איך הכל התחיל

באותו לילה לא הצלחתי לישון. כל הזמן חשבתי על מה שקרה היום. למה אני כל כך מרוגזת מדבר כל כך פשוט? אי אפשר אפילו לקרוא לנו חברים, אני בקושי מכירה אותו. מבחינתי הוא היה רק קרציה בדרך במשך שלושת השנים האחרונות.
ולפני?
לפני שג׳יימס נהיה קרציה זכרתי אותו כדבק הצמוד של סיריוס, תמיד סיריוס היה ברקע, צמד חמד, עמי ותמי.
אני זוכרת שהיה מאוד חכם, אבל אף פעם לא טרח ללמוד, הייתה לו יכולת טבעית לשמוע פעם אחת ולזכור. תמיד קינאתי בזה, בסתר ליבי. אף פעם לא בטחתי בעצמי מספיק לזכור הכל, כל קללה כל כישוף רק מהפעם הראשונה שאשמע אותו, שאדע איך להתמודד עם כל מפלצת שמסתתרת ביער האסור רק מלקרוא עליה פעם אחת באיזה ספר.
ג׳יימס היה גם ראש נבחרת הקווידיץ׳, נזכרתי. המחפש הכי טוב שהיה לגריפינדור בכל העשור האחרון אמרו כולם.
הוא לא היה נחמד לכולם, הפוץ, תמיד היה במגדל הערצה עצמית, גבוה יותר מכולם, יודע הכי טוב תמיד.
הוא תמיד היה נכנס לצרות, מקבל עונשים בכל הזדמנות אפשרית. ולמרות זאת הוא היה אהוב המורים, בייחוד המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, פרופסור רדקלן. אני זוכרת פעם אחת ש-
״פסס לילי,״ נלחש קול משמאלי. שלפתי במהירות את השרביט שלי.
״אקספליארמוס!״ כיוונתי נכון לכיוון האדם שעמד מולי, ושרביטו של ג׳יימס עף מידו. ג׳יימס?
״אלוהים אדירים לילי, טוב שלא הרגת אותי וזהו.״
״ג׳יימס, מה אתה עושה פה בשעה כזאת בלילה? ואיך עלית לכאן?״ פעם ראיתי תלמיד שניסה לעלות למעונות של הבנות… הבחור המסכן סיים עם ידיים ורגליים מג׳לי והיו צריכים לגרור אותו למרפאה. לוקחים ברצינות את הפרדת המעונות.
״בואי נדבר למטה,״ לחש. ״אנחנו נעיר את החברות שלך ואז יהיה לא נעים.״
זימנתי את שרביטו של ג׳יימס חזרה אלי וירדנו למטה לשבת ליד האח שהעלתה עשן אחרון.
הייתה שתיקה מוזרה, אני הבטתי בג׳יימס, הוא הביט באח. ״ג׳יימס?״ שאלתי, אמנם לא הצלחתי להרדם, אבל הייתי מאוד עייפה.
״אני מנסה להבין מה הולך פה. את צועקת עלי בשנה שעברה, אחר כך מתחילה להתכתב איתי בחופש, כאילו היינו חברים כל החיים. אומרת לי שאין לי שום סיכוי איתך ושאני כבר משחרר את כועסת עלי- על שהייתי עם בת אחרת?- בלי הצדקה נראית לעין. אני לא מצליח לקלוט את המסרים שאת שולחת. מה את רוצה ממני, לילי?״
לא ידעתי מה לענות לו, הסתכלתי בעיניו- אף פעם לא שמתי לב לעיניו הכחולות, עמוקות כמו האוקיינוס.
״ובכן?״
״אני לא יודעת ג׳יימס, אני פשוט לא יודעת! אני מבולבלת, אוקי? אתה יכול לעזוב אותי בשקט? רגע אחד אני מרכז החיים שלך, וברגע השני איזו הפלפאפית נמרחת עליך כמו איזו מכושפת בכישוף אהבה. מה אתה רוצה שאני אגיד לך?״
הוא שתק לרגע, ואז פתח את פיו, כאילו עוד חושב איך לנסח את מחשבותיו. ״אני רוצה שתגידי שיש לך רגשות כלפיי.״
״ג׳יימס- אני לא יכולה להגיד כזה דבר. אני לא יודעת מה אני ואתה עושים באותו משפט אפילו. אני לא יודעת כלום. רק עכשיו התחלתי להכיר אותך, אנחנו לא יכולים להשאר במצב הזה כרגע?״
הוא שתק, חושב, לבסוף הרים את עיניו אל עיניי, ״בסדר, אם זה מה שאת רוצה.״
אמרנו לילה טוב ועלינו כל אחד לחדרו. נרדמתי ברגע שראשי נחת על הכרית.

ג׳יימס ואני הפכנו לדבר שבשיגרה, דיברנו די הרבה על כל דבר בערך, בין עם על השיעור האחרון ובין אם על המשפחות שלנו והחברים. הייתה לנו השפעה ממש גדולה אחד על השני, הצלחתי לגרור אותו איתי לספריה יותר מפעם אחת, והוא גרר אותי לשבור את החוקים של בית הספר.
התחלתי להכיר קצת יותר טוב את החברים שלו, היינו עושים קבוצות למידה שתמיד היו מתפתחות לתחרות הבדיחה הכי מצחיקה או שהיו מעיפים אותנו מכל מקום שבו למדנו כי היינו עושים יותר מידי רעש. בעיקר התידדתי עם רמוס, שהיה רציני בעבודותיו והיה שקדן כמוני. גם הוא לא התלהב כשסיריוס וג׳יימס מצאו קונדס חדש שהם רוצה לנסות. היה להם כינויים מוזרים אחד לשני שהם השתמשו בהם רק כשהיינו אנחנו לבד, בלי שאחרים ישמעו. לרמוס הם קראו מוני, לסיריוס רך כף, לג׳יימס קרניים ולפיטר זנב תולע. אף פעם לא הצלחתי להבין מה זה אומר, וכששאלתי תמיד ענו שזו שיחה לזמן אחר. הרגשתי שהם רוצים לספר לי, אבל שהם מהססים מסיבה כלשהי. ואני לא אוהבת לדחוף את האף יותר מידי, אז לא שאלתי שאלות נוספות.
היום היה משחק הקווידיץ׳ הראשון של העונה. גריפינדור מול סלית׳רין. אף פעם לא הבנתי את משמעות המשחק לעומק וכל משחק הייתי חייבת להזכיר לעצמי את החוקים- הקואפל זה הכדור הגדול, אם מכניסים אותו לאחד משלושת החישוקים של הקבוצה השניה מקבלים 10 נקודות. שני המרביצנים נועדו להכשיל את שחקני שתי הקבוצות. הסניץ׳, כדור הזהב הקטן שקשה מאוד למצוא עף במגרש. המחפש הראשון שתופס אותו מעניק לקבוצה שלו 150 נקודות ואז המשחק נגמר.
ג׳יימס היה המחפש של גריפינדור, וסיריוס אחד משני החובטים שתפקידם לטפל במרביצנים ולמנוע מהם לפגוע בחברי הקבוצה שלהם.
בארוחת הבוקר כולם היו במצב רוח טוב במיוחד לקראת המשחק הראשון. ניגשתי אל ארבעת הקונדסאים (ככה הם מתעקשים שאקרא להם…), והתיישבתי ליד רמוס. ״הכל מוכן? אכלתם מספיק? ישנתם טוב?״ שאלתי, חרדה לשלומם במשחק, המשחקים האלה יכולים להיות מאוד אלימים ומסוכנים.
״כן אמא, אפילו צחצחתי שיניים הבוקר!״ ענה סיריוס. גילגלתי עיניים לעברו והסתכלתי על ג׳יימס. הוא נראה שקט טיפה שלא כהרגלו. זאת השנה האחרונה שהוא ישחק בה, ואני בטוחה שהוא יעשה את כל המאמצים שלו כדי לנצח. עיניו נתקלו בעיניי והוא הציע חיוך קטן, כאילו מבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
התמקמנו כולנו ביציע, ראשי הקבוצות לחצו ידיים הם עלו על המטאטאים והמשחק התחיל.
״הכדור בידי גריפינדור, אבל אחרי התחמקות ממרביצין הוא נחטף לידי מאקסל מסלית׳רין…״ הקריינית מהפלפאף התחילה לתת עדכונים שוטפים ממה שמתרחש על המגרש, אבל אני איבדתי אותה במהירות. עיניי היו מפוקסות על ג׳יימס, חרדה שיקרה לו משהו. הוא בעיקר הסתובב מסביב למגרש, מחפש, מסתכל מה מצב הנקודות, לפעמים עשה כמה היפוכים באויר סתם לכיף. היו כמה פעמים שחשבתי שהוא הסתכל לעברי וחייך, אבל זה בטח היה סתם השתקפות של האור במשקפיים שלו.
אחרי עשר דקות של משחק העיניים שלי עדיין היו מקובעות על ג׳יימס בקביעות אבל לא הייתה הרבה התקדמות במשחק, שמעתי בחטף ״תשעים לסלית׳רין חמישים לגריפינדור״ כשפתאום ג׳יימס התחיל לעוף במהירות מסחררת למעלה. ניסיתי לחפש את הסניץ׳ שהוא מצא אבל לא יכולתי לראות אותו ממרחק כזה. מה שכן ראיתי זה את המרביצן שנשלח ישר אליו.
״גיימס, תיזהר!״ צרחתי, אבל ידעתי שהוא לא ישמע אותי והייתי כבר בדרך למדרגות כשראיתי את המרביצן פוגע לו בכתף וג׳יימס המחיל לצנוח למטה.
״ארסטו מומנטום!״ צעקתי בעודי מתעתקת למגרש.
אנשים התחילו להקיף את ג׳יימס ושמעתי אותו צועק שלא יעשו כלום, שהוא רוצה מישהו מקצועי שיטפל בו. כשהייתי במרחק ראיה ממנו הוא הסתכל עלי בעיניים מתחננות, אבל לא ידעתי למה. ראיתי שהכאב הורג אותו, הכתף שלו לא הייתה ממוקמת במקומה הרגיל.
״לילי, את יכולה לתקן את זה? הכאב הורג אותי,״ הוא ממש התחנן, הכאב ניקר בקולו.
״אתה בטוח?״ שאלתי, ״אולי כדאי לחכות למבוגר אחראי.״ ניסיתי לאתר במבטי את אחד מאנשי הצוות.
״לא, אני רוצה שאת תעשי את זה, אין בכל הקהל הזה אדם שאני סומך עליו יותר. טוב, אולי רמוס, אבל הוא לא הרגיש טוב. בבקשה, לילי?״
קראתי על עצמות שבורות לפני כמה חודשים, קיוויתי שלא אגרום יותר נזק. וידעתי שזה הולך לכאוב. באתי אליו מאחור, שאלתי אם הוא מוכן, ואחרי שהנהן בקושי, משכתי את כתפו לאחור, למקומה הרגיל והצבעתי עליה עם שרביטי- ״ברקיום אמנדו!״
ג׳יימס צרח בכאב ואני החזקתי אותו והרגשתי את העצמות מתאחות מתחת לעור ולבשר. הוא לקח נשימה עמוקה, לחש, ״תודה לך,״ ואיבד את הכרתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא