף את שרביטך ואמור את מילות הלחש, תוך יצירת קשת עם השרביט בינך ובין וולדמורט.”

באותו רגע עבר וולדמורט דרך הקיר, והפנה את מבטו להארי.

הארי נעמד.

לרגע אחד השתררה דממה. ואז, במהירות שלא תיאמן, שלף הארי את שרביטו וקרא: ”למורס וסטייר!”.

החדר התמלא באור לבן, ואחרי כמה שניות, האור התפוגג- ווולדמורט נעלם כלא היה.

אלא שהוא אכן היה.

עמוק בתוך הלב של הארי.

אלא שהארי לא הרגיש שום שינוי.

”אני... אני לא מרגיש שום שינוי.” הוא אמר בבלבול.

”אבל... למה?” תהתה מקגונקל.

ואז הארי הבין. הוא לא הרגיש שום שינוי, כי לא אירע שום שינוי.

וולדמורט היה בתוכו כל הזמן.

שנה אחר שנה, הארי התאבל על מתים, חווה כעס על וולדמורט, כעס על כולם- אך ידע להתגבר עליו, כי הוא ידע שהוא לא ייתן לוולדמורט לגרום לו לפגוע ביקיריו. הוא זכר כל רגע ורגע במלחמה, והתמלא ברגשות שליליים לעתים תכופות.

הוא לא צריך לחש בשביל שוולדמורט יישאר בתוכו.

וולדמורט כבר היה שם כל הזמן.

בכל שניה ושניה אחרי המלחמה, בכל רגע שבו הוא התאבל על המתים, או שמח עם חבריו- וולדמורט נשאר איתו.

והוא גם יישאר איתו לנצח.

והארי ידע את זה.

טוב, אני מקווה שנהניתם! זה היה סוף הפאנפיק (הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו!), ואני מקווה שהוא יצא בסדר!

ת”בים יהיה מאוד נחמד.

הפרק הקודם