ויהי בימי שפוט הפלישתים

"אעלה עתה מעלה. אוודה שאף פלישתי לא מתקרב. ואמציא אש."

"כפי אמרתך. תודה לך."

אדם עלה, לא היה שם אף אחד.

לאחר שעה קלה עיניה של שרה נעצמו, והיא נרדמה.

אך אדם הלך והמציא לו לפיד ואש.

ולאחר שעה קלה התעוררה שרה: היא חשבה שחלמה הכל.

"אחוזת רעי!" ביקש אדם ממנו שחזר. "המצא מקום מבטחים לאש!"

"השלום לך?"

"אכן, רעי היקר."

"ממשיכים?" שאלה שרה את אדונה.

"אכן."

"עלינו להזדזרז. אנוכי משער כי בשלב מוקדם או מאוחר הפלישתים ימצאון מערה זאת, רעיי," אמר אדם לנוסעים עימו.

"אקום מיד." ענו שרה ואחוזת מרעהו.

"סבורני שעלינו ללכת שלושים פרסאות ביום," ענה, ושרה נשכה שפתיה, ואדם המשיך: "אם נלך כך יומיים, נגיע לשילה."

"זמן רב לא הייתי בשילה" הירהרה בקול.

"אינך עולה לרגל?" שאל אדם בתמיהה רבה.

"כבר זמן רב שאינני יכולה, בגלל אימי"

"האמת, גם בעת שביי אל פלישתים, הקפדתי לעלות, וגם שילמתי נדרי"

"איש חסון אתה. אך אני, לעומתך, אישה שברירית ואימי חולה היא. מסוכן בעבורה לעלות, אפילו על גב חמור."

"אני מבין. אך מסוכן הדבר להוליכה במערות אפלוליות. הלא כן?"

"זה בלי ברירה. איני יכולה להשאירה למות."

"אנוכי יודע. סבורני שעלינו לללון כאן. שכבון פה, ואני אסייר. ואחוזת, אודה לך אם תערוך סיור אחרי, או תלווני בסיורי."

"אחוזת?" אמר אדם, לאחר ששרה שכבה.

"מה?"

"התתלווני?"

"אכן."

"בואה, רעי!"

"כן יהי," אמר, והחל אדם לטפס.

"פלישתים," אמר אדם, לאחר שאחוזת טיפס אחריו, ושרה עקבה אחריהם בעיניה, "מכירים את המנהרה הזאת."

הפרק הקודם		הפרק הבא