חוזרים להוגוורטס

בס"ד

"הוא בסדר?" 

"כן, אדוני, הוא יהיה בסדר..." הקולות נשמעו, קולו של דמבלדור וקולה של מדאם פומפרי.

"אנחנו יודעים למה הוא... איך אמרת את זה, מינרווה?" 

"פירכס, אלבוס," ענתה מקגונגל.

"כן! אז אנו יודעים?" 

"כנראה עומס יתר, עם כל מה שקרה לו לאחרונה. כדאי שתפגוש אותו שיתעורר, אלבוס." 

"כך אעשה, מינרווה. בינתיים, מוטב שהעלמה גריינג'ר והאדון וויזלי יהיו לידו." 

"כן, פרופסור." נשמעו קולם של רון והרמיוני.

לבסוף, ברעש של עקבות, הם הלכו. 

"אוי, רון, תספר לי שוב איך ראית אותו!" 

"הרמיוני, כבר סיפרתי לך! חוץ מזה, זאת לא הפעם הראשונה שהוא במרפאה. כל שנה יש לו שהות פה!" 

"אני לא חושב שיש בדיוק מה להעריך. רונלד." הארי התעורר, והוא החליט להתנהג כמו פעם, לפני שהגיע לכאן.

"רונלד?" רון עמיקם את אפו למשמע שמו המלא. 

"אפשר לדבר עם דמבלדור? זה דחוף!" קרא הארי.

"אתה לא זז מפה עד שתבריא!" אמרה מדאם פומפרי.

"חכה." היא הוסיפה.

"אבל אני מרגיש בסדר!" 

"זה לא משנה, פוטר," אמרה בנוקשות מקגונגל,  שנכנסה לחדר.

"אתה פירכסת. ואז התחלת להגיד מילים מוזרות, כמו... 'אני כאן, רון'" 

"זה היה מוזר, הארי," אומרת הרמיוני בהסכמה.

"גם לפני, דיברת שטויות. מה שאמרת לרון." 

"אני יודע... בגלל זה אני חייב לדבר עם דמבלדור!" 

"אני אנסה לדבר עם המנהל, פוטר, אך אתה חייב לנוח!" אמרה מקגונגל.

היא הפכה לחתולה, והלכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא