משמרת הלילה

פרק 5-

בחש לי בקדרה, בחש היטב

"הצילו!"

רמוס נאנח, אך לא התיק את מבטו המרוכז מדלת הכניסה הדוממת של הלסטריינג'ים. "תבדוק מה הבעיה, פיטר."

פיטר, שרעד על החומה לצד רמוס בגשם, אמר מבעד לשיניים נוקשות, "אני חושב שכדאי ש..."

"פשוט תעשה את זה, טוב? אני עסוק."

"אבל זאת-"

נקישת נעלי עקב על המדרכה בקעה מתוך רעם הגשם השוטף, ואנקה נשמעה כשאישה החליקה והשתטחה על הדרך. מאחוריה התקרבו שתי דמויות מאיימות למראה (איש מאיים יראה מאיים גם ממרחק שלושה קילומטרים, זה היה חוק) מתוך מסך הגשם.

רמוס קם על רגליו בגלגול עניים וירה שלוש קללות אדומות אל תוך הלילה בלי גינונים מיותרים. אף אחת מהן לא פגעה, אבל זה היה מספיק בשביל להבריח את הרודפים.

רמוס תקע בפיטר מבט. "זה היה קשה כל כך?"

"אה-"

"אתה יודע על כמה חוקים הם היו יכולים לעבור בזמן שלא הסתכלתי?"

"רמוס, אני חושב ש..."

"חושב שמה?"

תנועה נשמעה מאחוריו. "אני מודה לך, אדוני..."

רמוס מצמץ וסב. אשת הזאב עוד ישבה על המדרכה בגשם, שיערה עדיין מושלם למרות שנדבק לצידי פניה, ושמלתה בהתאם...

סדרה של תגובות חלפו במעומעם בראשו של רמוס מתוך מחשבה מרוחקת שעליו להחליף את הבהייה הדבילית במשהו מרשים ונאה יותר. תגובות כמו, "את עצורה, אוכלת מוות!" או "את באה לפה הרבה?", אך לבסוף התפשר על גמגום לא ברור שהיה אמור להיות, "מקורה?"

"סליחה, לא הבנתי מה אמרת."

"כלומר... אה..."

"תעזור לי לקום?" היא ביקשה במתיקות. הוא עזר לה בשתיקה, מוחו עדיין עובד במהירות כפולה בחיפוש אחר דבר מה לומר.

"תגידי..." הוא הצליח לפלוט לבסוף בליחוח שפתיים, צופה בה מיישרת את שולי שמלתה. "את לא אמורה להיות... אה... בפנים?"

"איפה בפנים?" היא שאלה בהיסח דעת, בעודה מסדרת את מחשוף השמלה שלה. "אוף עם הגשם הזה... רואים שאני לא לובשת חזייה?"

רמוס בלע על מנת למנוע מהגרוגרת שלו לקפוץ מחוץ לגרונו. "בפנים... במסיבה. את הגשת לי שם רכיכות, זוכרת?"

"רכיכות? לא, אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת," אמרה אשת הזאב, מרוצה מהופעתה סוף- סוף. היא חייכה אל רמוס חיוך זאבי ועשתה צעד לכיוונו, נוגעת בתג משמרת הלילה שעל חזהו. "אני לא חושבת שנפגשנו בעבר. הייתי זוכרת אם הייתי פוגשת הילאי חמוד כמוך..."

"ובכן..." רמוס בלע שוב, זיעה מתערבבת עם טיפות הגשם שפגעו במצחו. הוא לא ממש היה הילאי, אבל זה ממש לא שינה באותו הרגע אם היא חשבה שהוא כן. "אה, כן..."

היא עשתה עוד צעד, ועכשיו הייתה ממש קרובה אליו, עדיין משחקת בתג שלו. "אני מוכרחה לגמול לך על שהצלת אותי."

"אה... את לא חייבת..."

אשת הזאב חייכה בהשתוממות והניחה יד על חזה. רמוס ניסה שלא להביט לשם. "כל אנשי משמרת הלילה הם כאלה ג'נטלמנים?"

"אה... לא ממש. למעשה, יש להם נטייה ל... לא משנה. פשוט לא כדאי לך לצאת איתם."

אשת הזאב צחקה. "אתה כל כך חמוד. אני חושבת שאני אקח את הסיכון הפעם..." ידה החליקה מהתג שלו במורד חזהו. "אני אוהבת לקחת סיכונים."

"באמ-" רמוס חיכך בגרונו על מנת להשוות לקולו גוון עמוק במקום הטון הצייצני שנפלט ממנו. "כלומר, באמת?"

"כן."

"אה..." הדרך בה נעצה בו מבט בלבל אותו. "אמ..." הוא ניסה להיזכר. "אה. פיטר."

"כן, רמוס?" אמר פיטר, בוהה.

"תישאר להשגיח על הבית. אני... אחזור."

"בטח," אמר פיטר מבלי לחשוב, מזיל ריר. "אבל רמוס..."

"מה, פיטר?"

"אני אוכל לצפות?"

"מה? לא!"

אשת הזאב צחקקה. רמוס הסמיק אך התאמץ להיראות קריר. הוא הושיט לה את זרועו. "אהמ... נלך?"

אשת הזאב לקחה את זרועו בשמחה והם החלו ללכת. פיטר צפה אחריהם בערגה. הוא נאנח והתיישב שוב על החומה הרטובה.

חלון נפתח בבית שמאחוריו ושכנה ששיערה מוחזק בגלילים צבעוניים הציצה החוצה למשמע הרעש ברחוב.

פיטר קרץ לה מהחומה. "מנשמע?"

השכנה נרתעה בגועל וסגרה את החלון.

פיטר נאנח שוב והנד בראשו בעודו חוזר לצפות בבית של הלסטריינג'ים. "אח, נשים..."

משום מה, ללילי הפריע להמשיך לאכול את העוף שלה במסעדה כשגופתו של ג'וליאן רוג'רס לרגליה. סוורוס משך בכתפיו לעומת הסבריה על רצונה לעזוב, אך הושיט לה את זרועו כשיצאו שוב אל סמטת נוקטרון המטפטפת.

"בכל מקרה לא נהניתי שם," הוא אמר, "המוני כל כך. אני מכיר מקום טוב יותר, עם אוכל מצוין."

"ופחות אנשים?" הקפידה לילי לשאול.

"כן... אינטימי למדי."

"יופי," אמרה לילי ונתנה לסוורוס להוביל אותה. הסמטה החלה להתמלא באנשי הלילה של סמטת נוקטרון; המסעדות והחנויות נפתחו, יורקות אורות רכים, צהובים, כחולים, וסגולים, אל העוברים והשבים. המסעדות והברים התמלאו, והחנויות הציגו תצוגות מטרידות מבעד לחלונות ראווה מעוצבים.

סוורוס לקח אותה למסעדה בשם 'חד הקרן הבוער'. גחליליות לכודות בתוך קוביות שקופות בצבעים שונים האירו את החדר הרחב באורות סגולים, ירוקים וכחולים שהשתקפו על משטחי השולחנות העגולים שהיו עשויים מעצמות מחוברות ומגולפות בידי אמן.

סוורוס הוביל את לילי אל אחד השולחנות הצדדים. כמה ראשים מפוזרים הסתירו חלק גדול מהבימה שהוצבה בקצה החדר, בקרבת הבר. אור אדום האיר אותה, מגלה בנשית זקנה יושבת במרכזו ומנגנת מוזיקה נמוכה ונוגה דרך כלי שנראה כמו ערבוביית מעיים שחוברה לשק עור מדולדל.

