איילין פרינס מס. 2

"כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

הערות: 

לשם הפרק מוספים כמה דברים בפרק שלא הוזכרו בספרים, ולכן אינם קנונים. 

יש קטע קטן של התעללות - תחילת הקטע יסומן בקו חוצץ, וכך גם סופו, אם רוצים לדלג - מוזמנים. 

---

בלי שעון המעורר, שצרח עליהן להתארגן בבוקר - היה נורא שקט בחדר הבנות במגדל גריפינדור. איילין פרינס הייתה היחידה שהתעוררה. היא לא הייתה בן אדם של בוקר - בבית היתומים הייתה ישנה בקלות עד שתיים או שלוש בצוהריים. אך היא כן הייתה בן אדם של הרגל ושגרה -  לכן החליטה להתארגן ולרדת לארוחת בוקר, בתקווה כזו כבר מוגשת. לפני שירדה, היא ארגנה את כל השיעורי הבית שלה, ולקחה אותם איתה. 

לאיילין היה מוזר להיות בטירה בלי לרוץ בכותליה בין שיעור לשיעור. היא הופתעה לראות עד כמה הטירה הייתה שונה בשקט - היא שמעה ציוץ ציפורים שלפעמים היו נכנסות דרך הקשתות. את דיבוריהם של התמונות, שריכלו בקולות שקטים והיו מפיצי השמועות העיקריים בטירה. היא אהבה את קולות נעליה הרמים על רצפת האבן. 

ארוחת הבוקר כבר הייתה מוגשת בעולם הגדול, אך ליד השולחנות ישבו תלמידים בודדים בלבד. הם נראו כל כך עייפים, כי היא תיארה לעצמה שהם לא ישנו לאורך כל הלילה וזו למעשה הארוחה "הערב" שלהם. ליד שולחן המורים, רק רובאוס האגריד חיסל ערמה גדולה של ביצים מקושקשות. 

איילין התיישבה ליד השולחן של גריפינדור, העמיסה על הצלחת שלה מעט מכל דבר - והחלה לאכול. היא גמרה מהר מאוד כשלא היו תלמידים אחרים שהפריעו לה וניסו לפתח איתה שיחה חברתית. מיד לאחר מכן היא העלתה לסיפרייה שכבר הייתה פתוחה וריקה - יתרון ענק. הספרנית, גברת פינס "בירכה" אותה בפיהוק ענק. 

איילין גמרה את שיעורי הבית שלה עד ארוחת הצהריים. 

'סוף סוף קצת זמן לקריאה חופשית', התלהבה, כאשר הלכה בצעד מהיר למגדל גריפינדור בשביל לקחת את סיפרי השיקויים שלה. תלמידים התחילו לנהור לסיפרייה - שלאט לאט התמלאה בתלמידים חצי רדומים בשילובים הזויים של גלימות ובגדי יום יום. 

דרך החלונות נשבה רוח קרירה למרות השמש המטעה - ואיילין החליטה שתלך לקרוא על שיקויים שמה בחוץ, אחרי שתוכל ארוחת צוהריים. היא לא הייתה הרבה זמן במגדל גריפינדור - 

היא הניחה את סיפרי הלימוד שלה בארגז החפצים האישי שלה, לקחה את ספרי השיקויים, את המחברת, עט נוצה, דיו ובקבוק שמצאה בתוך הארגז שלה והריחה אותו (לא היה לו ריח חשוד), ויצאה למועדון מתכוונת לרדת לארוחת צוהריים. היא לא שמה לב כי לבנדר בראון עדיין שינה במיטה ואת התאומה למשפחת פאטיל, רק החלה להתארגן ליומה.

"איילין!" קראה לה הרמיוני, והצטרפה ליציאה שלה מחדר המועדון. "גמרת את החיבור לפרופסור סנייפ?" שאלה אותה בקול מוטרד. איילין הנהנה קלות.

"איפה מצאת מידע על הבזואר?" שאלה אותה. קולה עלה באוקטבה. אילין החליטה כי הרמיוני מוטרדת בגלל  כמות המידע שבספר הלימוד שלהם לא מספיק נרחב לכתיבת החיבור. ככה כול הנראה, פרופסור סנייפ ניסה לשדל אותם לקריאה נוספת. 

"תלכי לסיפרייה. יש שם ספר שנקרא, חומרי שיקויים שונים ומשונים - " אמרה איילין והתחלה למנות על אצבעותיה. "וגם את רקיחת שיקויים למתקדמים. בשניהם יש הרבה מידע על הבזואר." ענתה איילין במלמול נרגש, כמו בכל פעם שדיברה על שיקויים. 

"תודה!" קראה הרמיונה שעלתה לקומה של הסיפרייה. 

באולם הגדול, יותר תלמידים (וגם מורים) ישבו סביב השולחנות, רובם באותו שילוב מוזר ששמה לו לב בסיפריה. רק מעטים לבשו את מדי בית הספר שלהם בצורה מלאה. ומועטים האלה - היו בסליז'רין. הייתה לה תחושה - כי בגדיה, כמו בגדיהם, היו כל כך סמורטוטיים ודהויים, שהם העדיפו להשאיר אותם נועלים עמוק במזוודות שלהם למען כבודם האישי. 

היא התיישבה במרחק מה מנוויל, שקרא את אלף עשבים ופטריות, ובו זמנית אכל ריזוטו פיטריות. הוא לא דיבר איתה. היא העדיפה את זה ככה. היא לקחה לעצמה מרק דלעת - אכלה בשקט ובמהירות - מזגה לעצמה לבקבוק מיץ ויצאה מאולם מהר ככל שאפשרו לה רגליה. 

"מיס פרינס!" קראה פרופסור מקגונגל אחריה. 

 איילין עצרה והסתובבה בהפתעה, כמעט נתקלת במורה שמיהרה לעברה.

"כן, פרופסור?" המורה הייתה מודאגת ומבטה רציני.

"קיוויתי לתפוס אותך. בואי איתי בבקשה למשרד. זה לא יקח יותר מכמה דקות." איילין הנהנה והלכה אחריה. איילין שיערה את נושא, לכן לא התרגשה כשתיהן התיישבו אל מול שולחן עבודה גדול. הוא היה הרבה פחות מאורגן מזה של פרופסור סנייפ ומשום מה עמדה עליו קערה גדולה של ביסקוויטים.

"מיס פרינס, הייתה לי שיחה מאוד… נחושה עם פרופסור סנייפ. אפשר לקורא לזה ככה. הוא רואה בכך פוטנציאל בתור רוקחת וביקש להוסיף לך כמות לא פחות מהזויה", פרופסור מקגונגל הדגישה כל הגייה במילה, "של שיעורי העשרה בשיקויים. בנוסף, הוא ביקש שאני אאשר לך שיעורי הלטת הכרה." 

איילין הנהנה כמה פעמים מבלי להגיד דבר. 

"אאשר לך זאת," אמרה פרופסור מקגונגל בכבוד ראש, "אולם אני מזהירה אותך כי מערכת שעות שלך יוצאת מאוד עמוסה עבור תלמידת שנה ראשונה," אמרה פרופסור מקגונגל בחומרה. איילין הנהנה בשנית ופרופסור הושיטה לה את מערכת השעות המעודכנת שלה, שבהחלט קללה כמות לא פחות מהזויה של שיעורי שיקויים. 

"את מאשרת את השינויים האלה?" שאלה אותה בכובד ראש. אך כשאיילין יישרה את מבטה אל פרופסור מקגונגל, המורה הקשוחה תמיד - חייכה לעברה. 

"הבנתי, פרינס. את משוחררת. סוורוס לא הגזים עם ההתלהבות שלך". איילין יציאה מהמשרד של פרופסור מקגונגל מאושרת עד תקרה של האולם הגדול, כל כך שרצתה תכף ומידי להתחיל לקרוא - ולוהכיח לפרופסור סנייפ שהיא שווה את הזמן הרב שעמוד להשקיע בה . 

הרוח שנשבה בחוץ הייתה קרירה - אם כי לאיילין היה חם. הרבה תלמידים שכבו בדשא וצחקו - חלקם שיחקו בגוגואים ואחרים עשו שיעורי בית. ואילו איילין חיפשה פינה שקטה, שתלמידים אחרים לא יצליחו לנעוץ בה מבטים, ואחרי שמצאה כזו תחת עץ ערבה בוכיה, התחילה להתעסק בשיקויים.

היא פתחת את שלושת הספרים בפרקים שעוסקים באחסון של חומרים, ושיננה אותם לעמוק. פרופסור סנייפ לא נתן לה שיעורי בית נוספים לאלו של הכיתה, אך הייתה לה תחושה שהוא מצפה ממנה למחקר עצמאי מעמיק לא פחות ממה שהוא ילמד אותה. 

איילין הרימה את המבטה מהספרים רק כאשר לא הצליחה להבין מה כתוב בהם. השעה הייתה שעת דמדומים מאוחרת - וזה נורא עצבן אותה. 

נו באמת, רק כשכול הכיף מתחיל אני צריכה לקפל הכל. היא הרימה את הבקבוק של מיץ הדלעת לפיה, אך הוא היה ריק. נו באמת.

היא קמה בעצבנות מלמלת תחת אפה קללות עסיסיות - מנהלת בית היתומים הייתה מכה אותה אילו שמעה זאת. אך איילין המשיכה לנער מעצמה את העלים, אספה את דבריה ובעצבנות פנתה לכיוון הטירה.  העולם הגדול היה שקט והצלחות נקויות. 

לפחות לא פספסתי את ארוחת הערב. ניחמה את עצמה  כאשר עלתה במדרגות נגד הכיוון התלמידים הרעבים שהתקדמו לכיוון האולם גדול. חדר המועדון היה מלא באנשים, והרעש היה בלתי נסבל. 

"איילין - " שאלה הרמיוני שישבה על המיטתה שלה בישיבה מזרחית, קוראת את הספר שלהם בתולדות הקוסמות. "את יורדת לארוחת ערב?" איילין הנהנה בלי מילים. 

"איפה הייתה כל היום?" 

"בחוץ, למדתי."הרמיוני חייכה. 

"שיקויים?" 

"תמיד." 

"אלוהים - מה קרה למערכת שעות שלך?" קראה הרמיוני כאשר ראתה את מערכת השעות החדשה של איילין, כשזו תלתה אותה על הקיר מאחורי המיטה שלה. שיעורי הלטת ההכרה הופיעו כעת תחת השם שיקויים 2. כנראה פרופסור סנייפ לא רצה שתתפשט שמועה. וזו הייתה רק שאלה של זמן פה בהוגוורטס.  

"הוסיפו לי שיעורים." אמרה בפשטות והרמיוני חייכה חיוך שבור. 

"מוגזם קצת, לא?" שאלה אותה. 

"לא. זה בדיוק הכמות שצריך." הרמיוני הביטה עליה רגע במבט מזוגגת. 

"בואי כבר. אני גוועת." 

שתיהן ירדו לחדר המועדון. ומשם לאולם הגדול. האוכל כבר הופיע, וכמעט כל בית הספר הצטרף שם. היא והרמיוני התיישבו ליד השולחן של גריפינדור. ואיילין הגניבה מבט אל השולחן של המורים - 

מקגונגל וסנייפ דיברו בשנית, מגניבים מבטים עליה.לאחר כמה דקות, הארי ורון התצטרפו עליהם. הרמיוני ניסתה להשתלב איתם בשיחה, אך בברור הם לא רצו לשתף אותה ב"שיחותיהם הסודיות". בנים…

הרמיוני אכלה בשקט שלא היה אופייני לה כאשר גם פרסי המדריך הצטרף לשבת לידם. כשגמרו לאכול ועלו לחדר המועדון, איילין יכלה לשים לב כי הרמיוני ניגבה את דמעותיה. 

איילין לא אמרה דבר. 

בבוקר של יום ראשון, בהרגל, איילין התעוררה מוקדם. השעון המעורר בחדר, תהה כיצד להעיר אותה בעוד שעה לשיעור הלטת ההכרה שלה מבלי להקים את שאר הבנות - התעצבן כהוגן כשלא נתנה לו לעשות את העבודה שלו. 

איילין הוציאה לו לשון - והחלה להתארגן ליומה. הפעם, היא הייתה התלמידה יחידה שהתיישבה לאכול ארוחת בוקר. האגריד נופף לה בחיוך משולחן המורים. היא הסתכלה עליו במבט כועס, והתיישבה בקצה הרחוק  ביותר ממנו. 

כעבור מספר דקות, פרוספסור סנייפ הופיע כמה דקות אחריה. כשגמרה לאכול את הטוסט עם ביצת העין, הרחיקה מעצמה את הצלחת ופנתה לקרוא - הייתה לה עוד שעה לפני שתצטרך לרדת למשרד של פרופסור סנייפ לשיעור העשרה בהלטת הכרה. 

"פרינס," אמר קול קשוח ולא מרוצה מאחורי גבה. "גמרת את כל שיעורי הבית שלך שאת ממשיכה בפרקים הבאים?" 

בתשובה איילין הושיטה לפרופסור סנייפ גיליון קלף על החיבור שביקש - יומיים, לפני ההגשה. הוא קרא אותו, לפני שהרים את מבטו חזרה עליה. העט נוצה הופיעה משום מקום - כתב "קס"ם" בחלק העליון של החיבור, ונעלם. הדף קיפל את עצמו לצורת מטוס והטיס את עצמו למקום לא נודע. 

"את רוצה להתחיל את השיעור כרגע או לחכות לשעה הקבועה?" 

"עכשיו, אם אפשר." מלמלה, וסנייפ שוב עשה את אחד מהגיחוכים המלגלגים שלו. 

"אל תדאגי. לקראת סוף השנה, תודי שקבעתי את השיעור לא כדבר ראשון על הבוקר." אמר והיא הנהנה, לא יודעת מה להגיד כל כך. היא לקחה את דבריה וירדה אחרי המורה אל עבר המרתפים. 

מאוחר יותר בהלך השנה, כבר אף אחד לא הופתע כאשר ראו את איילין הולכת לצד פרופסור סנייפ לכיוון המרתפים. אך, באותו רגע כמה תלמידי גריפינדור מנומנים משנה רביעית התעוררו למראה הצמד. אחת מהתלמידות הגבוהות אפילו מעדה על הגלימה הסגולה שלה. 

'מטומטמים', חשבה איילין.

צעדיהם הדהדו מהקירות כשר צעדו בצעד מהיר בין הכיתות הרבות והלא משומשות של המרתפים. בצעד חד הם פנו למסדרון שהוביל למשרדו של פרופסור סנייפ. 

"טוב, מיס פרינס. כפי שאמרתי לך בשישי - הלטת הכרה זה ענף של קסם עוסק בחסימת המוח מפני פלישה והשפעתם של קוסמים עליו. את מפגינה יכולת מדהימה לחסום את ראשך מכל השאר, או לפחות בפני מי יודע להשתמש בביאור הכרה. ביאור הכרה זאת יכולת לשלוף תחושות וזכרונות מראשו של אדם אחר." 

"בדומה לקריאת מחשבות?" שאלה איילין. פרופסור סנייפ פלט את אחד הגיחוכים הלועגים שלו שוב. איילין הייתה חסינה להשפעתם. 

"רק מוגלגים מדברים על קריאת מחשבות. המחשבות אינן ספר שניתן לפתוח בכל עת שחפצים ולעיין בו בנחת. המחשבות אינן חרוטות על דופן הגולגולת היכן שכל פולש יכול לקרוא אותן. תודעה היא דבר מורכב ורב שכבתי. 

"אך יש גרעין של אמת בביטוי שכן מי ששולט באומנות ביאור ההכרה מסוגל בתנאים מסוימים מסוימים לצלול אל תוך התודעה של קרבונותיו לפרש נכונה את הממצאים." אמר סנייפ והסתכל עליה. היא הנהנה. 

"הבעיה איתך, פרינס, שככל שיכולת הלטת הכרה מופיעה בגיל צעיר יותר ככה היא קשה יותר לשליטה. היא יכולה להפוך לפולש בלתי רצוי בראשך. את תתחלי לטייל ברחבי הוגוורטס בעודך כל פעם פולשת לראש אחר. לא רק שזה לא היה נעים למי שאת פולשת עליו אלא גם לך." המשיך סנייפ. 

