הסוד של אנה

חלום
אילו היו שלושה ילדים מתקדמים לעבר מערה: שני ילדים קטנים, בן ובת, שעקבו אחרי נער שחור שיער וגבוה.
הנער דיבר אליהם והם נראו כמו מהופנטים.
"בואו, נשאר רק עוד קצת ללכת" שמעתי אותו מעודד את האחרים.
"כן טום" ענו שני הילדים במקהלה.

כשהתקרבתי מעט ראיתי את שלושת הילדים מגיעים לפתח המערה שהיה חסום. עיני הילדים הקטנים היו מזוגגות.
"מישהו צריך לתרום קצת מדמו, מי רוצה לעשות את זה?" שאל הנער ששמו כנראה היה טום.
"תמי, אולי את רוצה לעזור לי?" הוא פנה אל הילדה הקטנה.
"בסדר טום, הכל... בשבילך" היא ענתה בקול רדיופוני ומהופנט, מושיטה את ידה הקטנה קדימה.
"יופי תמי חמודה, כל הכבוד לך, את ילדה אמיצה" הוא אמר לה, ונשמע כאילו הוא באמת מאמין בזה.
הוא הושיט את ידו שהייתה אחוזה פתאום בסכין שלא היה שם קודם ופצע את היד של הילדה בפתאומיות.
"אייהה ! "
תמי צווחה. לשנייה אחת היא נראתה צלולה שוב, כאילו השתחררה מהכישוף של טום. העיניים שלה התרכזו לרגע, ולפתע היא שאלה בפחד ובהפתעה "היי!, מה אני עושה כאן?"
"דיי ילדונת, תירגעי, הכל יהיה בסדר" ענה לה הנער ברוגע.
"כן טום" השיבה, עיניה חוזרות להיות מזוגגות. טום לקח את הסכין מרח בעזרתה את הדם שהיה עליה על גבי הסלע, וחיכה. רק לאחר כמה דקות הסלע שאב את הדם וזז הצדה כדלת.
הם נכנסו דרך הפתח ואני אחריהם.
טום הוביל אותם לכיוון האגם, וכשהגיעו הוא אמר "כן, זה מקום נהדר, הוא ישמש היטב למקום מסתור".
הוא נראה מרוצה כשהסתובב אל שני הילדים.
"אתם הייתם לי לעזר רב, אך אני לא צריך אתכם יותר"
הוא שלף שרביט.

באותו רגע ידעתי מה הוא עומד לעשות.
"תברחו!!! " צרחתי אל הילדים הקטנים בכל כוחי. הם לא שמעו אותי. "אבדה קדברה!" לחש טום וכיוון את שרביטו אליהם.
אור ירוק נורה מהשרביט ופגע בשניהם ואני...

התעוררתי, הזעתי מאד והמיטה הייתה ספוגה בזיעה.
כשנרגעתי ראיתי שהשעה שש וחצי בבוקר. ראיתי ליד המיטה שלי בגדים חדשים שנראו כמו של כל התלמידים פה.
קמתי ולקחתי את הבגדים ונכנסתי להתקלח.
'מה לעזאזל זה היה?' שאלתי את עצמי, חושבת על החלום המוזר שטרד את מנוחתי.
'אולי זה זיכרון?, הרי מודי אמר לי שהזיכרונות שלי יחזרו אלי'
'לא יכול להיות שזה היה זיכרון שלי'
'למה לא? את לא יודעת מה חלום ומה לא' התווכח הקול בראש שלי. "תשתוק כבר," מלמלתי בשקט, התלבשתי ויצאתי מהמקלחת.
הרמיוני כבר הייתה מוכנה.

"לא נראה שישנת טוב, את בסדר?" שאלה בדאגה.
"אני בסדר, רק חלומות רעים, זה הכל" פיהקתי.
לא ממש רציתי לדבר על החלום והיא לא לחצה.
"בסדר. רוצה לבוא איתי, עם רון ועם הארי לאולם הגדול?"
"סבבה" אמרתי והתחלנו להתקדם לעבר חדר המועדון, שהיה ריק מלבד שני הבנים שישבו ליד האח.
"בוקר טוב" אמרה הרמיוני.
"בוקר אור" אמר רון.
הארי נראה עייף כאילו לא ישן כל הלילה והוא עומד להירדם בכל רגע. הוא לא נראה טוב כל כך.
"מה קרה להארי?" פתחה הרמיוני,
"לא ישן טוב, אמר שהיו לו סיוטים אבל לא סיפר לי על מה" השיב רון והביט על הארי בדאגה.
הרמיוני הסתכלה עליו במבט שכאילו אמר 'אתה ואני נדבר אחר כך'
"גם אנה לא ישנה טוב, אותו הדבר" אמרה הרמיוני והסתכלה עלי.
"כדאי שנצא" אמר הארי במהירות.