לילי בחנה את סביבתה בעוד סוורוס מרחיק למענה את הכיסא מהשולחן ותולה את מעילה על המשענת. לא ניתן היה להבחין בהרבה פנים באורות העמומים, אך היא הבחינה בכמה קוסמים במצנפות מעשנים מקטרות שהעלו עשן סגול בפינת החדר, וזוג ערפדים שישבו קרוב לבימה. לא רחוק מלילי וסוורוס ישבו שלוש נשים צעירות בבילוי, מפטפטות ומצחקקות, לא מפסיקות אפילו כשהמלצר הניח לפני כל אחת מהן סלמנדרת אש, חיה ומהבהבת כמו רמץ באח, על צלחת מעוטרת בעלים כחולים וסלט עגבניות ירוקות. לנגד ענייה של לילי המלצר תקע בכל אחת מהן בתורה מזלג משונן וגדול מאד והניח לפני הנשים מגוון רטבים לפני שאיחל להן בתיאבון והתרחק.

"הסלמנדרות שלהם מצוינות," אמר סוורוס, שהבחין במבטה של לילי, בעודו מתיישב מולה.

"אה... אני כבר לא רעבה. אני רק אשתה משהו."

סוורוס דיבר איתה על המשקאות מעבר לתפריט שלו, אך לילי הייתה עסוקה בלהביט בשלושת הנשים מאחורי תפריט המשקאות. הן נראו עליזות מאד, וגם עשירות מאד, לפי שמלותיהן החדשות והמפוארות ותכשיטיהן, מה שהפך אותן למקור חשדנות מיידי. אם היית מאושר ועשיר בסמטת נוקטרון, כנראה שאתה משוגע או שעברת על החוק.

שם מוכר שעלה על שפתיו של סוורוס ומשך אליו את תשומת ליבה של לילי. "... מי הוא חושב שהוא, פוטר הזה? תסלחי לי, אבל אני לא מבין מה מצאת בו אי פעם. רברבן אנוכי, זה מה שהוא, לדעתי. מנופף בתג משמרת הלילה שלו מולי- אפשר לחשוב שאת שייכת לו. ומה הרעיון של האזיקים? הוא לא שמע על שרביט?"

"הוא אוהב לעשות דברים בדרך הישנה והטובה," נידבה לילי, שוקעת שוב בתפריט שלה. "המ... אני חושבת שאני אקח קוקטאיל 'בחש לי בקדרה'."

סוורוס נחנק והחל להשתעל.

"אתה בסדר?" שאלה לילי.

סוורוס הנהן, מכסה את פיו בידו. לבסוף חזר לנשום כרגיל והם הזמינו את המשקאות שלהם.

כשהמלצר התרחק, סוורוס שילב את אצבעותיו על השולחן והביט בפניה של לילי. לילי הייתה עסוקה בלעקוב אחר תנועותיהן של הנשים. אחת מהן לא הפסיקה להתרברב בפני חברותיה בצמיד כסף חדש...

"לילי," פתח סוורוס. "שיחתנו נקטעה מאד בפתאומיות במסעדה. אני רציתי להגיד לך משהו מאד חשוב."

לילי הנהנה אליו. מעבר לכתפו, היא הבחינה באישה נוספת, לבושה באופנה דומה לשל הנשים הצעירות, מתקרבת אל שולחנן. בהבזק של אור ירוק לילי זיהתה את שיערה הזהוב והארוך של נרקיסה בלק.

"אנחנו מכירים כבר המון זמן- מאז שאנחנו ילדים- ואני לא מסתיר בפניך את רגשותיי. את יודעת כמה אני אוהב אותך. אני שמח כל כך שעזבת את פוטר סוף- סוף, הוא לא היה ראוי לך..."

"בטח," מלמלה לילי בהיסח דעת. נרקיסה בלק התנשקה והתחבקה עם הנשים האחרות ואז התיישבה איתן ופטפטה. לילי ניסתה להקשיב לשיחתן, אך עם מוזיקת הבלוז העמוקה ודיבוריו של סוורוס, היא לא הצליחה לשמוע.

סוורוס חיכך בגרונו ושלח את ידו לאורך השולחן, כאילו על מנת לאחוז בידה. התנועה משכה את תשומת ליבה של לילי והוא התחרט תחת מבטה, מעמיד פנים שהוא משחק עם גוש הנרות שבמרכז השולחן.

"זה לא קל בשבילי, לילי," הוא אמר, מבטו מושפל. "אבל אני חייב לספר לך משהו עלי, ועל החלטה שקיבלתי..."

נרקיסה והאישה בעלת צמיד הכסף קמו פתאום ופנו לכיוון השירותים. לילי קמה אחריהם.

"סליחה, סוורוס," קטעה אותו. "חדר הנשים. אתה יודע איך זה..."

עד מהרה רמוס מצא את עצמו עם אשת הזאב סקרלוט בסמטת נוקטרון הדרומית, אחד המקומות היותר מפוקפקים (על מי הוא עובד- המקום הכי מפוקפק) בעולם הקוסמים.

הגשם הפסיק. סקרלוט, עטופה במעילו של רמוס, נעצרה באחת מפינות הסמטה והתנערה בעוצמה, מתיזה מים סביבה. כשסיימה הייתה יבשה לחלוטין, כולל שיערה, שחזר לצורתו הגלית והמושלמת.

רמוס ניסה לנער את ראשו, אך הצליח רק לפזר כמה טיפות מים מתוך שיערו. "הלוואי שהייתי יודע לעשות את זה."

סקרלוט צחקה ונגעה בזרועו של רמוס בפעם העשרים באותו הלילה. "אתה כזה חמוד."

הם המשיכו בדרכם. הסמטה הראשית הייתה מלאה באנשי הלילה של סמטת נוקטרון. הם בעצם היו קוסמים ומכשפות רגילים למדי, לא דווקא זונות או סוחרי אבקת קשקשי דרקון, שפשוט העדיפו לחיות בלילה. העובדה שרמת הפשע באזור זה של הסמטה בזמן זה של הלילה הייתה הגבוהה ביותר היה בסך הכל צירוף מקרים מצער.

סקרלוט הייתה נינוחה להפליא כשהלכה שם. אומנם פעם אחת קוסם זקן צבט אותה בישבן, אך היא פטרה את הבעיה בכך ששלחה עקב מסוכן בבעיטה לתוך זקנו לפני שרמוס הספיק אפילו לשלוף את שרביטו והמשיכה הלאה בקרירות.

רמוס תלש פיסת ענף צמח מטפס גוסס מחומה קרובה והפך אותו לוורד מלבלב בנפנוף שרביט. הוא הגיש אותו לסקרלט, שלקחה אותו בפליאה.

רמוס גירד את עורפו במבוכה. "ובכן, הסגנון שלי קצת מיושן, אבל-"

היא נישקה אותו על הלחי ואמרה לו שוב כמה הוא חמוד. הוא כבר כמעט התחיל להאמין לה.

היא הובילה אותו לבר חסר שם, שכמעט לא ניתן היה להבחין בו תחת כרזות הפרסום שכיסו את חזיתו. אוחזת בידו, היא הובילה אותו במעלה גרם מדרגות שנצבע כולו בשחור לכיוון ממנו בקעה מוזיקה שקטה ואיטית, שכשרמוס התקרב מספיק, הבין שהיא מורכבת מרצף של נהמות שקטות.

בראש המדרגות ישבה חבורת גברים שריריים ושעירים באופן יוצא דופן, לבושים במה שנראה כמו בגדי מעצבים שנקרעו בכוונת תחילה בצורה אופנתית על מנת להיראות כמו סחבות, לוגמים משקאות ומאזינים למוזיקה.

הם נרתעו כשהבחינו בנצנוץ התג של רמוס על מעילו בחשכה. "זה בסדר, חבר'ה," אמרה סקרלוט. "הוא אחד משלנו."

אנשי הזאב משכו בכתפיים או הנהנו בשתיקה וחזרו להניע את ראשיהם לפי קצב המוזיקה.

בבר לא דלק שום אור נראה לעין, אך הוא בכל זאת הואר במן זוהר ערפילי ועמום שאפשר לרמוס לראות את סביבתו.

לא היה בבר הרבה מה לראות; דלפק בר עתיק ומקורצף המציג לראוות עשרות סוגים שונים של בקבוקים וכורסאות בכל מיני גדלים ומינים מפוזרות מסביב לשולחנות נמוכים.

אישה מבוגרת במעיל וכובע עשויים מפרווה ונעלי עור ישבה באחת הכורסאות, מעשנת סגריה ארוכה מאד, ובמרחק מה ממנה ישבו זוג ערפדים, גבר ואישה, לוגמים נוזל אדום וסמיך מתוך כוסות קוקטיאל. באחת הפינות החשוכות של הבר ישב יצור גבשושי ורירי שלא בדיוק ניתן היה להבין את צורתו באפלה, אך הוא שתה ברעש מתוך קשית ארוכה ואז פלט שיהוק קולני.

על כיסא גבוה ליד הבר רמוס הבחין באיש מוכר רוכן מעל צלחת, לועס במהירות וקולניות בגב שפוף.

"בוב?"

בוב סב אל רמוס, שואב לתוך פיו תולעת שהשתלשלה מחוץ לשפתיו. "מה נשמע, לופין?" אמר, מנגב את פיו השומני בשרוול מעיל משמרת הלילה שלו.

"אה..." רמוס לא היה בטוח כיצד להגדיר את מצבו. "מה אתה עושה כאן?"

"אני בהפסקה. ההמבורגרים שלהם כאן מצוינים, כדאי לך לנסות."

רמוס התקרב והסתכל בצלחתו של בוב, שם ישבה מה שנראה כמו פיסת המבורגר ענקית בתוספת תולעים ומלפפונים חמוצים שניסתה לברוח מתוך אחיזתו של בוב. ריח מוזר, דומה לריח בשר אדם חרוך, עמד מעל הצלחת.

"בוא, אני אכיר לך את הבעלים," אמרה סקרלוט, מובילה את רמוס לאורך הבר. בהמשך עמד ערפד גבוה עם שומה בחולצת סייפים מיושנת עמוסת מלמלה שגרמה לו להיראות הכל חוץ מגברי.

"ברוך וואך," אמר הערפד במבטא טרנסלבני מאולץ מאד.

"רמוס, זה דרקולה, הבעלים," אמרה סקרלוט בחיוך חביב.

רמוס הרים גבה. "זה... שם מעניין."

"אומרים לי את הרווה," אמר דרקולה בקידה.

"דרקי, זה רמוס. הוא הציל את החיי הלילה."

עניו של דרקולה (שאחת מהן הייתה בעלת עפעף שמוט, אבל אף אחד לא היה צריך לדעת את זה) התמקדו בתג משמרת הלילה. "משמרת הלילה? מרשים. אנחנו ווהחלט צריכים עוד ווחורים כמוך. הצעירים של היום רק מוציאים לווני הכלאים שם רע. הולכים ונושכים כל מיני אנשים. פשוט נורא."

"כן..." פלט רמוס ארוכות, לא מצליח להתיק את עניו מהשומה שעל שפתו של דרקולה.

"תן לנו שני ירחים מלאים. ההזמנה הרגילה," אמרה סקרלוט, שמשום מה השומה לא הפריעה לה.

דרקולה חייך והתרחק בקידה חלקלקה.

"אז מה אתה חושב?" שאלה סקרלוט, פושטת את המעיל של רמוס.

"מקסים..."

"ידעתי שתאהב את זה. בני כלאים מכל הארץ באים לכאן."

"אה, הבר? כן, הוא נחמד..."

דרקולה חזר עם שתי כוסות משקה מלאות בדבר מה כסוף וחיוך מעט מטריד.

