מה אם סנייפ היה ממוין להפלפאף

מה אם סנייפ היה ממוין להפלפאף?

חלק ה'- הסיפור האמיתי של סיריוס בלק

הארי ודודה פטוניה ישבו בנחת ליד השולחן במטבח ואכלו ארוחת בוקר.

"תעביר לי את הנביא היומי, הארי" דודה פטוניה הייתה מנויה על הנביא היומי מאז שהארי זכר את עצמו, אבל היא תמיד נהגה לקרוא אותו במעבדה שלה עם דלת סגורה, כדי שהארי לא יראה את התמונות הזזות שהיו בעיתון, אבל מאז שהיא חשפה בפניו את עולם הקוסמים, היא החלה לקרוא את העיתון יחד עם כוס הקפה של ארוחת הבוקר.

הארי העביר לה את העיתון והיא פתחה אותו.

"סיריוס בלק ברח מהכלא!"  קראה דודה פטוניה כעבור שנייה, כשעיניה קלטו את הכותרת הראשית.

"מי זה?" גברת פיג בדיוק נכנסה למטבח, היא יצאה עוד לפני השחר כדי לקטוף עשב ירח, ורק כעת היא חזרה.

"חבר מסדר עוף החול שערק והצטרף לאוכלי המוות, הוא היה אחד מאלו שעזרו לוולדמורט לרצוח את ההורים של הארי." אמרה דודה פטוניה. "הוא וג'יימס פוטר עינו את פיטר פטיגרו עד שהוא ביטל את הכשפים שהגנו על לילי וסיריוס."

"ועכשיו הוא ברח מהכלא?" גברת פיג הניחה את הסלים על השולחן בכבדות. "פשוט זוועה! היה צריך לכלוא אחד כמוהו באזקבאן! לא סתם בכלא רגיל!"

"הוא היה כלוא באזקבאן." דודה פטוניה קיפלה את העיתון, ידיה רועדות קמעה. "הוא הצליח לברוח מאזקבאן."

"זה בלתי אפשרי!" גברת פיג הייתה נרעשת. "אף אחד לא הצליח לברוח מאזקבאן! מעולם!"

"אבל הוא כן." דודה פטוניה שמרה על קור רוח, ורק השפתיים החשוקות שלה העידו על הלחץ בו היא נתונה.

"מה זה אומר?" שאל הארי.

"זה אומר שמעכשיו עד סוף החופשה אתה לא עוזב את הבית בלי שתינו, וגם אז זה רק כדי לתפוס את ההוגוורטס אקספרס." אמרה גברת פיג בדיוק באותו הרגע שדודה פטוניה אמרה: "זה אומר שמעכשיו אתה לא הולך לשום מקום בלי שאתה נושא עליך לפחות ארבעה שיקויי מגן שונים."

"למה?" הארי היה מבולבל. "הסיכוי שאני והוא ניפגש הוא מאוד קטן, כי מה כבר יש לו לחפש כאן, באזור המוגליגי של לונדון?"

"הארי, אתה הסיבה לכך שהוא נכנס לכלא," דודה פטוניה גלגלה עיניים בתגובה לשאלה של הארי. "בכך שהוא עינה את פיטר פטיגרו הוא גילה את זה שהוא תומך בוולדמורט, ואז אתה הגעת וגרמת לכך שוולדמורט ימות, בדיוק אחרי שהוא גילה לכולם במי הוא תומך, מבחינתו להרוג אותך זו הנקמה שלו על כך שהכניסו אותו לאזקבאן, אז הוא יבוא לחפש אותך."

השנה השלישית של הארי חלפה במהירות, בלי הפרעות מיוחדות, חוץ מכמה התרעות שווא לגבי סיריוס בלק, שעדיין הסתובב חופשי ברחבי אנגליה, וקצת שריטות מהחתול החדש של הרמיוני- קרוקשנקס.

אה, וגם הרבה הצקות מרון וויזלי ואחותו הצעירה ג'יני, שהתנכלו להארי, הרמיוני ונוויל בכל הזדמנות, הם כל כך עצבנו את הארי שהוא חשב יותר מפעם אחת להפעיל עליהם את אחד השיקויים של דודתו, העיקר להראות להם מה זה.

האולם הגדול המה קולות, השולחנות היו עמוסים בכל מה שצריך כדי לארגן ארוחת בוקר ראויה לשמה, מבייקון ועד ריבה וחמאת בוטנים, ואפילו קערה קטנה עם סוכריות מנטה, שמשום מה הופיעה בכל ארוחה, למרות שהארי מעולם לא ראה מישהו שבאמת לקח את אחת הסוכריות הללו.

הארי ונוויל בדיוק סיימו לאכול, הם קמו מהשולחן שלהם והתקדמו לכיוון הפתח של האולם הגדול, בדרך לשיעור הראשון שלהם- תולדות הקסם.

"אני חושב שאני כבר מעדיף לדבר עם מאלפוי מאשר לסבול אותם שוב." נאנח הארי באוזני נוויל כאשר הוא ראה את האחים וויזלי מתקרבים אליו.

"אתה יודע, הארי, לפני זמן קצר עלתה לי בראש מחשבה קטנה," נוויל היסס מעט כשאמר זאת, כי הוא לא היה בטוח בכך שהרעיון שלו אכן מוצלח. "מה אם נזמין אותם לדו קרב, ואז נוכל להראות להם מה זה, אחת ולתמיד."

הארי הביט על נוויל כמה שניות בעיניים פעורות. "נוויל, זה רעיון גאוני! זה בדיוק מה שאנחנו צריכים!" הוא חייך חיוך ענק, כבר מתכנן אילו לחשים הוא יטיל על רון אם תהייה לו הזדמנות."

לא רחוק מאחוריהם, הרמיוני נעצה בהם מבט מקצה השולחן של רייבנקלו, היא הכירה את הארי כדי לדעת שכאשר יש לו כזה מבט בעיניים זה אומר צרות.

היא הכניסה לפיה עוד כף של מקושקשת, בלי להסיר את עיניה מנוויל ומהארי, מוכנה כל רגע לזנק ולעצור בעדם מלעשות משהו שיסבך אותם.

"הרמיוני, עשית כבר את שיעורי הבית לפרופסור בינס?" צ'ו צ'אנג, החברה של הרמיוני לחדר הפרה את הריכוז שלה בשניים.

"כן, את יכולה להשוות תשובות." הרמיוני דחפה לעברה את המחברת שלה, שהייתה פרושה לפניה לרווחה, ואז נעצה חזרה את עיניה בהארי ונוויל.

הם כבר לא היו שם.

היא סקרה את האולם הגדול במהירות עד שהיא איתרה אותם באמצע הדרך לשולחן של גריפינדור, מדברים עם רון וג'יני וויזלי.

"ידעת שג'יני מאוהבת בהארי?" תלמידת שנה שנייה ששרשרת פקקי ברצפת ענודה על צווארה התיישבה ליד הרמיוני, הרמיוני זיהתה אותה בתור לונה לאבגוד, התלמידה הכי תימהונית בהוגוורטס.

"היא מאוהבת בו?" הרמיוני ניסתה ללא הצלחה להביט גם על לונה וגם על הרביעייה שלמרבה הפלא דיברו זה עם זה, דבר שהיה מאוד נדיר בהתחשב בכך שהארי ונוויל לא סבלו את רון וג'יני.

"כן. לכן היא מצטרפת לרון, כדי שתהייה לה הזדמנות לדבר עם הארי." ואז לונה רכנה קדימה והוסיפה בקול שקט באוזן של הרמיוני. "אני חושבת שגם צ'ו צ'אנג מאוהבת בהארי, למרות שהיא מכחישה את זה."

הארי ורון לחצו ידיים, ואז הם נפרדו זה מזה ועזבו את האולם.

"מצטערת, לונה, אני חייבת לזוז," הרמיוני קמה מהר ממקומה, מוכנה לרדוף אחרי הארי ונוויל. "אני חייבת להודות שמה שסיפרת לי הוא מאוד מעניין, אבל אני באמת חייבת לרוץ, להתראות."

בעודה רודפת אחרי הארי ונוויל, היא שמעה מאחוריה את לונה ממלמלת לעצמה "היא נערה נחמדה מאוד, חבל שג'יני כל כך שונאת אותה. יכול להיות שגם היא מאוהבת בהארי?"

הרמיוני השיגה את הארי ונוויל ליד המדרגות למרתפים, שם היה חדר המועדון שלהם, "מה בדיוק סיכמתם עם רון וג'יני?" היא שאלה מתנשפת, והחליטה לעצמה שהגיע הזמן לעשות כושר, אם היא מתנשפת מריצה של שישים מטר בערך במהירות שיא.

"לא משהו מיוחד." הארי ביטל את חששותיה כלאחר יד, ומיד אחר כך הוא החזיר אותם. "רק דאגנו לכך שהם יעזבו אותנו בשקט."

"למה אתה מתכוון? נוויל!" הרמיוני קלטה את נוויל מנסה להתחמק במורד המדרגות וגערה בו על כך, היא שנאה שנוויל נוטש את הזירה ומשאיר את הארי ואותה לריב לבד.

"הארי!" נשמעה קריאה מאחורי הרמיוני, קריאה מקול מוכר בהחלט, קול שהרמיוני לא חיבבה, הקול של ג'ני וויזלי.

"לא עכשיו, ג'יני." המבט של הארי נעשה לחוץ, רק זה היה חסר לו שג'יני תחשוף בטעות בפני הרמיוני את מה שהוא סיכם עם רון.

ג'יני התעלמה מדבריו של הארי, "רון ביקש ממני לומר לך שהדו קרב יהיה שעה אחרי כיבוי אורות, שכחתם לסכם שעה כאשר קבעתם אותו." היא אמרה ומיד פנתה לכיוון גרם המדרגות השני, זה שהוביל אל הקומות העליונות.

הארי שלח מבט חטוף לעבר הרמיוני והתייאש מראש מהסיכוי שהיא תעבור על זה בשקט.

הרמיוני התפוצצה מכעס מבפנים, אך בכעס הזה הייתה מעורבת גם תחושת ייאוש, כי היא די ציפתה למשהו מטומטם כזה כבר ברגע שבו היא ראתה את הארי ורון לוחצים ידיים.

היא חיכתה עד שג'יני תיעלם במעלה המדרגות לפני שהיא החלה לנזוף בהארי: "דו קרב! אתה נורמלי? אתה רוצה לעוף מהוגוורטס?"

הארי האזין לדבריה של הרמיוני בלי להגיב, מה שגרם לכך שהיא תגביר את הקצב של דבריה, עברו כחמש דקות עד שהיא סיימה לדבר.

"מאוחר מדי לכל זה." אמר הארי. "כבר סיכמתי עם רון הכול. היית צריכה להגיע לנזוף בי לפני כן."

הרמיוני ניערה את ראשה בייאוש "למה זה היה טוב? מה זה יועיל לך בכלל? זה יכול רק לסבך אותך!".

"לא נכון." נוויל התערב במפתיע, דבר שסתם להרמיוני את הפה מרוב הפתעה, זה היה נדיר מאוד שנוויל מתערב בוויכוח בינה לבין הארי. "חלק מההסכם היה שאם אנחנו נביס את רון וג'יני, אז הם יפסיקו להתייחס אלינו, לדבר אתנו, ויעמידו פנים כאילו אנחנו לא קיימים, מה שיתן לנו קצת שקט מהם."

הרמיוני נאנחה, לא היה לה מה לומר בתור תשובה לכך, והארי ניצל את זה, "טוב, להתראות, הרמיוני, אני ונוויל צריכים ללכת להתכונן לדו קרב קטן בחצות, אז נדבר פעם אחרת." הוא גרר את נוויל במורד המדרגות.

"חכה!" רעיון עלה במוחה של הרמיוני. "איפה הולך להיות הדו קרב?"

"בבקשה אל תגידי לי שאת מתכננת לספר לפרופסור פליטיק על הדו קרב הזה." הארי היה מבועת, הוא ידע כמה דודה פטוניה תכעס עליו אם יתפסו אותו מפר את הכללים של הוגוורטס פעם נוספת.

"מה פתאום?" הרמיוני נעלבה קשות מהרעיון. "פשוט חשבתי לבוא בעצמי בתור שופטת, כדי להבטיח שרון וג'יני לא ירמו בדו קרב."

