קסם של אלים

וואו תודה על התגובות, לא נכנסתי לפה איזה שבוע כי די נמאס לי, כי זה היה נראה שזה לא מעניין איש, וכשנכנסתי...

שאפו לכם!

דרך אגב, אני מתנצל מראש, מקווה שלא תאכלו אותי, אבל יש פה כמה וכמה דברים מעצבנים בפרק, חה חה חה זה כל הכיף בלכתוב פאנפיק!

פרק 5

(ג'ון גריינג'ר)

שוב רכבת, נחמדים! לא טיפשים! דוני?!

יום נסיעתי להוגוורטס היה היום המושלם, קמתי מהמיטה נרגש, הכול היה נראה יפה יותר, בוקרו של ה-31 באוגוסט היה יפיפה, השמש זהרה בצהוב קסום מבעד לערפל בהיר של עננים, כך שקרני השמש נראו בברור, ציוץ הציפורים נשמע באוזני כמנגינה פרועה וחסרת דאגות ואפילו קירותיה האפורים של מנצ'סטר נראו צבעוניים פתאום, אכלתי משהו והייתי מרוגש מאוד ומוסח די הצורך מכדי לזכור מה אכלתי.

והנה, סוף סוף הגיע השעה, יצאנו אני אמא, בוב וג'ון ג'וניור החדש, הקסום ה- משלא תירצו, לכיוון תחנת קינג קרוס, לרציף תשע ושלושה רבעים, גאון כבר אמרנו נכון, יפה, אחד ועוד אחד שווה ש- רציף תשע ושלושה רבעים נמצא בין רציף תשע לעשר, או בעברית תקנית בתוך מכונת הכרטיסים הזאת, (סתאאם, עבדתי עליכם, אמא סיפרה לי בדרך) איך לכל הרוחות מסתירים דבר כזה ממוגלגים, לא יודע?

הלכנו אני אמא וכל החבורה הנ"ל דרך מכונת הכרטיסים היישר אל הרציף המובטח, רעש וצלצולים קידמו את פנינו, תוספת לרכבת ארוכה ארוכה עם קטר המונע על ידי קיטור, תגידו, מה הסיפור של הקוסמים האלה, אנחנו ב-2028?

זו היתה תחנה גדולה ובה רציף אחד בלבד, התחנה היתה מרשימה ביותר, הכול גדול, מלכותי משהו, ובעיצוב עתיק, הבטתי סביבי מהופנט מהמראות שהציגה התחנה.

לבסוף כשנרגעתי מסריקתי פגשתי את פרד, וכן ילד בשם כריסטופר לונגבוטום, שסיפר לי בגאווה שאבא שלו הוא המורה לתורת הצמחים בהוגוורטס, שוב פעם הקוסמים עם השמות שלהם, וחוץ מזה קרפד, באמת?! ועוד בירושה מאבא! הוא לא נראה חסר אמצעים או משהו.

לפני העלייה לרכבת (מיותר לציין אבל בכל זאת) אמא הביאה לי את השרביט, עם מין מבט כזה בעיניים שאומר "מתחננת, אל תעשה בעיות", נשיקה אחרונה, משהו על לא לשכוח לנקות מאחורי האוזניים... וזהו.

עליתי לרכבת די מהראשונים, התיישבתי בקרון פנוי, שהתמלא תוך רגע בכמה ילדים שאני לא מכיר, אחת בשם פרי ג'ונסון ילדה גבוהה כהת עור (אמא לא פה) עוד אחד ג'ופרי ראנדיל, ילד בלונדיני עם עיניים שחורות, שהבטיח שהוא הולך להיות בריבנקלו (?) אני צריך דחוף סטאז' מושגים בקוסמות! וכריסטופר לונגבוטום המדובר, בהמשך נודע לי ש- אותו כריס, אם יורשה לי, אפילו שזה נשמע די מאיים, והוא אולי הילד הכי לא מאיים שראיתי אי פעם (דיברנו על אי פעם לא?) איבד את הקרפד שלו, פרי אומרת שזה תורשתי, כי אמא שלה, אנג'לינה ג'ונסון, סיפרה לה שגם הפרופסור המכובד היה עסוק בנסיעתו הראשונה להוגוורטס בחיפוש אחר הקרפד הנ"ל.

במהלך הנסיעה הגיעה איזו גברת עם עגלה עם כל מיני דברים מוזרים, צפרדעי שוקולד? באמת, לא מצאתם משהו יותר דוחה מצפרדעים? וכמובן שקנינו מכל הסוגים ואכלנו, (אחת הצפרדעים ברחה לי) ואפילו יצא לפרי קלף של אמא שלי, כן גם קוסמים אוספים קלפים, אני לא, זה ילדותי! ואז אזרתי אומץ והחלטתי לברר את עניין הבתים בהוגוורטס שכולם מדברים עליהם.

''תגיד'' פניתי לג'וף ''מה זה הבתים האלה שדיברתם עליהם מקודם'' שאלתי במבוכה, פרי הגניבה בי מבט מוזר כזה ששואל "בטוח שהוא לא מוגל??".

''יש ארבעה בתים'' הוא פתח בהסבר מתומצת ''יש את רייבנקלו"- שלשם הוא ילך בלה בלה בלה -"הולכים כל הילדים המוכשרים (מה?!) יש את גריפינדור שלשם הולכים הילדים האמיצים, ויש את הפלפאף שלשם הולכים הילדים הטיפשים''.

''הילדים הטובים שעוזרים אחד לשני לא הטיפשים'' ירה כריס לעברו בזעם.

''טוב אז הנחמדים'' ג'וף גלגל את עיניו לכיווני, ''הבנת מה אני מתכוון, לא...?''.

''אבל מה זה הבית הרביעי, מי הולך לשם?'' שאלתי, שקט מובך השתרר בקרון, מובך כל כך שהסמקתי עד שורשי שערותיי, ג'וף פרי וכריס החליפו ביניהם מבטים רבי משמעויות, ואני הסתכלתי על שלושתם מבולבל, הבנתי שדרכתי על נקודה כואבת אבל לא הצלחתי להבין מהי.

''הבית הרביעי זה סליתרין'' לחשה פרי, ''זה בית שעומד ריק היום'' הוסיפה בעגמומיות.

''סליתרין זה היה הבית שהתחרה עם רייבנקלו'' אמר ג'וף, ''גם שמה היו המון מוכשרים, אבל...'' הוא נעצר.

''אבל- מה?'' שאלתי בדריכות, סקרנותי איימה להתפוצץ...

''אבל זה היה בית שדגל בשחיתות, תככנות וטוהר הדם, כל אדוני האופל יצאו משם, 'וולדמורט' יצא משם, וגם הוא יצא משם, ולכן הבית הזה דחוי היום, בעשר שנים האחרונות איש לא הלך לשם'' לחש ג'וף בטון שקט.

''מי זה הוא???'' לכול הרוחות, עכשיו כבר ממש צעקתי, אני חייב לדעת אחת ולתמיד מי זה ה'הוא' הזה שכולם מדברים עליו.

עכשיו האווירה בחדר באמת התקדרה השקט כמו לחץ על אוזני, מועך אותם אל תוך מוחי, כריס נראה כאילו הוא הולך לבכות, פרי לחשה אינסטינקטיבית ''על תצעק עליו בקול'' ואפילו ג'וף נראה על סף קריסה.

''נו באמת'' אמרתי ''אני מבין שזה עסק מפחיד, אבל אני חייב לדעת מי זה'' התחננתי לחוץ כולי, תאמינו לי הרגשתי על סף ביקוע, כאילו אם הם לא יאמרו לי מי הוא, אני ארצח את שלושתם במקום.

''טוב נו'' פרכה פרי את ידיה בחוסר אונים, בעיניה נִקְווּ דמעות, היה ברור שקשה לה לדבר על זה, והערכתי אותה על שבכל זאת דיברה ''אם אתה מתעקש, אז אני אספר לך".

היא עצרה לרגע ולקחה אוויר -"דון מקליסטר, (דוני? אהמ, דוני!) או בכינויו, הלורד השחור, הוא אדון האופל של היום, הקוסם הכי חזק מאז דמבלדור, הוא החליט שעולם הקסמים כמות שהוא מעוות, אז צריך להשמיד אותו"- היא נעצרה לרגע, בלעה את רוקה בקושי והמשיכה.

-"הוא ותומכיו התחילו באוסטרליה ושם הם חיסלו את עולם הקסם לגמרי, ומשם לפני שנה הם עברו לדרום אמריקה, שם, הם ממשיכים לחסל בשיטתיות קוסמים, מה שהם רוצים לכאורה, זה להשמיד את כולנו ואז להשתלט על עולם המוגלגים...'' סיימה, ותמזה של דמעות פרץ מעיניה.

הבטנו זה בזה בחרדה ולמשך חצי שעה היתה דממה מתוחה בקרון, עד שאמרתי ''די חלאס לחשוב על זה הוא רחוק, הוא לא יבוא לכאן בזמן הקרוב, בוא נתמקד בהווה!'' הם הסתכלו עלי במבטים מוזרים, ולמען האמת הבנתי אותם, מבחינה רגשית הם צודקים, אבל צריך להשליט את השכל על הרגש ולכן המשכתי.

 ''אני רציני'' אמרתי, ''תגיד ג'וף'' העברתי נושא ''לפי מה קובעים באיזה בית אתה צריך להיות?''.

''אהמ'' התגמגם ג'וף ''זה קצת מסובך, פעם היתה איזו מצנפת, אביזר קסם שהיה בודק אותך, אבל היא אבדה, קצת אחרי הקרב על הוגוורטס בסוף שנות התשעים, מאז, המנהלת, פרופסור מקגונגל, והמורה ללחשים פרופסור פליטיק, קבעו מבחן עם כמה שלבים" הוא עצר רגע להגברת הרושם, ומיד המשיך.

"יש חלק בכתב שנועד לבחון את הכישרון שלך (אה סוג של מבחן אי קיו, קל עלי) יש את המשימה לנסות לעשות איזה קסם, כדי לבדוק מה הכוח קסם שלך, ויש איזה משחק קבוצתי כל שהוא לבדוק אם אתה מתאים להפלפאף" שזה לא ממש חשוב כמו שסיכמנו.

נותרתי מהורהר דקות ארוכות והשקט חזר לשרור בקרון, הפעם, השקט פעם בצליל עדין של תקווה, והוא נהרס רק כשהתפרץ איזה מדריך אחד ואמר לנו להתארגן כי תכף מגיעים להוגוורטס.

פתחתי את המזוודה, איזה דבר עם קסם התכווצות שאפשר להכניס אליו בקלות פיל, לבשתי את הגלימה, וסוף סוף הרגשתי באמת קוסם...

הפרק הקודם		הפרק הבא