"לחיים," אמרה סקרלוט במתיקות וקירבה את הכוס שלה אל פיה. רמוס עשה את אותו הדבר, אך נעצר רגע לפני שהנוזל הכסוף נגע בשפתיו.

"אתה יודע," הוא אמר לדרקולה, שנראה מעט מתוח פתאום. "כל הרעיון הזה של בר לבני כלאים הוא ממש נחמד. ככה אף אחד לא מרגיש חריג."

דרקולה הנהן בהתלהבות וסקרלוט נעצה מבט בכוסו של רמוס. הוא קירב אותה שוב אל שפתיו ונעצר באמצע הדרך. כל האנשים בבר כבר הביטו בו בציפייה, ובמיוחד בוב, שכבר קלט מה עומד לקרות והתכוון לנצל מכך את התוצאות לרווח המרבי מצידו.

"אז יש לכם מנות מיוחדות בשביל אנשי זאב וערפדים וכאלה?" שאל רמוס.

דרקולה הנהן בהתלהבות. "זה משקה מיוחד לאנשי זאב," הוא אמר, שוכח להקפיד על המבטא הטרנסלבני מרוב התרגשות, ומהנהן אל כוס המשקה. "למה שלא... תטעם?"

"אני חושב שזה מה שאני אעשה," אמר רמוס, וקרץ לסקרלוט, שבהתה בו במבט מוזר. "לחיים, חמודה."

הוא קירב שוב את הכוס אל שפתיו.

איש הזאב שהתגנב מאחוריו צעק כשהמשקה האלכוהולי הרעיל הותז לתוך עניו, ואחר צעק כשהכוס התנפצה על כתפו. רמוס שלף את שרביטו וקילל את שניהם בזריזות מאחורי גבו, ואז התפנה לשתק אדם זאב שלישי שהתנפל עליו בקפיצה מאמצע החדר, זה קפא בעודו באוויר. דרקולה מיהר להתחמק בעוד אדם הזאב מתרסק מעבר לבר.

מוקף בגניחות כאב ומבטים המומים, רמוס נשען על הדלפק ולגם מהכוס של סקרלוט.

"זה נחמד," הוא אמר לדרקולה, שבהה בו בפה פעור. בעבוע המשקה של היצור שבפינה פסק והסיגריה של האישה הלבושה בפרווה נפלה והיא המשיכה לעשן את האוויר. "טעם אקזוטי."

בוב ליקק את שפתיו, בוחן את רמוס עניים רעבות. "אני כל כך שמח שאני מכיר אותך, רמוס."

"אה... תודה?"

סקרלוט פרצה בבכי.

"הי, זה בסדר," אמר לה רמוס בטון מנחם, "זו לא הפעם הראשונה שבחורה שאני יוצא איתה מנסה להרוג אותי. ציידי ראשים, את יודעת איך זה."

סקרלוט הנדה בראשה. "גברת לסטריינג' שלחה אותי להרוג אותך." היא מחתה דמעות מענייה והביטה ברמוס בערגה. "אבל אני לא יכולה... להתאהב בך לא היה חלק מהתוכנית."

רמוס חייך בזחיחות ולגם שוב מהמשקה, מרגיש כמו דמות קלאסית מושכת מאד פתאום.

"ואיך שנלחמת בהם... זה היה כל כך מדליק."

רמוס כמעט נחנק מהמשקה. סקרלוט התקרבה ועמדה פתאום צמוד מאד אליו, מנשקת אותו בלהט ומתירה את כפתורי חולצתו.

דרקולה התרחק בריצה וחזר עם מפתח. "חדר עשרים ושלוש," הוא התנשף, מבטאו אנגלי לחלוטין. "בבקשה תשתמשי בו, סקרלוט. אני יודע שזה מושך לקוחות, אבל בפעם הקודמת הנשים האלה מהתנועה לזכויות המכשפה כמעט שרפו את הבר..."

סקרלוט לקחה את רמוס במעלה המדרגות מבלי לומר דבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא