הגאון הקטן

כעבור שבוע אלבוס היה בלמודי השנה השישית בשינוי צורה, בלחשים ובשיקויים בשנה הרביעית, ובכל שאר המקצועות בשנה השלישית. כולם בבית הספר דברו רק על "הגאון הקטן", שאפילו עוד לא היה בן 11! הודעה נשלחה להוריו של אלבוס על הקפצתו בלימודים, אבל הם לא ענו לו, וזה היה הדבר שציער את אלבוס יותר מכל דבר אחר. כעת, אלבוס לא נפגש עם דוגלי אפילו בשיעורים, והדבר הזה גרם לו להיות עוד יותר עצוב.  יום אחד, בשעת ארוחת הבוקר,ניגשה פרופסור איגל לאלבוס.
"אלבוס," היא אמרה, "יש לנו משהו חשוב לספר לך. תוכל לבוא לרגע?" אלבוס שתק והלך בעקבות פרופסור איגל. הם הלכו שוב לחדר המנהל. "שלום אלבוס!" המנהל אמר כשאלבוס התישב. "תקשיב, יש דברים חשובים שברצוננו לספר לך. חדשות טובות, וחדשות רעות. במה תרצה להתחיל קודם?" אלבוס חשב מעט ואז לחש : "ברעות". "ובכן..."  אמר המנהל.  "הוריך לא ענו למכתב שכתבנו להם בעקבות הקפצתך בלימודים בגלל מעצרו של אביך, פרסיבל." אלבוס הרגיש כמו אבן שמישהו זרק, שלא מפסיקה ליפול, ונופלת אפילו דרך האדמה, עד שהיא נעלמת וממשיכה ליפול כשהיא עוזבת את כדור הארץ. אלבוס בקושי חנק את הדמעות, הם היו לו בגרון. הוא ידע שהמנהל היה מאוד עדין, אבל בכל זאת... אלבוס קם מהכיסא ורץ החוצה בסערה (גם של רגשות) מחדר המנהל. פרופסור איגל והמנהל, שהיו מופתעים ועצובים, לא ניסו לעצור בעדו. " לפחות, יש עוד את החדשות הטובות.." אמר המנהל. פרופסור איגל חייכה חיוך קלוש.

*********************************************************************************

"ובכן אלבוס מה שלומך? אני מאוד מקווה שנרגעת מאז אתמול", אמרה פרופסור איגל. אלבוס הנהן בראשו. "טוב, לא סיפרנו לך על החדשות הטובות", המשיכה הפרופסור. "החדשות הן, שכל צוות המורים, המנהל ואני, החלטנו פה אחד שאין מתאים ממך להשתתף בטורניר הקוסמים המשולש השנה"...

הפרק הקודם		הפרק הבא