משחקי הרעב (או יותר נכון המוות)

הפרק הזה מוקדש לגלרט גרינדוולד!

תודה על התגובה. 

עליתי על הבמה ואפי דרשה מאיתנו ללחוץ ידיים, נשמתי עמוק

והושטתי את ידי ללחיצה,

"ונסה בראון," הצגתי את עצמי, ותוך שנייה קצת בהיסוס 

הוא לחץ את ידי, ואמר: "דניאל, דניאל וייט" 

ראיתי מזווית עיני את המצלמות מצלמות אותנו מכל צד,

"לא היית צריכה להתערב," אמר ושלף את ידו מידי, הורדתי 

את החיוך הקטן שהיה על שפתיי ועניתי לו באותו סגנון דיבור.

ומרגע זה הוכתרנו לאוייבים, מאותו מחוז, אבל אויבים.

למרות הכול,

אני יגרום לדניאל לנצח,

חשבתי לעצמי.

אין לנו מדריך כי אף אחד ממחוז 13 ניצח במשחקים אז שיבצו אותי 

עם מחוז 12 ואת דניאל במחוז 11.

אני די שמחה שלא שמו אותנו ביחד, לא הייתי די מרוצה

שבכל ארוחה הוא היה תוקע בי מבט מאשים.

אחרי שהכרתי את לורין פוקר ומייקל ביבד, המתחרים ממחוז 12

הגיעו 9 סטלייסטים וכל שלוש מהם דחפו אותנו למסדרון בחדרים נפרדים,

הם התחילו להביט בי במבט מטריד.

והתחילו לסדר אותי בצורה שאני מעדיפה לא לתאר, שהם סיימו שמו

עלי חלוק (וכל הגוף שלי ניהיה אדום.) ואישה מבוגרת ומחאה כפיים על

עבודתם.

"יפה," אמרה בקול צרוד וחלש, והיא התקדמה לכיווני עם המקל "יפה מאוד"

ואז התחילה להסביר לי על המופע שבו אני צריכה להשיג אהדה ואהבה

על ידי הקהל.

נפלא, פשוט נפלא.

היא הסבירה לי שכדי שאני ירשים אותם ויקבל מהם כמה שיותר,

כי אם לא, מסתבר שאני אסבול יותר משצריך במשחקים.

היא הסבירה שבגלל שאני ודניאל נראינו כמו אויבים

ככה כדי להציג אותנו, ששאלתי אותה למה היא מתכוונת היא הראתה לי

סגנון של תלבושות נשק.

שני הדמיוית עמדו בתנוחות של 'תרים ידיים או שאני יורה'

שתיהם לבשו שחור וסביב מותניהם היה חגורה שחורה

שניראת ממש לא נוחה, ובידים שלהם היה רובים (מפלסטיק, שאלתי)

והשיער של הבת היה מבולגן בקוקו גבוה.

ות'אמת, זה נראה די מגניב.

"זה בסדר?" שאלה ואני הינהנתי כתגובה.

התלבושת היתה קצת שונה מהשרטוט, היה לה צווארון והביאו לי

גם ג'קט מגניב.(מה שלא מגניב זה שאני עומדת למות.)

"והתחלנו"

הפרק הקודם		הפרק הבא