מזל טוב, טדי -

טדי סימן בזהירות איקס ישר על לוח השנה שלו.

עוד שישה ימים חוזרים להוגוורטס.

הוא כמעט גמר חצי משנות הלימוד שלו. הצילו. זה היה מהר מדי.

סבתו הופיע בפתח החדר. "התעוררת? סוף סוף!"

"סבתא, רק שבע."

היא צקצקה בלשונה. "אם אתה רוצה באמת ללכת עוד שבוע להוגוורטס, אתה תצטרך לסדר את המזוודה הזאת."

"שישה ימים," תיקן טד מתוך הרגל והפנה את מבטו למזוודה.

אוי. הוא לא רצה לסדר את זה.

"אני רואה את המבט שלך, טד לופין, ואתה תסדר את המזוודה שלך. אני חושבת שלא סידרת אותה מאז שקניתי לך אותה. למעשה, אתה תסדר אותה עכשיו."

"מה? סבתא, עוד לא אכלתי."

"מעולה. האוכל גורם לשכחה. תסדר כל עוד אתה יכול, ואחר כך תאכל."

הו, לא.

סבתא אנדי יצאה מהחדר.

טדי צנח על המיטה. טוב, עדיף מוקדם מאשר מאוחר…

הוא קם על רגליו וניגש למזוודה. קודם כל הוא יפנה הכל.

וואו, הוא באמת לא סידר את המזוודה הרבה זמן. בשנה שעברה הוא נזכר בזה ביום האחרון ופשוט זרק הכל פנימה, ולפני כן… הוא כבר לא זכר.

אוי! זו המתנה הזו מלילי. העטיפה עדיין סגורה, כי ג'יימס הזהיר אותו לא לפתוח. וואו, כמה זמן עבר? יותר משנה, לא? הוא שכח מזה לגמרי.

הוא התחיל לפתוח אותה, כשנזכר שהוא רעב. נו, בסדר, הוא רק יפתח וימשיך הלאה.

הוא קרע בזהירות את העטיפה, ואז במהירות הוא סגר אותה ובאף סתום הוא הלך לפח. אוכל, כידוע, לא שורד שנה במזוודה.

טדי פינה את החפצים, וגילה שכל כך הרבה מהם הולכים לפח. הוא התבגר, כך דודה הרמיוני היתה אומרת, כי חפצים שלפני שנה היו בעיניו סנטימנטליים מאוד - סנטימנטלי, המילה הזאת עוד הצחיקה אותו - נראו עכשיו חסרי ערך.

עכשיו טד כבר יכל לראות את התחתית.

הי, זה העותק הראשון שלו של הגוורטס:תולדות שהוא קיבל מרון לכבוד השנה הראשונה! הוא חשב שאיבד אותו לנצח. הוא פתח להציץ בהקדשה, וגילה שהספר לא נשאר שלם, אחרי שלוש שנים של שכיבה בארגז החשוך. הוא היה מקומט, ויותר מזה; ספר אחר נכנס לתוכו.

לקח לו רגע לזהות את כריכת הבד הסגול, ואת המראה הקטנה והעגולה שהודבקה עליה.

הוא קפץ על רגליו. "הנה זה!" הוא קרא בקול.

היומן. היומן, שהוא איבד. היומן של רמוס לופין, שרגשות האשמה על אובדנו נותרו בו חודשים ושנים אחר כך.

היומן שהוא כמעט שכח מקיומו.

הוא פתח בזהירות את העמוד הראשון. היומן היה קטן משזכר.

לא היה שם כלום.

הוא צחק בהפתעה. איך שכח. הוא מיהר לשולחן, הוציא עט ודיו ושרטט, רמוס לופין.

לא קרה כלום.

גבותיו התכווצו בתמיהה. זה אמור להיפתח, לא?

הוא התיישב בכסאו באיטיות מתוסכלת. מה הוא שוכח?

הוא דפדף ביומן, אבל כולו היה ריק. עכשיו הוא שם לב שהדיו אמנם נעלם, אבל החריטות נשארו.

לא קסם העלמה מוצלח במיוחד. אם רמוס היה מרגל, כל מה שהיה צריך כדי לחשוף אותו היה לקשקש עם עיפרון על הדף, והכתוב היה מתגלה.

הוא הרים שוב את העט וחתם שוב, לאט יותר.

הדף התמלא בכתב.

מה קרה? מה היה ההבדל? הוא הביט בחתימה הראשונה.

בעצם, יש סיכוי שהן נראו שונה מעט. אולי אפילו הרבה.

הכתב שלו היה יותר נמהר עכשיו.

הוא דפדף ביומן, וצחק לעצמו כשנזכר שקרא את זה לפני שידע שאביו היה אדם זאב.

וואו. לפני שלוש שנים הוא לא ידע שהוא היה אדם זאב - זה היה בלתי נתפס.

באמת, מה הוא חשב אז בכל פעם שנהיה כועס בלי סיבה, בדיוק כשהיה אמצע חודש? ומה חשב לעצמו כשקם למיטה עם מצעים קרועים? באמת, זה לא שהוא ילד אלים או משהו.

יומני היקר, היומן התחיל באותיות המחוקות.

"טד לופין! אני לא שומעת אותך מסדר!" טדי נאנח. לסבתא שלו היה חוש לזה.

"סבתא, מצאתי את היומן של אבא!" הוא צעק.

"אני אתרגש כשתגמור לסדר, טדי!"

הוא הניח את היומן ביאוש, הניח לו להיסגר, וחזר למזוודה הקצת פחות מבולגנת שלו, רק שהחדר בולגן במקומה.

לאחר שעה, וארוחת בוקר, שבטנו אילצה אותו לאכול, טדי צנח על הספה ופתח שוב את היומן.

הוא קרא, וגילה שהוא לא זוכר כמעט דבר. הוא לא היה בטוח בכלל מה קרא ומה לא, עד שהגיע לעמוד בו אביו כתב לראשונה שהוא אדם זאב. כאן אבד היומן. הוא היה בטוח.

הוא העביר עמוד, והמשיך לקרוא, כאילו מעולם לא עצר.

אבי יפה.

לעזאזל, כתבתי את זה. עכשיו נשאר לקוות שזה לעולם, לעולם לא יצא מהפה שלי.

זה לא שאני אוהב אותה, באמת, פשוט אני לא יכול להתחיל עם מחשבות כאלה.

לא שהיא לא יפה, כלומר, אוף. אני לא אמור להתחתן. אני לא אתחתן.

מה הטעם להתחתן אם לא מביאים ילדים? מה הטעם אם לשניכם יוצא מזה רק רע?

אף אחת לא צריכה לסבול את הנזק שבלהתחתן איתי.

אף אחת לא צריכה לסבול את הנזק שבלהתחתן איתי.

אף אחת לא צריכה לסבול את הנזק שבלהתחתן איתי.

זה מגוחך, זה נשמע כאילו אני מנסה לשכנע את עצמי. איך זה שתמיד נשארת פינה של ספק במוח שלי? אני הרי יודע את זה.

אוף. לעזאזל עם גרייבק.

הנה, כתבתי גם את זה. זה לא היה מרשים כמו שחשבתי שזה יהיה. לפעמים אני חושב שאני אשרף מכעס עליו, אבל עכשיו זה פשוט… חסר טעם. לא חסר טעם. לא יודע.

אוף. אני פשוט אלך לישון.

זה היה עצוב. מרירות עמדה בפיו של טדי.

הנה, הוא כן התחתן בסוף.

האם הוא זכר שכתב את זה כשנשבע אמונים לנימפדורה טונקס?

טדי הטיל ספק בכך.

הוא החליט להמשיך לקרוא.

העמוד הבא היה מקושקש יותר, כתב יותר דומה לשל - לשל מי? כתב כזה של מבוגרים.

כן. אני יודע.

אני יודע, זה הדבר הכי מגוחך שיכולתי לעשות כרגע.

אבל כל מה שמסתובב לי בראש כרגע זה ה"אתה צריך לכתוב מה שאתה מרגיש" של אמא מגיל עשר, כאילו אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. אבל הנה עוד משהו מגוחך: אם אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר, איך אני אכתוב מה אני מרגיש?

כן, אני יודע שזה דבילי לכתוב מה מרגישים. אני יודע שזה לא באמת עוזר, זה אף פעם לא עזר לי. כן כן, אני לא יודע לכתוב מה שאני מרגיש או כל מיני קלישאות דביליות כאלה. אבל אם שום דבר, שום דבר לא יכול לעזור אז שום דבר גם לא יכול להזיק.

לעזאזל!

כן, זה גם מגוחך. לנסות לסכם את זה ב"לעזאזל". יופי של ניסיון.

וואו, קראתי עכשיו את שאר העמודים של היומן. וכמעט צחקתי.

אני, עכשיו, כמעט צחקתי. ילד פתי בן אחת עשרה שלא יודע לאן החיים שלו הולכים.

טוב, מה שבטוח שעכשיו אני לא מרגיש ספק בקשר ל'לא להתחתן' הזה.

אוף. הלוואי שיכולתי להפסיק להיזכר בכולם כל מילה שנייה.

גם האלכוהול לא עוזר ואני מתחיל לתהות לעצמי מה חשבתי לי כשניסיתי בכלל. אני רק יודע שאני ארגיש רע כשאני אצא מזה.

אם אני אצא מזה.

הלוואי שיהיה ליל ירח מלא.

כן.

סוף סוף, הנה, אמא, כתבתי מה אני מרגיש.

אני מופתע. זה מסכם את הכל טוב מדי.

הלוואי שיהיה ליל ירח מלא.

הלוואי שיהיה ליל ירח מלא.

זה לא מספק בפעם השנייה כמו בפעם הראשונה. למה, למה יש עוד שבועיים לירח מלא? פעם אחת, בחיי, פעם ראשונה בכל זמני עלי אדמות מאז שננשכתי, שאני רוצה שזה יהיה קרוב, וזה לא.

זה לא.

אני קורא שוב את מה שכתבתי.

זה מגוחך, מגוחך להחריד.

אני כותב כמו בן שבע עשרה.

למה אני כותב בכלל. למה אני טורח לעשות משהו בכלל?

לעזאזל.

טוב, מספיק להתכחש. זה נגמר.

אחרי הירח המלא, כדי למלא את המשאלה האחרונה שלי. אני רוצה את הסיפוק שבכאב.

והנה עוד משהו שמפריע לי, אבל בעצם מה הטעם לכתוב על זה בכלל. אז אני לא יכול לבכות. זה כאילו, לא מפריע, באמת. לא זה מה שמפריע. אני באמת לא יכול לצפות למשהו אחר.

טדי הפך עמוד. ליבו הלם, אבל הוא לא היה בטוח למה. מה הוא קורא? ממתי? למה אבא שלו רוצה ירח מלא? מה קרה עם האלכוהול?

עצבן את טדי איך שהוא צחק על עצמו בן האחת עשרה. זה לא שהוא כתב טוב יותר או שבהתחלה היומן היה טפשי או משהו.

הוא לא הצליח להבין מה קרה, וזה לא היה מפתיע לעומת שאר היומן, אבל זה גם לא נשמע כמו אבא שלו. כאילו, כמו אבא שלו מהעמודים הקודמים. זה היה… ציני. מעצבן מדי, כמו אנשים שלא כיף להסתובב איתם.

העמוד הבא היה מלא גם הוא. הוא המשיך לקרוא.

הלוואי שהיה לי משהו טוב יותר לעשות מלשכב על המיטה הדפוקה הזאת ולכתוב. הלוואי שהיה איזה קרב אחרון, קרב זה בעצם דרך מאוד טובה למות, חוץ מתשומת הלב המיותרת שאתה מקבל אחר כך.

אבל לא, זה נגמר. אף פעם לא חשבתי שאני אנטור ככה לבן של ג'יימס/למושיע של העולם כולו. הוא לא יכל לעשות עבודה קצת פחות מוחלטת? הנה, הנה משהו שכן עיצבן אותי, למרות שיש לי דברים טובים יותר לחשוב עליהם.

ההלוויה הדבילית (אני לא אקלל אותה עוד כי זה לא ייגמר, של ג'יימס ולילי. עזבו את זה שכולם בערך בכו יותר משמחה מעצב. פשוט - המעמד הזה של הטקס והכבוד - אוף, הנה אמרתי שאני גרוע בלכתוב. זה לא שזה לא התאים לג'יימס ולילי, זה שזה ממש ממש, ממש לא התאים להם, לא בקטע שהם לא רוצים שאנשים יהיו עצובים - לא חשוב. אני לא מצליח לכתוב את זה.

להתעורר על היומן הזה זה דרך מפתיעה להתעורר.

לחץ האוויר שבתוכי גבוה יותר מדי ללחץ האוויר סביב, כך שאני כנראה עומד להתפוצץ.

או, מטאפורה. האם זה אומר שאני מרגיש טוב יותר?

לא, בדקתי, אני לא.

ואני עדיין לא הזלתי דמעה אחת.

אני חושב שאנשים בוכים כשהם מבינים שעצוב להם. בכיתי על המייקונים, אבל עכשיו אני כנראה בהלם?

הלם זו דרך גרועה מאוד לתאר את זה.

אני לא חושב שיש מילים בכלל לתאר את זה.

כך שאני לא יודע למה אני אוחז בעט הזה.

אבל אם אין טעם לדבר על זה, בואו נעשה ניסוי. אני אתחיל את היומן מחדש.

ההמשך היה בעמוד הבא. טדי ידע עכשיו היכן הוא. הוא לא היה בטוח מה הוא חושב. זה היה נורא. הוא הרגיש שהוא קורא מילים שלא נועדו לגיל שלו, שלא נועדו לאף אחד.

הוא דמיין את אבא שלו, שוכב על המיטה, הרצפה סביבו מבולגנת. מה טדי היה עושה… הוא שקל לעזוב את היומן.

אבל הדחף לקרוא, שהיה שם מאז שזכר את עצמו, גרם לו להמשיך.

יומני היקר,

שמי רמוס לופין. אני אדם זאב צעיר, בן עשרים ואחת בסך הכל.

יש לי אמא, אבל אבי אבד בקרב נגד וולדמורט, הקוסם האפל והמרושע. יש לי אחות אחת, שגרה היום בצרפת, מולדתה של אימי. לצערי, אני לא מדבר איתה כמעט.

אני דובר אנגלית, אבל צרפתית היא שפת האם שלי. למדתי שבע שנות לימוד בהוגוורטס, ואחר כך שנתיים באקדמיה על שם ריאן והסינה הלר ללימודי כישוף מתקדמים.

לצערי, אני מובטל.

כן כן, אני עד כדי כך לא מוכשר. או שהעולם פשוט לא מוכן לקבל אותי.

אבל אתה יודע איך זה עובד. אני בטח סתם זקן ממורמר וחסר כישורים.

הא הא, מאוד מצחיק רמוס.

לא, אני לא צוחק. זה לא שווה את זה. אבל זה הסיח את דעתי לדקה, וזה היה נחמד, אבל עכשיו אני סתם מרגיש יותר אשמה.

אין לי כוח לקום לאכול. אני פשוט ממשיך לכתוב. לא לאכול זה פיתרון נחמד גם כן.

נרדמתי שוב. לא צפיתי את זה.

טוב, צריך לקום על הרגליים.

הא, על מי אני עובד.

ג'יימס היה מעודד אותי בקלות לקום. כן, אני עכשיו נזכר שזו הסיבה בכלל שאני לא רוצה לקום.

סירס רך כף בטח היה שופך עלי מים. פיטר קופץ עלי.

לא, כמה מפתיע, זה לא מעודד לחשוב עליהם.

יש לי בחילה. אבל אין לי מה להקיא.

יש לציין שאמנם אני לא בוכה, אבל הספקתי להקיא כמה פעמים.

בסדר, יש לי בחילה נוראית בכל פעם שאני חושב על ר"כ. זה הגיוני, כנראה.

הלוואי שידעתי לפני… אוי, אני שוב מתחיל עם רגשות האשמה.

אני מרגיש עקצוץ בעין?

לא, זה עבר.

טוב, הירח המלא התקרב אלי בעוד כמה דקות.

אני קם.

טדי הרים את ראשו. הוא בלע את רוקו, פעמיים.

אבא שלו היה צריך לשים מגבלת גיל על היומן.

מצד שני - הוא כבר בן ארבע עשרה וחצי, זה לא באמת שהיה איזה משהו… אבל זה טלטל אותו.

הוא לא יכל להאשים את הדיכאון של אביו. ג'יימס. רך כף. פיטר.

הוא באמת איבד את כולם בבת אחת?

כולם?

ג'יימס מת. סיריוס נכנס לאזקבאן. פיטר… פיטר ברח, אבל בעצם רמוס חשב שהוא מת.

זה… טדי הרגיש חמיצות. זה לא הוגן.

איך אבא שלו לא פשוט… טוב, התאבד. או משהו כזה.

הוא רפרף שוב על הכתוב. והבין לפתע שאבא שלו כן רצה להתאבד.

הוא הפך עמוד, בתקווה למצוא הסבר.

הי

זה מצחיק לכתוב כאן, כאילו אני מחויב לתת דוח ליומן שלי.

אבל כן, זה לא עבד. נכון, אני לא מרגיש רע כמו אז, אבל לא הכאב שחרר את זה. להיות זאב לא פותר את כל הבעיות, גם לא משחרר כעסים.

אני מרגיש פחות רע בגלל… הזמן.

אני יודע שזמן משכך הכל, אבל לא חשבתי שאת זה. לא חשבתי ששום דבר יכול לשכך את זה.

זה שורף? ברור, עדיין.

פחות.

זה לא הוגן. זה לא צריך לדהות.

זה לא

כאן הכיתוב נגמר. אבל שאר הדף היה מלא ב… דמעות.

מקומט, כמו דף שנרטב והתייבש. הדיו מרוחה מעט.

לפתע דמעה נוספת נחתה על הדף.

טדי הרים את ראשו בבהלה, כשהבין שזה היה הוא.

הוא לא היה מהבוכים.

אבל…

הוא מחה את עינו בידו וסגר את היומן. הוא הלך למצוא טישו.

טוב

אני לא לגמרי שלמה עם כל ההסתכלות הזו של רמוס, למרות שאני בטוחה שהיו לו רגעים כאלה. מצד שני, אני תמיד מדמיינת אותו אופטימי יותר ופחות מלא רגשות אשמה. אגב, הפסקת פרסומות לפאנפיק החדש שלי (שעוד לא מאושר): לופין! הוא מדהים, שווה הצצה, ואם יש לכם רעיונות לשם טוב יותר מוזמנים להגיב שם.

ותגובות? מה דעתכם על הדמות הזו של לופין? ושל טד? ואם יש לכם תגובות בונות על העלילה או הכתיבה?

הפרק הקודם		הפרק הבא