נערה ג'ינג'ית

אני ואמילי היינו באותו חדר יחד עם עוד שתי בנות; אריקה וקייטי. תוך שבוע כולנו הפכנו לחברות הכי טובות. יום אחד, חיפשתי ספר כלשהו במזוודה שלי ומצאתי

ספרון קטן, ריק. "מה זה?" שאלה אותי אריקה. "אני לא יודעת..." השבתי ופתחתי את הספרון. על הכריכה היה כתוב "יומנו של טום רידל." "מי זה טום רידל?" שאלה

אריקה. "אני לא יודעת. בטח אמא שלי קנתה לי את היומן הזה ולא שמה לב שהוא יד שנייה." מלמלתי בשקט. למעשה, הייתי בטוחה שהיא קנתה את היומן מיד

שנייה בכוונה. "לפחות היא קנתה לי יומן..." הרהרתי לעצמי. "ג'יני, את באה?" אריקה עוררה אותי ממחשבותיי. "מה? לאן?" שאלתי. "החוצה! אמילי רוצה להראות

לנו משהו, זוכרת?" אמרה אריקה. "אה, נכון!" השבתי בחיפזון ויצאתי אחרי אריקה. את היומן הנחתי על המדף מעל המיטה שלי. בחדר המועדון ראיתי את רון ואת

הארי יושבים ומכינים שיעורי בית. "וואו, הארי בטח מצטיין בהתגוננות מפני כוחות האופל..." חשבתי לעצמי כשאריקה משכה בידי. "זה הארי פוטר, את יודעת?

אומרים שבשנה שעברה הוא נלחם פנים מול פניו של אדון האופל!" אמרה לי אריקה כשראתה לאן הסתכלתי. "כן, אני יודעת. הילד הג'ינג'י שיושב לידו, הוא אח שלי.

הארי והוא חברים טובים. הארי אפילו ביקר אצלנו בחופש!" סיפרתי לה בהתרגשות. "וואו! איזה מגניב! נראה לך שהוא יסכים לתת לי חתימה אם תבקשי ממנו

בשבילי?" שאלה אריקה כשירדנו במדרגות לכיוון המדשאות. "אני?! לא! אני מתביישת יותר מידי!" קראתי. "למה? הרי, הוא כבר היה בית שלך... הוא בטח ראה

אותך..." השיבה אריקה כשיצאנו מהטירה. היה זה יום שבת נעים לתקופה. נכון, כולם לבשו סווטשרטים, ולכולם היו צעיפים על הצוואר, אבל לפחות לא ירד גשם או

שלג. "הנה אמילי וקייטי!" אמרתי, משנה את נושא השיחה. "נו אמילי, מה רצית להראות לנו? קר לי פה, אז תמהרי!" אמרה קייטי בחוסר סבלנות. "בסדר! הנה זה,

תראו!" אמילי הוציאה מתיקה ארבע נוצות צבעוניות.. "הנוצות האלה יסמלו את החברות שלנו. קראתי בספר, כישוף שעם מטילים אותו על עצמים זהים, ואנשים

שונים מחזיקים כל חפץ לחוד, אז החפצים מראים לנו אם מישהי מאיתנו בסכנה." אמרה אמילי קצת בבלבול. "מה? למה אנחנו פה, בכל מקרה? אי אפשר היה

לעשות את זה בפנים?" שאלה אריקה. "כן, אבל רציתי להראות לכם איך זה פועל. כל אחת לקחה נוצה. אמילי לקחה נוצה כחולה, אני קיבלתי נוצה אדומה, קייטי

לקחה נוצה צהובה ואריקה קיבלה נוצה ורודה. "עכשיו, תסתכלו על הנוצה שלכן!" קראה אמילי. היא החזיקה את הנוצה שלה ביד, והתחילה לתפס על אחד העצים.

הנוצות שלנו שינו את צבען לכחול. "מה זה אומר?!" קראה קייטי אל עבר אמילי. "זה אומר שאני בסכנה! תראו!" ענתה אמילי והתחילה לרדת. הנוצות שלנו חזרו

לצבען המקורי. "לא יכולת להסתכן בפנים?!" צחקה אריקה כשנכנסו חזרה אל הטירה. "לא. אחד המורים יכול היה לתפוס אותי!" קראה אמילי כשנכנסנו לחדר

המועדון של גריפינדור. עלינו לחדרינו. בלילה, כשכולן חוץ ממני כבר ישנו, לקחתי את היומן המסתורי. "יומני היקר..." פתחתי בעמוד הראשון. "קוראים לי ג'ינברה מולי

וויזלי. אני מעדיפה להיקרא ג'יני." כתבתי. לפתע מה שכתבתי נמחק. כמה שניות לאחר מכן, הופיע כתב שונה משלי. "שלום ג'יני, קוראים לי טום רידל. את משתמשת

ביומן שלי מלפני חמישים שנה." נכתב. הייתי המומה מכך שהיומן ענה לי. "סליחה. פגעתי בך בכך שאני משתמשת ביומן?" כתבתי. ושוב, הדיו נעלמה ואחרי זה

הופיע כתב ידו של טוב רידל. "לא, אני אשמח להיות חברך. תוכלי לספר לי הכל על הכל. אני רק זיכרון שנשמר ביומן הזה." סיפר לי היומן. "אם כך, אני שמחה להכיר

אותך, טום." כתבתי. "אני שמח להכיר אותך, ג'יני. רצית לספר לי משהו?" שאל הזיכרון של טום. סיפרתי לו על השבוע הראשון ללימודים. כשסיימתי כתבתי שאני

צריכה ללכת לישון. "להתראות, ג'יני. שמחתי לדבר איתך." היה כתוב. סגרתי את היומן והכנסתי אותו לתיק שלי. נכנסתי למיטה. נרדמתי במחשבות על טום, על

החברות שלי ועל... מי עם לא, הארי.                        

הפרק הקודם		הפרק הבא