התבגרות בהוגוורטס ( המשך ל"היורשת")

נ.מ פליקס:

שיעור בתולדות הקסם. השיעור המשעמם ביותר בהוגוורטס. פליקס הביט סביבו. בסלית'רנים האחרים, שהתלחשו ולעגו לו, במורה, שהיה בעצם רוח רפאים, בידיו המכוסות בציורים דמויי קעקועים קטנים שפליקס צייר עם עט, באצבעותיו הרזות בעלות המפרקים הבולטים, בציפורניו המשוכות בלק שחור. הוא ידע שהוא שונה מאז ומתמיד. תמיד הציקו לו בגלל זה, אבל רק עכשיו הוא התחיל להרגיש את ההצקות יותר. למה היקום מתעלל בו ככה? כי הוא קצת שונה? כי הוא לא כמו כולם? לפעמים הוא מרגיש שזאת אשמתו, שהוא כאילו מתגרה בעולם. כי הוא שם לק, מה שגורר מבטים מאוד מוזרים מצד כל בית הספר. כי הוא לא מתבייש לנשק את החבר שלו לעיניי כולם ובכך להכריז כמה הוא אוהב אותו. כי הוא לובש בגדים משונים. רק נקודת אור אחת הייתה לו. אריק. אריק, החבר שלו, שאוהב אותו כמו שהוא ואף פעם לא יבקש ממנו להשתנות. שתמיד צוחק מהעקיצות והסרקזם שלו. שמגן עליו מהילדים האחרים. פליקס אפילו לא יכל לתאר במילים כמה הוא אוהב אותו (אוי לא כמה קיטש).

כשפליקס יצא מהשיעור הגרוע ביותר בעולם, הוא ראה מיד את אריק והתנפל עליו בנשיקה. 

"איזו קבלת פנים..." אמר אריק.

"מן הסתם, אחרי השיעור הסיוטי הזה." ענה לו פליקס. 

"מסכים איתך, תולדות הקסם זה הכי משעמם שיש."

"אתה בא לארוחת צהריים?"

"כן, ברור. אני אפגוש אותך אחרי זה רק בסוף ההפסקה, מקגונגל נתנה לי מטלה."

נ.מ. אריק:

כשאריק היה בדרכו למשרדה של הפרופסור מקגונגל, הוא ראה אותם.

החבורה שהציקה לו ולפליקס.

הם היו חמישה; שני תלמידי שנה חמישית מגריפינדור, תלמיד שנה שלישית מרייבנקלו שסתם נגרר כדי להיות "מקובל", תלמידת שנה שישית מסלית'רין שתמיד צוחקת מכל דבר, ועוד איזה בריון מסלית'רין שלא ברור איזה שנה הוא. הדבר הכי מטורף בחבורה הזאת, היה שיש בה גם סלית'רנים וגם גריפינדורים. טוב, אבל תראו את אריק ופליקס.

אוי לא. הם ראו אותו. 

"מה קורה, אריק?" שאל בלגלוג תלמיד בעל שיער חום ומבט מתנשא מגריפינדור. 

"בעיקרון כרגיל. סביר כזה." ענה לו אריק, מגייס כל טיפת חוצפה ואומץ שיש בו (ויש הרבה.) 

"לא ביקשתי שתענה לי, יא הומו." הילד, ששמו ג'ייסון, התעצבן.

"אני יודע שאני הומו." אריק מיד השיב. התלמיד מרייבנקלו והתלמידה מסלית'רין צחקקו, אך אחרי שהבריון הזה מסלית'רין נעץ בהם מבט נוקב, הם הפסיקו. 

"סתום כבר ותפסיק להתחצף!" 

"להפסיק להתחצף? מה אתה המורה שלי?" 

ג'ייסון סימן בראשו לבריון מסלית'רין, והוא אחז בזרועו של אריק וריתק אותו ארצה.

"עזבו אותי! תנו לי ללכת!" צעק אריק. למזלו, מישהו שמע אותו. עוד יותר למזלו, שמישהו הזה היה פליקס.

פליקס רץ אל אריק וניסה לשחרר אותו מידי הסלית'רני, אך ללא הצלחה, לאחר שזה הפיל אותו ארצה. החבורה החלה להתאגד סביב זוג הנערים המפוחדים. אריק ניסה להשתחרר, בעט ברגליו ונופף בידיו, אך ללא הועיל. כלום לא עזר, הם היו שניים כנגד חמישה. לפתע, פליקס הצליח לקום, ובעט ברגלו של הבריון, וזה נפל ארצה, ואחיזתו באריק השתחררה. אריק אחז בידו של פליקס, שעזר לו לקום, אך לפתע ג'ייסון התקדם לכיוונו של אריק, והטיח את אגרופו בפניו.

ראייתו של אריק התעמעמה, והעולם נטה על צידו. הוא נפל.

הוא שמע את צחוקם של חבורת הבריונים, ואת קריאותיו של פליקס לעזרה, ותוך כדי שמע אותו צועק על חבורת הילדים ההולכת ומתרחקת קללות קשות כל כך, עד כדי שאת חלקם אריק לא הכיר.

כשהוא התעורר, הוא היה במרפאה, והדבר הראשון שראה היה את פליקס רוכן מעליו, ואז צורח בשמחה שאריק התעורר.

"אריק, אתה לא מבין איך דאגתי לך... חבורת המטומטמים האלה הכו אותך. ועד שמדאם פומפרי נתנה לי להיכנס..." אמר פליקס

"אני מרגיש נורא." אמר אריק.

"גם החבלות שמכסות את הפנים שלך כאלו. חוץ מזה אתה מושלם כמו תמיד." אמר פליקס ונישק את מצחו של אריק. 

אריק כבר חזר לחדרו במגדל גריפינדור, אבל עדיין לא הצליח להירדם, אז הוא התייאש מלנסות לישון, והלך לחדר המשותף.

בעודו, בוהה באש הבוערת באח, הוא שמע קולות דיבור מהתמונה של האישה השמנה.

הוא הסיט הצידה את התמונה וראה את פליקס.

"היי אריק... פשוט ש... לא הצלחתי להירדם..." אמר פליקס.

"גם אני."

"שלא יעלו לכם רעיונות לראש, זה שאתם לבד לא אומר שאתם יכולים לעשות מה שבא לכם." אמרה האישה השמנה. 

"אנחנו בני חמש- עשרה!" אמר אריק והסמיק. הוא שמע את האישה השמנה ממלמלת משהו שנשמע כמו "לצעירים של היום זה כבר לא אכפת." 

"דווקא הרעיונות שהיא מתכוונת אליהם די טובים..." אמר פליקס וחייך חיוך ערמומי. הוא היה פלרטטן ורומנטיקן חסר תקנה, שלא תמיד חושב על מה שהוא אומר. רק אחרי שקלט מה שאמר, הוא השתתק והסמיק.

"אני מצטער." הוא אמר. 

"זה בסדר. זה היה די מצחיק למען האמת. קצת מטריד, אבל מצחיק" עודד אותו אריק. 

"אני מודה שהבדיחות שלי יכולות להיות די בוטות לפעמים..." 

"וככה בדיוק אני אוהב אותן." 

"בטוח? אם כל כך אהבת אותן, אני יכול להמשיך..." אמר פליקס ואחז במותניו של אריק ונישק אותו.

הם ישבו מחובקים על הספה בחדר המשותף של גריפינדור במשך הרבה זמן, עד שמקגונגל נכנסה.

"אריק, בואו בבקשה למשרד שלי. פליקס יכול לבוא גם." 

הם הלכו יחד למשרדה של מקגונגל, וכשהגיעו, מקגונגל, שנראתה מתוחה, פנתה אל אריק ואמרה;

"יש לי בשורות מצערות ביותר."

נ.מ פליקס:

פליקס ניסה לעשות כל מה שהוא יכול כדי לנחם את אריק. אבל... מה אומרים למישהו שהרגע גילה שאבא שלו נפטר ממחלה קשה, ושאמא שלו לא רצתה לספר לו שאבא שלו חולה כדי לא להדאיג אותו?

אריק בכה כל כך הרבה, ופניו היו אדומות ורטובות. 

"אני כל כך מצטער. אתה אפילו לא יכול לדמיין עד כמה." אמר פליקס.

אריק לא ענה.

פליקס חיבק את אריק בחוזקה, ואריק נשען עליו והמשיך לבכות. ואז, אריק סוף סוף דיבר.

"אתה תבוא איתי?" הוא שאל.

"לבוא איתך? לאן?"

"מקגונגל אמרה לי שאני אסע הביתה לתקופה, כדי להיות עם אמא שלי. האם תבוא איתי?" 

"אני אשמח, אבל... אתה בטוח שזה בסדר?" 

"יותר מבסדר." 

פליקס נישק את אריק, והוא נישק אותו בחזרה. הם ישבו מחובקים במשך כמה דקות, ודווקא ברגעים האלה, בה

ם הרגישו כל כך עצובים, הם גם הרגישו קרובים יותר מאי פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא