Romeo and Juliet

*אני מזהירה,יש קטע עם סלאש!

הייתי מאושרת,שמחה...
ראשית,ההשפעה של השיקוי החלה לפוג.התחלתי לשמוע,והרגשתי את זכוכית של ארון הקבורה.הרגשתי שאני יכולה לפקוחת את עיניי,והעברתי לשון בפי בחשאי.
כן,אני יכולה לזוז.
שנית,יש!עוד מעט גומרים עם זה,ואני אצא לחופשי,יחד עם רומי...
רומי.מעניין מה הוא מרגיש,כשהוא רואה את זה.
אף על פי שהוא יודע מהתוכנית,אני חושבת שהוא מרגיש נורא שהוא הסכים לתוכנית הזאת.
"ילדה מקסימה,חייכנית,מאושרת..."

וואו,קצת צניעות!לא הייתי מושלמת.אולי בעייני רומי.
שמעתי יפחה בקהל.
מעניין עם רומי כאן.אולי הוא לא כאן,כדי לא להרגיז את ההורים שלי והמשפחה שלי מעצם היותו קיים.
אולי הוא מסתתר איפשהו,מסתכל עליי מאיזה מגדל גבוה,מוכן לאות בו הוא יפרוץ את הקבר שלי.
ספלאש!
אדמה החלה להינתז על הארון.חייכתי קלושות.
כמה שיותר מהר,כמה שיותר טוב.זזתי חצי מילימטר,כדי להזיז טיפה את הגוף שלי,שלא היה בתנועה המון זמן.
וואו!איזה שחרור.
לפתע ראיתי מחזה מוזר ביותר.
כשהבטתי מחריץ עייני מדופן ארון הזכוכית (בטח אמא שלי דאגה לארון כזה מפואר,אפילו ברגעים קשים משוויצה בעצם היותה עשירה) ,ראיתי את רומי עומד,קרוב אליי מכולם,דומע כמו משוגע,סאם לידו כמו שומרת ראש.
מה,הוא שחקן עד כדי כך טוב?
הוא התחיל ממש להתייפח.
ממש.

לאט לאט חלחלה מחשבה אל מוחי הרדום.
מה,יכול להיות שהוא עד כדי כך לוקח את האירוע הללב?

זאת הרי חלק מהתוכנית!
לאחר כמה זמן,כשהאדמה כבר כיסתה חלק נכבד מן הארון,ורומי החל לבכות כמו מטורף ולהתפייח על כתפה של סאם המבולבלת והעצובה (שכחתי לגמרי מהחברות שלי,הם בטח מרגישות ממש נורא) ,התחלתי לחשוד.
משהו כאן מסריח.
לא ייתכן שרומי עד כדי כך רגשן.
מזל שהשרביט הוכנס היה בין ידיי.אחזתי אותו ביד ימין,ולחשתי בלחישה הכי חלשה שלי, "היסטטניום פרבלובה."
רומי לימד אותי את הלחש הזה.זהו לחש שמעביר מחשבות מהאחד לשני.
לרגע רומי קפץ.הלחש הגיע אליו.הוא החוויר,הסמיק,וחוזר חלילה.

רומי רץ משם,וכולם הביטו בו במבט מלא זלזול.
לפתע הגיעה מחשבה רועמת לתוך ראשי.
"יולי?את בחיים?!"
מה?
מה,מה,מה?
הוא לא יודע!...
אוקיי,הוא עובד עליי.
"כן,אני בחיים,טיפשון.מה חשבת?שאני מתה?זה לפי התוכנית!"
שלחתי לו את המחשבה.
כעבור חמש שניות מדודות (אדמה נוספת כיסתה את הארון) ,הגיעה אליי מחשבה נוספת.
"על איזה תוכנית את מדברת,בשם מרלין?תקומי תיכף ומייד!"
משהו כאן מסריח,ומאוד.האף נשרף לי מרוב סירחון.
"אתה...אתה שכחת את התוכנית?"
"לא שכחתי שום תוכנית,בואי נשתף איתך פעולה.נראה לך?!על איזה תוכנית את מדברת,לכל הרוחות?"
סיפרתי לו את התוכנית דרך המחשבה,ורומי הקשיב לה בשתיקה מדודה בכעס.
לאחר חמש דקות-כבר הייתי במעמקי האדמה-רומי אמר דרך המחשבות כמובן, "אז איך אני לא זוכר או מכיר את התוכנית?"
"זה מה שמסריח כאן.תגיד,כולם כבר הלכו?"
"לא.ההורים שלך נשארו.ואחיך התאום."
רציתי לקום וללכת ולהרוג את פיטר.
בגללו אני שוכבת כאן,מתה כביכול,ומשוחחת אם רומי דרך המחשבות,שהוא בכלל לא יודע את התוכנית ששנינו עבדנו עלייה!...
"זהו,הלכו,רק פיטר נשאר.רק שתדעי שהניחו לך רק סיגליות,הפרחים שאת הכי אוהבת."
מה אכפת לי איזה זרי פרחים הניחו לי על הקבר,אני רוצה לצאת מכאן ולהרוג את פיטר!...
"אממ,יולי?פיטר מתקרב אל הקבר שלך."
שתיקה מלאה את החלל הצר של הארון,ואני הנחתי את השרביט במהירות איך שהיה קודם,ועצמתי עיניים,למקרה שפיטר יוכל לראות משהו.
"נו,אז קיימת את התכונית,מה?"

כמעט התעלפתי.פיטר דיבר אליי בקול מעומעם,אליי.
"איזה גאון אני.אני פשוט גאון."

לא עניתי,רק התנשמתי במהירות,ועיניי היו פקוחות לרווחה,יותר מהרגיל.
חוץ מזה,איך אני יכולה לענות כשמפריד ביני לבינו מחסום זכוכית,וכמה שכבות אדמה?
מה שהפריע לי,זאת העבודה שהוא יודע משהו.
בום!!!
אדמה עפה מכל עבר,וארון הזכוכית התנפץ לנגד עיניי,מתחלק למיליונים של חלקיקי זכוכיות שורטים ופוצעים.
עצמתי עיניים,וסגרתי את הפה.מיליוני זכוכיות חתכו בשרי,קרעו את עורי...
לאחר כמה שניות,השתררה דממה.
ראיתי את השמיים.
התרוממתי,פצועה נואשות ומדממת מזכוכיות,מביטה בפיטר בזעם ותיעוב.
"אתה..." נהמתי.
"אתה,חתיכת בן זונ-" התחלתי לבזות אותו,אבל צרחה מהדהדת נשמעה.
"קרושיו!"
פיטר נפל על האדמה,מתייסר.
התרוממתי כושלות,לראות מי המשיח.והמשיח,כמובן,היה רומי.
הוא עמד שם,מטורף מזעם,מתנשם במהירות ושולח עוד ועוד קללות מייסרות לעבר פיטר.
אולי שנאתי את אחי,אבל מראה כזה לא יכולתי לשאת.
"רומי,די!די!די!" צרחתי,ורצתי לעבר רומי.
רומי הפסיק,והביט עליי במבט מעונה.כעבור שנייה הוא נפל על הארץ,והתעלף.
"רומי!" צרחתי,והחשתי פעימותיי.
אבל קללה מכשילה הפילה אותי על הארץ,ופתאום הבחנתי שאני עירומה לגמרי.
למרבה המבוכה,הלבשתי על עצמי במהירות שלא תאומן בגדים בעזרת השרביט,ואז הרגשתי כאב מנפץ את הלב שלי.
כאב מייסר,כואב,נורא...
צרחתי,אבל המשיח-רומי-לא הגיע לעזור לי.
פיטר הפסיק,והביט עליי במבט מעונה,מפוחד ומפחיד גם יחד.
"את,חתיכת בוגדת עלובה שכמותך,את גרמת לי,לאחיך התאום,לאבד את אהבתו הגדולה!"
לרגע הכל נעצר.לא זזתי,ולא שיניתי את מבטי.מבטי היה קבוע על פיטר.
רומי,שהתעורר לפני חמש שניות,הביט על פיטר בעיניים פעורות לרווחה,מתנשם כמו מטורף.
זחלתי לאט לאט לעבר רומי.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי באיטיות,כמעט בלחש,אבל הוא שמע,ושמע את הכל.
דמעה נצנצה על לחיו של פיטר,ואז הכל התפרץ כמו לבה מהר געש.
"את לא מבינה,יולי?אני הומו,שאוהב את פיליפ,הארוס שלך.נפגשנו פעם,באיזה פאב,וכבר באותו הלילה שכבנו.כן,הוא הומו,יולי,אבל הוריו לא ידעו זאת.גם אמא ואבא לא יודעים את זה שאני הומו,אז הם רצו שתתחתנו,וכולם יהיו שמחים.
"אבל אני לא הייתי בעד התוכנית הזאת,ובגלל זה,בלי שאף אחד מכם שם לב,הכנתי שיקוי,שמראה כאילו אתה מת ל-48 שעות,והנחתי אותו על השידה שם,בחדר הנחיצות.נכנסתי איתך ועם רומי,בלי ששמתם לב,עם גלימת ההיעלמות שחבר שלי השאיל לי.
"בקיצור,הטלתי עלייך אימפריוס-לחש אילם-ואת הכנת את התוכנית שהייתה לי במוח.כמה גאוני,כמה יצירתי.ויש רק אחד ששיתפתי אותי בסודי הכמוס,וזהו פיליפ.הוא השאיל לי את הגלימה,הוא עזר לי לייצר את הרעיון...אני והוא המוחות הגדולים.
"אהה,ומיסטר סימת'.עם אתה חושב שיולי השתגעה לגמרי,אז אתה טועה,ובגדול.אני הטלתי עליך לחש שיכחה,כדי שתשכח את התוכנית הגאונית 'שלכם'.זה היה סתם אמצעי הכרחי,למקרה שיום אחד יולי תברח לך ותלך אל פיליפ שלי.זאת הייתה התכונית הגדולה שתכננתי עם פיליפ החופש."
דממה השתררה בבית הקברות.
רומי לחץ אותי אליו יותר חזק מהרגיל,ואני נעניתי לו.שנינו הבטנו בפיטר בפחד.אני רעדתי כמו מטורפת.
דם טפטף על הדשא,וכמוהו השמש טפטפה אל הים,שוקעת לאיטה.
הדממה המשיכה,כבדה יותר ויותר עם כל שנייה שעוברת.
בינתיים השמיים החשיכו.
לפתע קמתי,לא מודעות למעשיי,והלכתי באיטיות לעבר פיטר,פניי אטומים וחלקים מכל רגש.הלב תופף בחזי,רוצה לצאת החוצה.
"פיטרוס." אמרתי את שמו המלא.
פיטר הביט בי במבט מפחיד ולא מבין.
פתאום פרצתי בצחוק היסטרי,עד כדי כך שהתקפלתי,והבטן כאבה וגם הלחיים...
שני הבנים הביטו בי במבט המום,עיניים פעורות וגבות מורמות על-אל.
"אתה...אתה...הומו!..." השתטחתי על האדמה,צוחקת כמו משוגעת.
"הומו...אתה...עשית את כל...זה כדי...שאני לא אתחתן!..."
פיטר הנהן באיטיות.
מחיתי את דמעות הצחוק שבקעו מעיניי,והדם שזלג ממצחי.
"ולמה...למה!...נראה לך שאני אתחתן עם המלפפון ים הזה?!"התנשמתי,והתחלתי לצחוק מחדש.
איזה טיפש.
פיטר נראה נעלב.
"הוא לא מלפפון ים,"אמר בטון פגוע.
"בוא כן,ראית את האף שלו?!" צרחתי מצחוק.
רומי נעמד,ומשך אותי בידיו לאחור.
"אני חושב שהיא השתגעה," מלמל בעוד אני נקרעת מצחוק בין ידיו החסונות והחמות. "השכיבה המרובה הוציאה אותה מדעתה."
בסופו של דבר התעתקנו לחוף הים הקרוב.
התיישבנו על החול,מביטים בשמש העולה מחדש אל יום חדש ומאושר.
"תגיד,איפה אנחנו?" שאלתי אותו כשאני בין זרועותיו,חוגגת את החופש.
"אנחנו בטנריף*.מכירה?" אמר לי רומי והרים את ראשי כשאצבעו מתחת לסנטרי.
"לא.איפה זה?"
"טנריף זה אי ליד איטליה.פה אנחנו נגור.מבחינתנו,הלימודים בהוגוורטס נגמרו."
הבטתי בעיניו הכחולות בשקיקה עדינה כזאת.
זהו.כאן נחיה,כאן נתחתן,כאן נגדל את ילדינו.כאן נחייה את חיינו מחדש,נשאיר את כל הצרות והבעיות מאחור.כאן ייוולדו ילדינו,כאן ייוולדו נכדינו,ונינינו.
"אנחנו כמו רומיאו ויוליה." אמרתי פתאום.
"מנסים לאהוב,לפתע הכל נראה בלתי אפשרי...רק שאצלנו הסוף טוב."
"כן," זימר רומי באושר.
"שמת לב?השמות שלנו דומים."
"מה זאת אומרת?"
"השמות שלנו.אני רומי,זה כאילו רומיאו,ויולי זה דומה ליוליה." אמר וליטף את שערי המטונף מדם ואדמה.
כשחשבתי על זה,זה דווקא נראה לי די נחמד.
חייכתי לעברו חיוך מנצח,ולחשתי לו:
"רומיאו ויוליה,הגרסה השנייה."
ואז ידייה הגדולות של השינה עטפו אותנו בחיבוק רחב.

וכך נגמר לו רומיאו ויוליה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הפרק הקודם