בומבאדיל

בומבאדיל הילך לו בארצו, שירקק לו, ונתן את קולו בשיר עליצים וקרתניים מדי אפילו למשתה חג יול הוביטי. הוא ירד אל גדת הוויתווינדל, כי שמע מפי הגיריות, כי הטבע שינה ממנהגיו: החבצלות הלבנות, לגולדברי, פרחו בינואר. בומבאדיל לא הופתע, אלא ירד הוויתווינדלה. הוא תיכנן מייד לאחר מכן, לרדת אל גבול היער העתיק, ולהיפגש לתה-של-מנחה עם ידידו הוותיק, האיכר מאגוט. אך תוכניתו זו - לא עתה בידו.  שהוא ראה את החבצלות הלבנות, הוא אץ רץ אליהן, לגזום כמה מהן ולתיתן לאשתו גולדברי. אך מייד שניגש, הנחל שצף וקצף. אך סופה החלה. אז נשמע קול רעם, וברק הבליח מבעד לעצים העבותים. הגל התרומם, מאיים להטביע את טום, ואז נשבר - ובמקום לנחות על בומבאדיל, הופיעה שם דמות. מלכותית, בעלת תפארת רבה וקומה נישאת. כתר כסוף וגבוה חבש, ושיער היה לו, לאותו יצור מוזר, ארוך כגלים ומבהיק כאפלולית הים בשקעיו הנמוכים ביותר. עיניו החודרות היו כחולות כמו מים. בזה הדרך ראה טום בומבאדיל, כאשר ראהו מכבר, את שוכן המעמקים, הואלא הקרוי בפי הנולדור אולמו שר המים. מהיראה הרבה, השתוחח פורן על גדת הוויתווינדל. "קומה, יארוואיין בן אדאר!" קולו היה עמוק, כאיל הגיע מאותם זמנים ומקומות רחוקים, אולמות אילובטר לפני כל הזמנים, עת שוררו האיינור ויצרו את אאה.

טום בומבאדיל קם. "הנני, אדוני, כי קראת לי."

על פניו העזים, הגאים והאביריים של האל התפרש חיוך. "אשלח אליך, בעוד חודש בלבד, אחווה מריבנדל, וביד מהפחותים בהם תהא טבעת של כלום, מחמד עיניו של סאורון. עליך יהא לקחת את הטבעת, לשמור עליה,  ולכפות את כוחך עליה, ולהחליש את כוחה היא. התקבל את המשימה עליך?"

טום כרע ברך לפניו. "קבל אקבל, השר."

"אם כך," אמר שר המים, "דע כי השר האפל יינתב את כוחותיו אל היער העתיק, וינסה להשמידו ולקחת את טבעתו בחזרה. יהא עליך להודפו! תוכל?"

"כן," השיב, "אשיר לו שיר שיקפיא את דמו!"

"אם כן, תשרה ברכתי עליך," אמרו אולמו, והסערה שככה, והוא נעלם.

הפרק הקודם		הפרק הבא