שני עולמות, מימד אחד.

טוב, אזזז... לא לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו, פשוט זרמתי עם זה, וערכתי אחר כך...
אני מניחה שזוהר לא תהנה במיוחד ;-) יש פה ציטוטים.
ואם אני כבר מזכירה ציטוטים, הבטחתי לניצן (שמוסרת שהיא רוצה שתדברו איתה כי היא חדשה ומשועממת XD) כתבה כמה מן הציטוטים ואני רק עשיתי 'העתק-הדבק' אז הקרדיט על העתקת הציטוטים שייך לך, ניצן, מרוצה עכשיו? אפשר להתחיל עם הפרק? יופי.

חלף שבוע.
נסי הגשימה את נבואתי והתעלמה מאדוארד כליל; לא דיברה איתו, לא הרשתה לו לצאת איתה ועם ג'ייקוב לצייד, ולא נתנה לו לקרוא את מחשבותיה. כשהיא לא הייתה לצידי היא חסמה אותו בעצמה – שרה שירים בראשה או פשוט לא חשבה על כלום. ועכשיו, היא מסתובבת בבית כמו רוח רפאים כשהיא מרוכזת בחסימה של אביה. אירוני, לא?
דמבלדור ההוא ישן כל השבוע באוהל שהוא הביא איתו מאיפה-שהוא-לא-הגיע. (כי באמת, זה לא כל כך בטוח לישון בבית מלא ערפדים...)
בפעם הראשונה שנכנסתי לתוכו יחד עם נסי, ג'ייק ואליס חשבתי שנכנסתי למקום הלא נכון. זה היה מקום גדול (יחסית לאוהל הממורטט שהוא נראה מבחוץ) שהיו בו מטבחון, שירותים ומקלחת, וכמובן – מיטה. גם רנסמיי התלהבה מהאוהל הגדול, שהיה בין הדברים הרבים שלא ראתה מימיה, וביקשה להישאר לישון שם באותו לילה. לדמבלדור לא הייתה בעיה, אבל אני סירבתי בתוקף.
"את צריכה לישון בבית, מתוקה." הסברתי לה.
"אבל בבית אבא יקרא אותי." התחננה נסי והביטה בי בפרצוף הכלבלב המסכן שלה. ככה היא קוראת למה שאדוארד עושה – קורא אנשים, והיא שונאת שהוא עושה את זה.
כך יצא שנסי נשארה בשני הלילות הבאים להתכרבל בספה שבאוהל, כשהיא עטופה בשמיכה גדולה שאדוארד הביא בשבילה מהבית.

התארגנו ליציאה.
אסמה וקרלייל כבר הודיעו לכולם שאנחנו יוצאים לקרובי משפחה לבלות איתם את החורף, ושאנחנו לא יודעים מתי נחזור.
אדוארד ואני יצאנו לקנות מזוודות, לכל אחד צבע שונה, כדי שנבדיל. (קרלייל- כחול, אסמה- ירוק, אמט- שחור, רוזלי- ורוד, ג'ספר- תכלת ממש בהיר, אליס- סגול, אדוארד- צהוב, רנסמיי- כתום, ובשבילי- חום. ג'ייקוב הלך לבד לקנות לעצמו מזוודה בצבע חום-אדום, כמו הצבע של הפרווה שלו.) רנסמיי הייתה אמורה לבוא איתנו, אבל היא בחרה להישאר בבית, (יש לי חשד שהיא עשתה משהו עם דמבלדור כשלא היינו, אבל זה רק חשד.)
רוזלי ואמט עברו על רשימה של דברים בסיסיים שכל אחד מאיתנו עלול להזדקק להם והוסיפו לה כל הזמן עוד ועוד דברים חדשים.
ג'ספר ואליס הסתובבו כל השבוע בבית הגדול וסידרו אותו, בשעה שרנסמיי הזדנבה מאחוריהם והתחננה שייתנו לה משהו לעשות או שהיא תשתגע. ואז אליס הייתה נותנת לה משימות קלות, כמו: "תביאי בבקשה מטאטא ויעה מהחדר הקטן, מתוקה." או: "קחי את זה לאסמה ותשאלי אותה מה לעשות עם זה, טוב?" וגם: "יש לך במקרה מושג איפה אמא שלך דחפה את החולצה הורודה שלי???"
ודמבלדור התעסק בעניינים שלו. הוא כל הזמן קיבל ינשופי דואר משונים ואמר שזה מבית הספר שלו.

וכך, אחרי שבוע עסוק שכזה, דמבלדור אמר: "הגיע הזמן לצאת."
"לאן?" שאלה נסי בסקרנות.
"לאליפות העולם בקווידיץ'." אמר דמבלדור בנימה של מובן מאילו.
"ברור," רנסמיי גלגלה את עיניה. "אבל איך מגיעים לשם?"
"אתם במטוס." אמר דמבלדור.
"ואתה?" שאלה אסמה, שכרגיל הייתה מוכרחה להתנהג כמו אמא של כולם.
"אני מתעתק." אמר דמבלדור, ולאף אחד לא היה כוח או זמן לשאול אותו מה זה 'מתעתק'.

"אני אהיה בסדר, צָ'ר – אבא." הבטחתי. "באמת."
"תזכירי לי שוב לאן אתם נוסעים?" ביקש צ'ארלי.
"ללונדון, אבא, זה לא כל כך רחוק."
"טוב, מתוקה, תיהני." הוא ויתר ונפרדנו בחיבוק.
רנסמיי רצה אליו לחיבוק נוסף. "אני אתגעגע אליך, סבא."
כשהבטתי בפניה וראיתי את האומללות ששכנה שם חשבתי שאולי לא הייתי צריכה להיענות להצעה באנוכיות כזאת, הרי ברור שנסי לא רוצה להיות פה. מה חשבתי לעצמי?!
"נסי, מותק, את לא חייבת לעשות את זה." אמרתי לה ממש כשם שאמי אמרה לי לפני שנתיים בערך, לפני נסיעתי לפורקס. עכשיו זה נדמה כמו נצח.
"אני רוצה." אמרה רנסמיי בתוקף. ממש כמוני.
אם יש משהו שהיא ירשה ממני, זה את העקשנות הזו. ההחלטה היא אמנם קשה וכואבת, אבל ברגע שאנחנו מקבלות אותה – אין קל מזה, אנחנו הולכות איתה עד הסוף.
נפרדנו שוב מצ'ארלי ועלינו למטוס.

"אמא." נדנדה רנסמיי.
"מה?" שאלתי בייאוש.
"מתי מגיעים?" היא ייללה. "אני רעבה!"
"את יכולה לאכול אוכל רגיל, את יודעת."
רנסמיי עיקמה את אפה בגועל. "איכס."
"את סתם מתפנקת." אמרתי לה. "אני עוד זוכרת את התקופה האנושית שלי, ואוכל רגיל יכול להיות טעים מאוד."
"איכס." קבעה רנסמיי.

***

נדמה היה להארי שרק הרגע נרדם בחדרו של רון, וכבר גברת וויזלי באה להעיר אותו.
"הגיע הזמן ללכת, הארי, חמוד," היא לחשה, ועברה להעיר את רון.

כשהארי ירד למטה גברת וויזלי בחשה את תוכנו  של סיר שעמד על הכיריים בשעה שאדון וויזלי ישב אל השולחן ובדק חפיסה של כרטיסים עשויים קלף. הוא הרים את מבטו כשהבנים נכנסו, ופשט את זרועותיו כך שייטיבו לראות את בגדיו.

"ג'ורג'!" קראה גברת וויזלי.
"מה?" היתמם ג'ורג'.
"מה יש לך שם בכיס?"
"כלום."
"אל תשקר לי!" צעקה גברת וויזלי וכיוונה את שרביטה אל כיסו של ג'ורג'. "אציו!"
גברת וויזלי הופתעה לגלות עוד סוכריות טופי לשון בלון שהתעופפו אליה מתוך כיסיהם של התאומים.
"הקדשנו שישה חודשים לפיתוח הסוכריות האלו!" צעק פרד בשעה שגברת וויזלי זרקה את הסוכריות לפח.
"באמת דרך מצוינת לבלות שישה חודשים!" צעקה בזעם גברת וויזלי.

גברת וויזלי עוד זעפה בזמן שנישקה את אדון וויזלי על הלחי, אם כי נראתה פחות כועסת מהתאומים, שהעמיסו כל אחד את תרמילו על גבו ויצאו מהדלת מבלי להגיד לה מילה.

***

"ברוכים הבאים," אמר דמבלדור. "לאליפות העולם בקווידיץ'!"
"וואו." לחשה רנסמיי, ונצמדה אלי בבהלה בשעה ששלושה מתבגרים (שני בנים ובת) חלפו על פנינו, כורעים תחת משקלו של כד מים ענקי.
מסביב הכול היה מלא באוהלים מקושטים בתלתנים ובסרטים ירוקים, דמבלדור הוביל אותנו אל המחנה השני, שהיה מקושט כולו באדום.
התכופפתי להרים את רנסמיי. "למה האוהלים? צריך לישון פה? אתה יודע שרק נסי ישנה, נכון?"
דמבלדור חייך. "סבלנות, בלה. כל דבר בשעתו."
צחקתי. "המילה 'סבלנות' לא קיימת אצלי בלקסיקון."

***

ליד הברזייה שבקצה השדה כבר השתרך תור קטן. הארי, רון והרמיוני הצטרפו לתור אחרי שני קוסמים שניהלו ויכוח קולני. אחד מהם היה קוסם זקן במיוחד, שלבש כתונת-לילה פרחונית. השני היה כנראה עובד של משרד הקסמים; הוא החזיק בידיו זוג מכנסיים עם פסים, וכמעט בכה מרוב תסכול.
"רק תמדוד אותם, ארצ'י, תהיה אזרח טוב, אתה לא יכול להמשיך להסתובב ככה, המוגל שבשער כבר מתחיל לחשוד – "
"את הבגד הזה קניתי בחנות של מוגלגים," התעקש הקוסם הזקן. "מוגלגים לובשים את זה."
"מוגלגיות לובשות את זה, ארצ'י, לא הגברים. הגברים לובשים את זה," אמר הקוסם ממשרד הקסמים, ונופף מולו במכנסי הפסים.
"אני לא מוכן ללבוש את זה," התרעם ארצ'י. "עם כל הכבוד, אני חייב אוורור לאיברים האינטימיים שלי."
בנקודה זו נתקפה הרמיוני גל צחקוקים כל-כך חזק, עד כי היא נאלצה לצאת מהתור ולחזור רק אחרי שארצ'י לקח את המים שלו והלך.
בהליכה איטית יותר, עקב משקלם של המים, הם חזרו דרך המאהל. פה ושם ראו עוד פנים מוכרים: אוליבר ווד, ארני מקמילן, צ'ו צ'אנג, וחבורה קטנה של אנשים שנראו מאוד לא קשורים לשם. החבורה כללה גבר ואישה, שנראו בסביבות גיל עשרים וחמש; בחור ובחורה, שנראו בערך בני שמונה עשרה; שתי נערות ושני נערים בסביבות גיל שבע עשרה שמונה עשרה; ותינוקת בת שנתיים. במבט שני החבורה נראתה מוזר עוד יותר, מפני שמולם עמד לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור.

_______________________________________________________________________________________________

אז... לתגובה סמסו 1, לרישום סמסו 2, לדירוג סמסו 3 או גלשו והצביעו במאקווו...

חחח... תמיד רציתי להגיד את זה... הוא קורע אותי מצחוק, אסי.

אבל ברצינות, תגיבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא