שניים על אחת

סהר נכנסה באמצע השיעור זוהרת ומחייכת כולה, יחד עם אלמוג.

"כמובן. התחרות. את יכולה לשבת סהר." המורה חייכה לסהר בהבנה.

"אם תלמיד אחר היה נכנס באמצע השיעור המורה לא הייתה נותנת לו להיכנס, אבל הרי כולם אוהבים את סהר..נכון תומר ?" אתי שאלה בעצבנות קלה את תומר המרחף.

"כן..כולם.." מלמל בעודו מביט בה בכמיהה.

לאף אחד לא היה שום ספק שסהר תזכה.

"אפילו לא צריך לבוא לתחרות עכשיו, אבל מפסידים שיעור, וחוץ מזה למה לא להסתכל על הבחורה המושלמת הזאת עומדת על במה.." דביר מלמל לעומר.

"תגיד, לא אמרת שאתה רוצה להציע לה חברות ?" עומר שאל.

"בהפסקה הבאה. רק אז כל הסודות מתגלים.." מלמל, כאילו שיכור.

הוא לא ידע באותו רגע עד כמה הוא צודק.

"אתה נשמע כמו הומו." עומר אמר לו בהחלטיות.

דביר הביט בו בבוז קל והתפלא.

"אני ? הומו ? אני יכול להתנשק עם בנים צרפתית ועדיין להיות מלך הסטרייטים, ויש לי עוד מליון ואחת דוגמאות, אבל אתה מפריע לי להביט בה." חזר לטון החולמני שלו.

עומר גלגל את עיניו בחיוך, והביט בבת השנייה שעמדה לידה והייתה לא פחות יפה, אלמוג.  עליה בקושי הסתכלו אבל בכל זאת, סהר מלכת הכיתה וצפוי שיסתכלו עליה יותר.

הוא היה מאוהב בה עוד מכיתה ה' כשהם היו באותו חוג אומנות ביחד.

היו פעמים שהיה נראה לו שגם היא אוהבת אותו, אבל במחשבה שנייה הוא חשב שאולי הוא מדמיין.

כל החברים שלו חושבים שאם הוא נראה פרוע עם השערות הארוכות שלו זה אומר שהוא חייב להיות גיטריסט בלהקת רוק או משהו כזה, אבל, עומר דווקא חולם להיות צייר.

והדיוקן הראשון שאני יצייר יהיה של אלמוג, חשב לעצמו בעודו מביט בה.

בעודו חולם בהזיות שמע את דביר צועק, "אפשר לקחת אותך הביתה סהר ? אני לא יכול להפסיק להסתכל!"

סהר חייכה חיוך קטן וגלגלה עיניים.

הוא שם לב שרוב הכיתה צוחקת אבל ישנם גם כמה פרצופים כועסים על דביר, מחזריה של סהר.

הוא ראה את אור, את יוגב, את יניב ואת איתי מצוברחים, יודעים שאם דביר רוצה אותה – הוא גם ישיג.

עומר התמתח ובמבט הפוך הוא ראה שגם תומר, הילד החדש החנון כועס גם הוא.

מה הסיכויים שזה בגלל סהר ? בטח זה בגלל אתי החופרת הזאת. לי כבר היה מתפוצץ הראש אם הייתי יושב לידה במקומו.

אני לא יכול יותר. הראש שלי מתפוצץ מכאבים! תומר הודה במרירות לעצמו.

אבל היא..כמו סם הרגעה היא משפיעה.

אני יכול להתבונן בה שעות בלי למצמץ והעיניים לא יכאבו לי בכלל.

סהר התיישבה לבסוף. לאחר שהרגישה שסחטה את כל תשומת הלב האפשרית.

"לפתוח את הספרים בעמוד 134 ! "

אני יעשה את זה עכשיו, החליט.

"אני רוצה לעבור מקום." תומר אמר בהחלטיות.

המורה הרימה את גבותיה בהפתעה.

"אני שמחה שאתה מביע נכונות לעבור מקום, תומר! בהחלט הגיע הזמן." המורה הכריזה, והמשיכה לאחר הפסקת חשיבה של מספר שניות.

"אתה רוצה לעבור מקום, או אתם רוצים ?" הסתכלה עליו מבעד למשקפיה במבט שמביע רמז.

"אנחנו רוצים המורה!" אתי קמה במהירות כדי שיראו שהיא הדוברת.

דביר צחק בקול. "ברור שגם את אתי..איך לא תדחפי לכל מקום, יצורה שכמותך.."

שוב צחוק נסחף ברחבי הכיתה.

"שקט! שקט בבקשה! " המורה הרגיעה את התלמידים.

אתי." המורה אמרה בקול מסוכן והמשיכה, "שאלתי את תומר בלבד. ובכן תומר ?"

תומר הביט באתי לכמה שניות. חשב על הדרך שעבר איתה.

היא בהחלט עזרה לי בימים הראשונים, אבל אני חייב להרחיב את תחום החברים שלי, כולל את סהר.

"אני רוצה. " הדגיש.

אתי התיישבה באיטיות ונאנחה אנחה מיואשת.

"ובכן, תעבור ליד דניאל. יוספה- תעברי ליד אתי." כשהמורה ראתה שעומד לפרוץ וויכוח נוסף בינה לבין דניאל ויוספה הוסיפה "בלי וויכוחים."

תומר לא האמין למזלו הטוב. לשבת ליד דניאל, שהשולחן שלה באותה שורה וממש ליד השולחן של סהר. היום הזה בהחלט לא יכול להיות יותר טוב.

דניאל נראתה מצוברחת וכועסת.

"אם אתה חושב שאני ידבר איתך בכלל אתה טועה טעות מרה." זרקה לו.

אחרי משפט כזה עדיף לא להגיב, חשב תומר. גם ככה אני לא עברתי בגללה. עברתי כדי להתרחק קצת מאתי, וכמובן- הבונוס הגדול- להתקרב לסהר.

סהר חייכה לעצמה חיוך קטן מאחורי שערותיה הפזורות שהסתירו את פרצופה.

אני יציג את עצמי רשמית בפניו,  מה יש לי להפסיד ?

תומר שם לב שסהר מתקרבת עם גופה לכיוונו. או שסתם בא לה לגרד ?

לא. זאת לא טעות. היא באמת כיוונה את ראשה אליו.

"היי תומר. אני סהר, אם אתה לא יודע." ציחקקה. "אני מצטערת שלא יצא לי לדבר איתך עד עכשיו. סולח ?"

תומר היה המום מדי.

"ב-בטח.." החזיר לה בלחש.

באותם רגעים תומר לא יכל לחשוב על משפט מוצלח יותר להגיד לה.

סהר חייכה חיוך אחרון והסתובבה בחזרה למקומה.

דניאל לא וויתרה על הזדמנות לעקוץ אותו.

"אם אתה חושב שאחרי היום היא תדבר איתך אתה טועה טעות גדולה."

עוד פעם טעות גדולה ? מה יש לילדה הזאת עם טעויות ? חשב תומר.

דניאל המשיכה.

"הבנות האלה רואות רק את הבנים השריריים והמקובלים, כמו דביר או איתי. כדאי לך לרדת מהאשליות, חמוד."

יופי באמת. הלכתי מאחת שיעצה לי עצות ועשתה לי כאב ראש ובאתי לאחרת.

"לא אמרת שאת לא מדברת איתי ? כי אם אלה 'הטעויות' שלי, כדאי לי למלא כרטיס לוטו. בטוח אני יזכה." אמר בציניות מופגנת.

"ני- ני- ני. אתה כבר תראה."

מה שבטוח. תומר לא רצה לראות דבר כזה בשום אופן.

זאת הפעם האחרונה שאני לובשת גרביונים! ולא אכפת לי אם בנים חושבים שזה יפה! חשבה בעודה מסדרת אותם מבלי שישימו לב.

"סהר. יש מצב את אומרת לי מה עשית כרגע ?" אלמוג סיננה.

סהר הפנתה את כל כולה לאלמוג ושמרה על קור רוח.

"אויש. בסך- הכול הצגתי את עצמי. את יכולה להיות יותר נחמדה אליהם, את יודעת."

"יותר נחמדה אליהם ? יותר ?" אלמוג התפלאה. "הזמנת אותם למסיבה שלך! בבית שלך! זה אף פעם לא קרה שכל הכיתה הייתה ביחד במסיבה אחת! זה לא נקרא להיות נחמדה. זה נקרא להיות סופר- נחמדה!"

סהר שמטה את ידה לכיוון אלמוג.

"שטויות. ומקסימום, אם זה לא ילך, תמיד אפשר לעשות עוד מסיבות."

אלמוג שמטה את כתפיה בעצבנות. כאומרת – אין מה לעשות כדי לשכנע אותה.

סהר חשבה על תחרות הסטייל שבשיעור הבא.

בשונה מהשנים הקודמות, היא לא הייתה בטוחה שהניצחון שלה.

היא יכלה לראות את עצמה בדמיון במקום השני. לא כמו תמיד, תמיד מקום ראשון.

היא דמיינה את אמא שלה אומרת לה את המשפט הקבוע-  "זה לא משנה הציון של המבחן, אלא מה הקודקוד שלך זוכר."

אבל סהר אף פעם לא אהבה את המשפט הזה. זה תמיד היה טוב להביא מאיות. ומה שפחות מזה לא היה מקובל.

אבל בשבועות האחרונים סהר התחילה להבין שאין דבר כזה מושלם. יש כאלה שרוצים להיות מושלמים והם הורסים לעצמם הכול בדרך.

מזל שהתעוררתי בזמן. חשבה.

היא הביטה בדביר במבט תוהה.

למה שהוא ירצה אותי ? דווקא אותי ? יש עוד הרבה בנות חמודות בכיתה.

כמו אופק למשל.

אז מה אם יש לה משקפיים וגשר ? זה אומר שהיא פחות טובה ממני ? זה משייך אותה לחבורת החנונים ?

בפעם הראשונה בחייה סהר התחילה להבין את חשיבות הפנימיות והריקניות שבחיצוניות.

וכבר לא היה אכפת לה אם היא תזכה או לא.

לפחות אם אני לא יזכה, הגרביונים האלה יזרקו לפח ואף אחד לא ישאל למה, חשבה בחיוך הולך וגדל.

"כולם לשבת ולהסתדר במקומות, אנחנו עומדים להתחיל בתחרות!"

האודיטוריום של בית הספר ע"ש דליה מזור רחש וגעש מדיבורים.

בפינת האודיטוריום הצטופפו חבורת אנשים עם שיער קוצני.

למתבונן מהצד הם נראו כמו חבורת מדענים משוגעים שפלשו לתיכון.

אבל האמת היא שהם היו בסך הכול 5 נערים מכיתה ט' 3.

הגבוה והרזה מביניהם דיבר בקול מסתורי.

אם המתבונן מהצד היה מתעניין במה שהגבוה אמר לחבורה, הוא היה שומע את המילים: סהר. נקמה. דביר.

החבורה התפזרה במהירות כאשר נשמע שוב קול הכרוז ברמקולים והפעם הרבה פחות סבלני.

__ __ __ __ __ __ __

תגובות!!

אם אין תגובות אני מצטערת אך אין המשך! 

הפרק הקודם		הפרק הבא