"ערבוביה של זכרונות, הבזקים מימים שונים - תחושות שמקפיאות אותך במקום. את תאבדי את עצמך ואת שפיותך." גמר את המונולוג. 

"אני מתאר לעצמי שאת כבר מנסה להתרחק ממקומות רעשים כי יש ימים שהם בלתי נסבלים." עונה למבטה המודאג.  

"טוב שגילינו את הבעיה הזאת מוקדם." קבע, ונעמד מולה. שרביטו אחוז בין ידיו. 

"תחשבי על התודעה שלך בתור שריר מכווץ תמיד - וכשהוא תמיד מכווץ אנחנו צריכים ללמוד לשחרר אותו. ביום שישי הראת רף גבוהה ללחש לגלימנס - לחש בסיסי של ביאור הכרה." אמר פרופסור סנייפ. "את לא יכולה ללמוד לשלוט על התודעה שלך מבלי להרפות אותה. את צריכה לאפשר לי לחדור למחשבות שלך." 

"עכשיו חשוב שתדעי - הלטת הכרה זה נושא שתמיד חושף מה את מה שאנחנו לא רוצים להראות ומנסים לקבור כמה שיותר עמוק בתודעה שלנו. משום מה המוח רואה לנכון לעלות את הזכרונות האלה דווקא אז. את עלולה להתפרק, לבכות ולהתייפח." אמר - סנייפ לא נראה לא מרוצה מהודעה הזו.  

"גם אני עברתי את זה בשנתי השביעית - נשברתי מול פרופסור ראמר במשך שבוע  - לפי שהצלחתי לחסום אותו בפעם הראשונה." סיפר הסנייפ. היא ישרה עליו מבט מובך. ראשה לא היה מלא בזיכרונות שמחים. 

"מקגונגל סיפרה לי מאיזה מקום היא הוציא אותך -  אז סביר להניח פרינס, שהיום אני הראה את כל הפחדים שלך - את הזכרונות הכי זוועתיים שלך." 

"פרופסור, אני לא יכולה לכוון אותך במחשבות שלי?" שאלה איילין- מפחדת ממה שהיא עלולה לחשוף. בדרך כלל היא הרגישה נוח מול פרופסור סנייפ. הנוחות הזו נעלמה. האוויר סביבם ניטען באווירה לא נוחה. 

"את יכולה לנסות. לא מבטיח לך שתצליחי בזה לאורך זמן." היא הנהנה ובולעת רוק. היא לא רצתה להראות למורה את הזיכרונות מבית היתומים, הם היו נוראים מספיק מבלי שתיזכר בהם עוד פעם.

"כל מה שאני רואה נשאר סוד ביני לבינך - מובן?" שאל. היא הנהנה. 

"תסגרי עיניים - " היא עשתה כמובקשתו. "תרוקני את הראשון מרגש ומחשבות. שיהיה שם שקט." נבח. 

"לגילימנס!"  קרא סנייפ. 

פרינס לא הופתעה כשכלום לא קרה למרות שהראש שלה היה ריק. 

"אל תפחדי מהלחש פרינס. אני יודע כשמורה עומד מולך עם שרביט ומכוון עליך זה מלחיץ. לגילימנס"! קרא בשנית. 

הפעם איילין לא סגרה את עיניה אלא השעירה אותם פתוחות. וזה שיפר את המצב, היא הרגישה שסנייפ חדר לתודעתה, אך לא ראה שום דבר כאילו עומד אל מול קיר לבן. היא נאנחה בחשש, כאשר פתחה את הקיר, נותנת לו לעבור דרכו אל הזכרונות שלה. 

מיד התחילה מערבולת של זכרונות. היא הצליחה לעזור את המערבולת בזיכרון רנדומלי. טקס המיון - כשהיא מבקשת ממצפת המיון להיות בסלית'רין וזו מתנגדת. בפחד שזו מה שאנשים אחרים מכנים התחנפות, איילין הוציא משם את סנייפ - וזרקה אותן הכי רחוק מהוגוורטס... ישר לקוקוורת'. שניהם הסתכלו על ברווזים צפים בנהר המזוהם. היא העבירה אותו אל זיכרון אחר, כשהיא עומדת עם מקגונגל ומעיפה את הבריונים אל עבר הפחים. לאחר מכן לפונדק קלחת הרותחת, כשהתחבבה על אוח. 

היא הרגישה לפתע כאב ברקתה, היא הרגישה שהתודעה שלה נסגרת - אך היא ניסתה להילחם בזה, לפתוח אותה בשנית. 

"יפה פרינס - תמשיכי ככה, תלחמי בזה!" עודד, היא הצליחה להעביר אותו לזיכרון אחר, כמיס רקטין צורחת עליה בבית היתומים מול כולם. 

"איך את לא מבינה שאסור לעשות את זה! אם תשברי פה עוד משהו אני -" היא קטעה את הזיכרון לפני רצף של קללות נפלטו מפיה של המנהלת. הפעם לפחות סנייפ לא עף אחורנית אלא בעדינות נדחף אל השולחן שלו. 

פרינס לא שמה לב שבכתה. סנייפ לא דיבר. אך תחת פחד והשנאה לזכרונות שלה, היא לא שמה לב שהלחץ הקבוע סביב ראשה, מתרפה. 

"פרופסור - לזה התכוונתה?" שאלה. הוא הבין על מה היא דיברה. הוא הנהן. היא תמנה את פניה בין ידיה. מפחדת להתחיל להתייפח. מתביישת מאילו זיכרונות "בחרה" להראות לו. 

"תרגעי, פרינס. את מעולם לא תצליחי לבחור זיכרונות שהם ניטרלים לחלוטין." אמר סנייפ. "עדיף שתפרקי את זה." אמר. 

"לא -" קרעה בנחישות. סנייפ גלגל עיניים - כאילו יודע שאיליין בחרה במלחמה שעומדת להפסיד בה. 

"אז תתכונני - לגילימנס!"  קרא סנייפ. הוא שוב נאלץ לעמוד מול המסך הלבן כשפרינס הצליחה לדחוף אותו דרך ביתר קלות, אך לנווט אותו דרך זכרונותיה היה כמעט בלתי אפשרי. 

היא כיוונה את הזיכרון לכיתת הכימיה - שבה המורה ירד עליה, על כך שפירטה יותר מידי בשיעורי הבית שלה. אז לאותה פעם במבואת ספיינר שבה הצליחה לפחיד את הבריונים. ואז היא כבר לא הצליחה לשלוט על המערבולת ושניהם נמשכו לזיכרון אקראי.

חדר של חדר המנהלת מצחין מריח המרקטורן שעישנה.

היא ידעה בדיוק איפה היא עומדת - היא ידעה בדיוק מה עומד לקרות. 

מה שהיא לא ניסתה לעשות היא לא הצליחה להעביר את הזיכרון לבא. 

תחילה של הקטע: 

"שאני לא אראה אותך בוכה עוד פעם!" צרחה עליה המנהלת וזרקה ספר שפגע ברקתה השמאלית, פוצע ומכסה חלק נכבד משדה ראיתה בדם. איילין התכווצה גם כעבור שנה מהזיכרון והכאב. 

"את צריכה ללמוד לשלוט בבכי שלך! בכי זה חולשה אף אחד לא יקח אותך ככה!" צעקה שוב המנהלת וזרקה עליה כוס עשויה זכוכית. אך הפעם איילין הצליחה ההתחמק ויישרה מבט למנהלת.

 "אסור להראות כאב!" צעקה עליה שוב.

"אף אחד לא יאמץ אותי גם ככה - מה את רוצה ממני?!" היא צעקה עליה. 

"נכון - את מכשפה. מופרעת! "

סוף הקטע: 

סנייפ ניתק את הלחש  - משתחרר מהראש שלה. היא קמה מועדת מהכיסא, לחש חלף לידה, היא לא ידעה איזה - היא לא ידעה לאן הוא כיוון אותו. צעדיו היו רמים מאחוריה - הוא הספיק לתפוס אותה לפי שצנחה על הרצפה והושיב חזרה על הכיסא. 

הזיכרון עדיין הסתובב מול עיניה הסגורות. 

"תקשיבי עכשיו לי - פרינס -" הוא צעק . הוא הצליח למשוך אותך חזרה לחדר הכיתה. היא הסתכלה עליו כשהכל מטושטש מדמעות. "היא אמרה לך לא לבכות, כי היא לא מסוגלת להכיל רגשות של בני אדם. את בת אחת עשרה - תבכי אם את רוצה." אמר -

 איילין התחילה לבכות שוב. זה לא היה בכי של לילה לפני תחילת הלימודים - קטן שקט. זה היה בכי מכוער, שנמשך הרבה מעבר מה איילין רצתה. 

היא נרגעה רק אחרי שפרופסור סנייפ הושיט לה לשתות כוס של משהו בעל טעם מתכתי. שיקוי בברור - שם דבר אחר לא היה יכול לעבוד בכזו מהירות.

סנייפ עמד לידה, ידיה רעדו על משענת העץ. "עוד ניסיון -" דרשה. הפעם סנייפ לא גיכח - אלא ממש נחר. 

"ממש לא - פרינס."  סנייפ הקירב אותה ואת הכיסא אל השולחן בדרך קסם שעליו הופיעו ערמת כריכים. 

"רק בגלל שהתפרקתי…" היא התחילה להגיד, עדיין חשה בושה על כך. 

"תאמיני לי - זה תגובה טבעית." אמר סנייפ ונגס בסנדוויץ שלו. "כשאת נקלעת לזיכרונות כאלה - את חווה אותם שוב פעם. עם כל הכוח. עם כל התחושות שמלובות בכך." היא לא שמה לב שחיסלה כריך, לפני שמשכה את ידה לעוד אחד,  מופתעת לגלות עד כמה רעבה הייתה. למרות שרוב השיעור היא פשוט בכתה כמו תינוקת. 

"הזהרתי אותך שזה יקרה - ואת עוד מתמודדת יפה למדי. הצלחת לנווט אותי בשתי הפעמים, ולזה אני חייב להגיד לך - לא ציפיתי." הרגיע אותה. 

הם אכלו בשקט, כל אחד מהם חיסל לפחות שלושה כריכים. השקט לא היה לא נעים - טעון באזשהי מידה. רק אחרי שאכלה שתי צפרדעי שוקולד שפרופסור סנייפ הכריח אותה לאכול, הוא היה מוכן בכלל לדבר איתה על שיקויים.

השקט הלא לא נעים, הטעון, שהתשרר לאורך כל השיעור של הלטת ההכרה נעלם כשלא היה ברגע שפרופסור סנייפ פצע את פיו לדבר על שיקויים.  איילין הייתה בטוחה - כי  שיקויים הם ככל הנראה פיתרון לכל צרות חייה. 

 החומר היה בסיסי, ויחסית לפרקים המתקדמים נורא משעמם. 

"טוב - זה מספיק להיום." אמר פרופסור סנייפ ברגע שהשעתיים הנוספות של השיקויים נגמרו. "מבחינת יום שלישי - יש שיעור עם כיתת האידיוטים שלך - אני אכין לך משימה מראש, אחת על הפרקים העיוניים הפחות חשובים ובהעשרה נמשיך את אופן הטיפול בחומרים." היא הנה לאות הבנה, והכניסה את ספריה לתוך התיק. כשקמה מהכיסא - 

"פרינס, את חזקה. אין לי ספק מדוע המצנפת בחרה אותך לגריפינדור." אמר בכובד ראש. היא הנהנה במבוכה וחמקה מהדלת, שסירבה להיפתח בפעם הראשונה שמשכה בידית. 

אור השמש היה כל כך בוהק כשיצאה מהמרתפים אל המבואה - כעיניה התחילו לדמוע. החוויה שעברה אצל סנייפ במשרד הותירה עליה רושם עמוק, ויריאה מסויימת כלפיו. הוקל לה - מבינה מסויימת, התרחיש הכי גרועה היה מאחוריה. התקרית עם הספר והמנהלת - היה אחד מהזכרונות הכי כואבים שלה, אם לא הכי כואב, ואחרי שהיה קבור שוב עמוק במעמקי תודעתה - השיעור לא היה נראה גם כל כך נורא, והיא ציפתה לשיעור נוסף בשבוע הבא. 

הפרק הקודם		הפרק הבא