"תודה שהסחת את דעתם ממני" אמרתי להארי בשקט בהוקרת תודה כשיצאנו מהמועדון.
"העונג הוא שלי.. אני מבין אותך" חייך בעייפות
"אז... הם ביחד?" שאלתי והסתכלתי על רון והרמיוני שהתלחשו מאחורינו.
"לא כל כך... זה מסובך" גיחך.
"אוקיי" אמרתי ושתקתי.

כשנכנסנו, האולם היה כבר מלא למחצה והארי משך אותי לכיוון של אחד השולחנות.
"בואי כבר" אמר והתיישב ליד שני תאומים ובת עם שיער אדום לוהט.
כשישבתי אמר אחד הבנים בהשתובבות "לא תציג אותנו לפנייה?"
"זו אנה" אמר הארי "ואלה פרד, ג'ורג וג'יני" המשיך, מצביע על כל אחד בנפרד.
"הי"
"אז.. מה אחת כמוך עושה במקום כזה? שאל פרד בחיוך.
"די פרד, אל תציק לה" אמרה לפתע הרמיוני, כשהיא ורון ישבו בשולחן ליד הארי.
"את אנבל מריה קאלן?" שאל ילד קטן ומפוחד שנראה כבן 11.
"כן" אמרתי במבוכה. כל השולחן הסתכל עלי.
"ק-קוראים לל-ך אנבל?"
"פרד! תפסיק עם זה מיד!" אמרה הרמיוני בכעס, התעלמתי ממנו.
"פרופסור מגונגול ביקשה שתבואי אליה עכשיו" אמר והלך.
"אני כבר חוזרת" אמרתי וקמתי לעבר שולחן המורים, וכשהלכתי עוד הספקתי לשמוע את הרמיוני אומרת "נוו על מה חלמת? כאבה לך הצלקת?"
"הרמיוניי, תעזבי אותו, הוא לא רוצה לספר" אמר רון בכעס.

כשהגעתי לשולחן המורים הדבר הראשון שראיתי היה פרופסור דמבלדור, שישב באמצע, מדבר עם פרופסור סנייפ שישב משמאלו.
"בוקר טוב, העלמה קאלן"
"בוקר טוב פרופסור" אמרתי.
"העלמה קאלן, התואילי לגשת הנה?" אמרה הפרופסור מקגונגול,
"כן פרופסור" אמרתי ומיהרתי לגשת אליה
"היום את תלמדי את כל מקצועות החובה שלומדים בשנה החמישית. בסוף היום תבחרי לך ממקצועות הבחירה ואני אסדר לך מערכת מסודרת וקבועה" אמרה בענייניות מעשית והושיטה לי דף עם טבלה, שמות של מקצועות מסודרים על פי שעות.
"כן פרופסור" אמרתי והלכתי לכיוון השולחן. לא ממש שמתי לב לדרך ונתקלתי במישהו.
"אני מצטערת... זאת הייתה אשמת...." התחלתי להגיד -
"זאת הייתה אשמתי אני מצטער" אמר קול עדין, הרמתי את המבט וראיתי ילד שחור שיער עם עיניים חומות, מושיט יד לעזור לי לקום.
"את בסדר?" שאל בדאגה
"כן"
"אני אריק, ברייבנקלו" אמר
"אנה, גריפינדור, נעים להכיר"
"אנה, את באה?" שאל הארי, שהתקרב אלינו כשמאחוריו הרמיוני ורון.
"כן" קראתי "להתראות אריק" הוספתי והתרחקתי
"להתראות"

"מה השיעור הראשון שלך?"
"אממ.. אני רק בודקת... לחשים!" קראתי והוספתי מיד " אתם יודעים איפה השיעור?"
"אני אבוא איתך" אמרה הרמיוני "גם לי יש לחשים עכשיו. הארי, אני לא סיימתי לדבר איתך" הוסיפה לכיוונו.
"להתראות אנה" אמר והתרחק לעבר רון שחיכה לו.
"על מה דיברתם?" שאלתי אותה,
"סתם משהו" ענתה.
לא האמנתי לה.

המשךך פרקק הבאא

תגובווותתתת

הפרק הקודם		הפרק הבא