הארי נשם לרווחה, "רעיון מעולה." הוא שלח חיוך אל הרמיוני, בניסיון להפיג את העלבון. "הדו קרב יהיה ליד הערבה מפליקה. אנחנו נשמח אם תבואי, נכון נוויל? נוויל?" הוא הסתכל לכל הצדדים, אך נוויל ניצל את המריבה ביניהם ונמלט מהמקום. "לא משנה, אבל את עדיין מוזמנת לבוא."

הרמיוני נשפה בזעם ועלתה חזרה אל האולם הגדול, לסיים את ארוחת הבוקר שהיא עזבה באמצע.

הארי, הרמיוני ונוויל עמדו ליד הערבה המפליקה, שומרים על מרחק מספק ממנה כדי שהיא לא תכה אותם, מעליהם היו שמיים צלולים ללא ירח, ירח מלא אמור לזרוח בעוד שעה, אך כעת יש בשמיים רק כוכבים.

הם עמדו וחיכו בלי לעשות כלום, רק הרמיוני ליטפה מדי פעם את קרוקשנקס, החתול שלה, שכל הזמן התחכך בה.

"אתם חושבים שרון וג'יני פשוט יבריזו מהדו קרב?"  שאל נוויל בתקווה.

"אני בהחלט מקווה שכן." הרמיוני הייתה נחרצת, היא עדיין חיפשה דרך למנוע את הדו קרב הזה, כדי למנוע מהם להסתבך עוד יותר ממה שהם יסתבכו עכשיו אם יתפסו אותם מחוץ למיטות.

"הנה הם." הארי היה הראשון ששם לב לשתי הדמויות שהתקרבו אליהם מתוך החושך, אלו היו רון וג'יני.

"רגע, מה זה?" הרמיוני זיהתה צללית שלישית שהתקרבה אליהם מתוך האפילה, צללית של כלב, שפניה היו מועדות אל רון וג'יני.

מה שקרה אחר כך היה מהיר, הכלב זינק מתוך האפילה על רון, הוא הפיל אותו אל הקרקע וגרר אותו אל חור סמוך לשורשים של הערבה המפליקה, ג'יני החלה לצרוח, הארי ונוויל שלפו שרביטים ורצו בעקבות הכלב, אך הערבה המפליקה הצליפה בהם עם הענפים שלה והם נאלצו לסגת.

"שקט, ג'יני!" הרמיוני שמעה את עצמה אומרת מבעד לערפל ההפתעה שאפף אותה.

"הוא חטף את רון! הוא חטף את רון!" ג'יני הייתה היסטרית, ולא הגיבה לציווי של הרמיוני.

הרמיוני סקרה במבטה את העץ שלידה, נוויל והארי ניסו למצוא דרך לעקוף את הענפים שלו, אך ללא הצלחה, כל פעם שהם התקרבו העץ היה מצליף בהם ומרחיק אותם מחדש.

"מיאו!" היא שמעה קול יללה חלש מכיוון הערבה המפליקה, זה היה קרוקשנקס שטיפס על העץ תוך התחמקות מפתיעה בזריזותה מהענפים המצליפים, הוא לחץ על סיקוס בעץ, והעץ קפא.

"מהר!" קרא הארי ורץ לעבר החור.

"רק רגע, מישהו צריך להודיע על כך למורים, להזעיק אותם." הרמיוני לא פעם התפלאה על כך שנוויל מוין להפלפאף ולא לרייבנקלו, כי הוא זה שחשב בצלילות בזמנים קשים כמו עכשיו.

"ג'יני, רוצי לטירה ותזעיקי את המורה הראשון שאת רואה!" ציוותה עליה הרמיוני. "הארי, נוויל, קדימה, אנחנו צריכים להציל את רון."

הארי היה הראשון שקפץ לחור, זה לא הפתיע את הרמיוני, כי הוא אהב התרגשויות, וכבר לא יכל לחכות לרגע שבו הוא יתקוף את הכלב המוזר הזה, הרמיוני מיהרה בעקבותיו, סומכת על נוויל שיזהיר אותה אם משהו יופיע מאחוריהם.

הם רצו במחילה הצרה, וכמעט מעדו זה על זה כאשר הארי עצר בפתאומיות בגלל גרם מדרגות תלול, "קדימה, הארי." הרמיוני התנשפה מהריצה, והזכירה לעצמה שוב פעם להתחיל לעשות כושר.

הארי התבונן במדרגות בתהייה. "הרמיוני, איך הכלב טיפס במדרגות הללו? הן תלולות מדי."

הרמיוני נעצה מבט במדרגות וקלטה שהארי צודק, היא כמעט נתנה לעצמה סטירה, איך היא לא שמה לב לכך, הרי היא רייבנקלואית, היא הייתה צריכה לקלוט את זה ראשונה, היא סקרה את המדרגות ולא ידעה מה לעשות, הרי לא הייתה שום פנייה במנהרה, אז לאן הכלב נעלם? ואז עלה לה רעיון בראש. "הארי, נשאר לך משיקוי הוויז, השיקוי הכתום ההוא שאתו עזרת לנוויל לגלות לאן נעלם טרבור בפעם הראשונה שהיינו בהוגוורטס אקספרס?"

"צודקת, הרמיוני." הארי החל לפשפש במהירות בתיק השיקויים שהוא נשא תמיד על מותניו, הוא קיבל אותו כמתנה ליום ההולדת שלו, זה היה תיק קטן שנתלה על החגורה שהיה גדול יותר בפנים מאשר בחוץ, כך שהיה בו מקום ברווח לכל בקבוקוני השיקויים של הארי, כעבור כמה שניות הארי שלף משם בקבוקון מלא למחצה בשיקוי כתום זרחני.

הרמיוני לגמה לגימה קטנה מהשיקוי והתמקדה ברון, לשיקוי היה טעם שהזכיר דלעת טבולה בשוקולד, מול עיניה הופיע קו כתום זורח שהוביל במעלה המדרגות, קו שרק היא ראתה, היא הניחה שהארי ונוויל רואים כעת שהאישונים שלה קיבלו צבע כתום זרחני, אך זה לא היה אכפת לה, "קדימה." היא אמרה ומיהרה במעלה המדרגות, בעקבות הקו הכתום.

"אז מתברר שהכלב כן הצליח לעלות במדרגות הללו."  אמר נוויל להארי והם מיהרו בעקבות הרמיוני.

הקו הכתום הוביל את הרמיוני במעלה המדרגות אל בית נטוש למראה במצב נוראי, הכול שם היה שבור ומנותץ, אך להרמיוני לא היה זמן להסתכל סביב, היא רצה במעלה המדרגות אל הקומה השנייה של הבית, שם הקו הוביל אותה אל אחד החדרים שדלתו הייתה פתוחה, בתוך החדר שכב רון על מיטה.

"זאת מלכודת! הוא אנימאגוס!" קרא רון אליהם, אך זה כבר היה מאוחר מדי, הם שמעו את הדלת נטרקת מאחוריהם, וכאשר הם הסתובבו הם ראו את שם מישהו שהופיע בכרזות המבוקשים כבר זמן רב. סיריוס בלק. על פניו היה מרוח חיוך גדול.

"אה, אז ככה הצלחת לטפס במדרגות ההן." היה הדבר היחיד שהרמיוני הצליחה להוציא מפיה, הארי לא היה במצב יותר טוב ממנה.

"אז איך ניצלתם?" ג'סטין פינץ' פלצ'לי נדחק מעט קדימה במעגל שהקיף את הארי, לא מעט רטינות נשמעו על כך, כי הוא לא היה היחיד שרצה לשמוע יותר טוב את הסיפור של הארי איך הוא, נוויל והרמיוני לכדו את סיריוס בלק.

"מי שהציל אותנו היה נוויל," הארי חייך למראה הפרצופים המופתעים של כל שומעיו. "כן, כן, נוויל, אני יודע שהוא לא חזק במיוחד בקסמים, אך הוא לא קופא במצבי לחץ, וזאת הסיבה שבזמן שאני והרמיוני עמדנו שם בפה פעור בלי לדעת מה לעשות, נוויל הספיק להטיל גם אקספליארמוס, וגם שתק, וללכוד לבדו את הפושע הכי מבוקש בימינו- סיריוס בלק."

"ומה קרה אחר כך?" חנה אבוט ניסתה גם היא להדחק יותר קדימה, אך ללא הצלחה, היא הצטרפה למעגל מאוחר מדי, וכעת הייתה ממש בשוליים של הקבוצה.

"הו, מה שקרה אחר כך היה סיום מופלא לכל הסיפור." הארי חייך, הוא ידע שהוא מותח אותם, והוא נהנה מכך מאוד, הוא אהב להיות מוקד העניינים, לעומת הרמיוני שהתחבאה כעת בספריה כדי להימלט מכל הסקרנים שמעוניינים לשמוע את הסיפור. "ג'יני בדיוק הגיעה אז עם פרופסור דמבלדור, מתברר שהיא פגשה אותו בכניסה אל בית הספר וקראה לו, הוא הגיע במהירות בעקבותינו ונכנס לחדר ההוא בדיוק כשסיריוס בלק נפל על הרצפה משותק."

"אבא שלי סיפר לי שהולכים לארגן לו נשיקת סוהרסן." קול חד נשמע מעבר לקבוצה שהקיפה את הארי, זה היה דראקו מאלפוי, נער מסלית'רין שהארי לא חיבב, ואפילו תיעב, אך זה לא היה יותר מתיעוב הדדי, כי אבא של דראקו היה בין הלקוחות הקבועים של דודה פטוניה.

להארי לא הייתה תגובה לכך, לא היה לו מושג שזה מה שיקרה, אך למרבה מזלו קול זעיר בקע מהקבוצה והציל אותו מהמבוכה: "האמת היא שזה לא בטוח," זאת הייתה סוזן בונז. "דודה שלי היא הילאית, והיא באה לבקר פה הבוקר לגבי סיריוס בלק, ושמעתי אותה מדברת עם שר הקסמים על כך שצריך להעמיד את סיריוס למשפט חוזר בגלל העובדות החדשות שהוא סיפר בחקירה שהייתה היום בבוקר, ושר הקסמים הסכים אתה, אז כנראה שיהיה לנו משפט בקרוב, ולא נשיקת סוהרסן."

הארי חייך, דראקו לעומתו היה נבוך לגמרי, "בואו" הוא אמר לשני שומרי הראש שלו, קראב וגויל, ועזב את הקבוצה, החיוך של הארי התרחב, הוא אהב את זה שדראקו עושה מעצמו טיפש, הוא הביט בגבים המתרחקים של השלישיה, וכך ראה את רון וויזלי מתקרב בריצה, מתרגש.

בית המשפט רעש וגעש, עשרות קוסמים ומכשפות באו למשפט, כי זה היה המשפט של סיריוס בלק, אותו קוסם שהורשע בעבר ברצח לילי וסוורוס סנייפ, כעת דנו אותו שוב, כי מידע חדש נתגלה, זה גם היה המשפט של פיטר פטיגרו, קוסם שכולם היו בטוחים שנהרג על ידי ג'יימס פוטר לפני שלוש עשרה שנה, אחד משניהם עזר לג'יימס פוטר לבצע את רצח לילי וסוורוס סנייפ, המשפט בא לברר איזה אחד מהשניים הוא האשם. ואיזה הוא חף מפשע.

הארי, הרמיוני, נוויל, רון, ג'יני ופרופסור דמבלדור ישבו יחד בשורה הראשונה, מקום ממנו היה להם קל לעלות על דוכן העדים, הארי עדיין היה המום, עוד מהרגע שבו רון פרץ אל תוך המעגל וסיפר להם שהעכברוש שלו, סקאברס, היה פיטר פטיגרו, היה לו קשה לעכל את העובדה שלא בטוח שסיריוס הוא זה שאשם ברצח הוריו.

חבר המושבעים בדיוק יצאו להתייעץ על פסק הדין, וכל הקוסמים והמכשפות התחילו להתלחש על המשפט, רובם צידדו בסיריוס בלק, שלכל אורך המשפט הפגין קו ישר אחד וללא סתירות, לעומת פיטר פטיגרו ששינה את הגרסה שלו למאורעות בכל רגע וסתר את עצמו שוב ושוב, אך כן הייתה קבוצה קטנה שתמכו בפיטר פטיגרו דווקא, בראש הקבוצה עמד לוציוס מאלפוי, אבא של דראקו, שחיווה את דעתו בקול על כך שמישהו דאג לכך שסיריוס ידע מראש את השאלות ששאלו אותו.

"ששש... הם חוזרים!" הרמיוני היסתה את הארי ונוויל, שגם הם היו עסוקים בניתוח המשפט, היא הייתה בטוחה שסיריוס בלק הוא הצודק, והיא רק קיוותה שגם המושבעים יחליטו כך, ולכן היא הייתה במתח רציני, דרוכה לשמוע את גזר דינם.

אחד מהמושבעים נעמד, זה היה ברטי קראוץ', הארי לא זכר שר של איזה משרד הוא, אך הוא יכל לדעת על פי מראהו לבד שהוא אדם קפדן, כזה שלא יהסס לפסוק משפט ברגע, "ההחלטה הסופית שלנו היא שסיריוס בלק חף מפשע, ואילו פיטר פטיגרו אשם בסיוע לרצח לילי וסוורוס סנייפ!" הכריז ברטי קראוץ', הארי שמע את הרמיוני נאנחת בהקלה לידו, אך זה לא היה סוף דבריו של ברטי קראוץ'. "אנחנו ממליצים לגזור עליו מאסר עולם באזקבאן על פשעיו."

תרועה רמה נשמעה מספסלי הצופים, הארי ניסה לזהות את לוציוס מאלפוי, כדי לשמוח לאידו, אך הוא לא מצא אותו, לוציוס מאלפוי נעלם, כנראה עזב את אולם בית המשפט משום מה.

הרמיוני נשענה אחורה בהקלה, בית המשפט פסק נכון, סיריוס בלק זוכה, היא הרגישה שלווה, כעבור כמה שניות השלווה הזאת התנפצה, כאשר לאולם בית המשפט פרצו חמישה דמויות בברדסים שחורים, במרכז כל ברדס היה רקום סמל, סמל שזעזע את הרמיוני כי היא זיהתה אותו בקלות, זה היה גולגולת שמפיה גולש נחש, סמלם של אוכלי המוות.

הדמויות שלחו משרביטיהם פסים כסופים שכבלו את הסוהרסנים, לקח להארי כמה שניות לקלוט שאלו פטרונוסים נחשים, ואז, לפני שמישהו הספיק להתעשת, הם ניפצו את הכיסא שאליו היה כבול פיטר פטיגרו ונמלטו מהמקום יחד אתו. כל המהלך לא לקח יותר מדקה וחצי.

עברה דקה עד שהתארגנה קבוצה של קוסמים ומכשפות לרדוף את אוכלי המוות, עד אז זה כבר היה מאוחר מדי, אוכלי המוות כבר הספיקו לצאת ממשרד הקסמים ולהתעתק משם יחד עם פיטר פטיגרו.

"משהו פה לא הגיוני," אמרה הרמיוני לעצמה. "למה שהם ירצו לחלץ את פיטר פטיגרו, הרי הוא סתם פחדן קטן שאפילו לא העז לתמוך בוולדמורט בפומבי, אז למה שהם יטרחו?"

"שאלה טובה." קולו של דמבלדור הקפיץ אותה, היא הייתה בטוחה שהיא מדברת לעצמה. "אני מפחד לגלות את התשובה."

פיטר פטיגרו היה מופתע בעצמו כשאוכלי המוות הצילו אותו ממאסר עולם באזקבאן, הוא מעולם לא דמיין שאחד מאוכלי המוות יטרח בכלל לשלוח אליו מבט, וכל שכן שלא יטרח להציל אותו, אז מה קורה פה?

אוכלי המוות התעתקו אתו אל דירה מעט אפלולית, לא היה לו שמץ של מושג היכן היא נמצאת, היה ניכר בה שמישהו גר בה כבר זמן רב, אך זה היה מישהו בודד, כי בכיור הייתה רק צלחת אחת.

"למה שתעזרו לי?" פיטר פטיגרו שאל את אוכלי המוות.

"בתור טובה לחבר ותיק." אמר אחד אוכלי המוות והסיר מראשו את הברדס, פיטר פטיגרו זיהה מיד את הפרצוף שלו.

"ג'יימס." צייץ פיטר בבעתה, הוא היה בטוח שפרנק לונגבוטם דאג בעצמו לכך שג'יימס יקבל נשיקת סוהרסן, אך לפניו עמד ג'יימס פוטר, בריא ושלם.

הפרק הקודם