שלום.אני יוסטה.

צרחתי חזק.מאוד.הייתי בספק עם מישהו לא שמע אותי בכל רחבי המדינה.
נחתתי על אדמה רטובה..למה לא נשארתי עם הגופייה והג'ינס?עכשיו לכלכתי את השמלה.נהדר.
"שלום,את וודאי יוסטה,"קול בקע מן החשכה.קול נשי.קמתי מן האדמה במהירות וגמלוניות.השיער גירד לי.איפה הקוקייה המזורגגת?...
"אני מקגנוגל.מינרווה מקגנוגל.לפני ששלחנו את הילדים אלייך,ידענו שאת יודעת עלינו.בכוונה שלחנו אותם אלייך."
פי נפער.אולי אני יראה היום גם את וולדמורט או דמבלדור?הרי למי אכפת שאני אקבל שוק ואהיה בהלם כמו אמברידג' אחרי מתקפת הקנטוארים?!
"כ-כן,אני יוסטה.א-איך לעזעזל,"זהו זה.אחרי שהחוויה הזאת נגמרת אני אבקש מהארי או רון שייתנו לי סטירה.אני מגמגמת שזה נורא."ידעת שאני רוצה שהאדמה תבלע אות-"
"יוסטה!יוסטה!את שומעת?!י ו ס ט ה!!!"הקול ההסיטרי של ג'יני נשמע כמו לחישה עם הד.כנראה שאני יותר מקילומטר אחד מתחת לאדמה.
לאדמה יש פה כזה גדול?או שאני כדור נגד קלקול כיבה ולא ידעתי?
"אני מבארת הכרה,"אמרה מקגנוגל.עוד לא ראיתי אותה."כך ששמעתי את מה שהתרוצץ בראשך.עשיתי מה שביקשת,ילדונת."
אוהו,מאוד מה שביקשתי.רציתי להיות במרחק נגיעה עם הרצפה בחדר שלי,לא במרחק נגיעה עם ליבת כדור הארץ.
ואז ראיתי את גברת שפתיים-הדוקות.
היא כזאת מלכותית.שערה אחת לא זזה לה מהמקום.בגלימה שלבשה לא היו קמטים.כובע המכשפה שלה היה ישר באופן נורמלי לחלוטין.אפשר היה לחשוב שהיא מתהלכת בהוגוורטס,אלא עם בהוגוורטס העולם התהפך והאדמה קברה את בית הספר.
היא כל כך מסודרת שזה משגע אותי.אפילו מנורת האש שהחזיקה הייתה מלכותית כזאת.למה היא כזאת מלכותית?!תמיד היה כתוב בספרים שהיא רצינית,לא מלכותית.
נחזור לסיפור.
"וואו,את ממש כמו בספר!"קראתי.נשמעו מילון יוסטות בכל רחבי המקום שנמצאנו בו.
גברת שפתיים הדוקות חייכה,מה שפסל את הכינוי שהמצאתי לה.גברת שפתיים הדוקות...
"אנחנו צריכות ללכת,אבל לפני זה,"היא לחשה,"אקספקטו פטרונום!" ומתוך שרביט יצא חתול עם צורות ריבועיות מסביב לעיניים.הבטי בהם מהופנטת.אף פעם לא אהבתי חתולים,אבל היצור הזה היה כל כך...חמוד.ויפה.
"אמור לחבורה שלמעלה שאין מה לדאוג.יוסטה איתי,והיא תחזור למחרת בבוקר.תגיד להם שיש שתי מיטות נפתחות.יש ארוחת ערב במקרר,ושהרמיוני תסדר אותה.ערב טוב."אמרה והחתול...ממש עף למעלה.
"איך ידעת-"
"ביאור הכרה,"אמרה מקגנוגל ואצבעה תפחה על רקתה."מיד כשאמרתי למחרת בבוקר חשבת על מיטות ואוכל-כך שלא הייתי צריכה לשאול אותך."היא חייכה שוב.
זה נכון.מיד חשבתי על מיטות ואוכל ועל מה הם יעשו,המסכנים.
ואז נזכרתי במשהו.
"ומה בנוגע לאמא וסבתא שלי?"שאלתי.פיו!הגמגום עבר."הם לא בדיוק ישמחו לראות חבורה של ילדים לא מוכרים מסתובבים להם בבית,לא?"
"הרדימו אותם בעזרת לחש מרדים והעבירו אותם להוגוורטס.מי עשה את הכישוף שכחה?"
"ג'יני."
"אני חייבת לומר,"אמרה,גאה בבת גריפנדור שלה,"שהיא עשתה זאת בצורה יוצאת מן הכלל.הם לא זכרו דבר!"היא צחקה.וואו.מקגנוגל צוחקת?יש דבר כזה בכלל?
"טוב,אנחנו צריכות ללכת לדמבלדור,"אמרה והחזיקה בידי.
"דמבל-!!!"התחלתי לצרוח,אבל הרגשתי לחץ על קנה הנשימה שלי וגם הרגשתי כאילו אני עוברת בתוך צינור דק...

"איפה אנחנו?"
"הוגסמיד."
"הוגסמיד!"
"כן,הוגסמיד."
אני וגברת שפתיים הדוקות עמדנו ליד שלושת המטאטאים.לא האמנתי שזה קורה לי.
אני בהוגסמיד!....
המון אנשים שעברו ברחוב הסתכלו עליי בתמיהה.מי אני ומה אני עושה פה,זה בטוח מה שהם חשבו.הרי אני מוגלגית באנצע רחוב הומה קוסמים ומכשפות,למה שאני לא אהיה שונה?
מקגנוגל החזיקה את ידי(היא הייתה קפואה)והלכה כשידי בידה.
"עם כל הכבוד,פרופסור,אני יכולה ללכת לבדי,אני כבר בת 20-!"התחלתי למחות.היא הסתכלה עליי במבט מופתע."את בת 20?חשבתי שאת בת 17!"
מתי יבינו שהגובה שלי לא עושה אותי קטנה יותר בגיל?!

המשרד של דמבלדור גרם ללב שלי לא לקפץ על טמפולינה,אלא להשתולל כמו רכבת הרים מטורפת.כל החפצים הקטנים הכסויפם המשמעים קולות שקטים,הדיוקנאות של המנהלים לשעבר,הכלוב של פוקס ומעקה שעליו הוא עומד-אבל הכי הדהים אותי,זה המנהל כסוף הזקן בעצמו.
כל כך מכובד.כל כך גורם לתחושה...מוזרה כזאת.
"שלום,"אמר בחביבות.הסמקתי עד עמקי נשמתי,בעוד הרכבת ההרים שבליבי מגיעה לשלב השיא.שיא המהירות...!!
"שלום,"השפלתי מבט.את בת 20!את בת 20!את בת 20!כל פעם הזכרתי לעצמי והשתדלתי להיות קצת יותר בוגרת ולהיענות ללחיצת היד שדמבלדור נתן לי-אבל זה לא בא,והשמכתי להתנהג כמו ילדה קטנה בגן,שעומדת בפינה ומחכה למישהו שיבוא לשחק איתה.
"נו טוב,"נאנח דמבלדור."אפשר להתחיל בשיחה..."
והשיחה החלה.

תגובות?...

הפרק הקודם		הפרק הבא