התאומה של הארי פוטר

זה כל כך מבאס לשחזר את הפרקים הכי מהר שאני יכולה ואחר כך לראות שיש רק שתי תגובות!!
תגובה קצרה זה מה שאני מבקשת בסך הכל... רק לדעת שיש מישהו שקורא...
אז בקשה קטנה לפני שאתם מתחילים לקרוא: תגיבו בבקשה




הלכתי לעבר שולחן גריפינדור והתיישבתי ליד רון.
"מה זה היה? למה רצת ככה לדמבלדור?" שאל רון בקול מופתע.
"אני לא יכולה לספר עכשיו, אבל אני מבטיחה לספר ברגע שאוכל," השבתי והתחלתי לאכול.
אחרי עשר דקות שמתי לב שדמבלדור קם משולחן המורים ופונה לכיוון היציאה.
סיימתי את האוכל שלי מהצלחת שלי במהירות וקמתי כדי ללכת אחריו.
"ביי, אני אפגוש אתכם במשחק הקווידיץ'. שיהיה לך בהצלחה, הארי," אמרתי בפה מלא אוכל ורצתי לכיוון היציאה.
בדרך שאלתי תלמיד שנה רביעית איפה המשרד של דמבלדור והוא הנחה אותי, "את לא תפספסי את זה, הכניסה היא דרך פסל גדול אבל הוא מבקש סיסמה," סיכם הילד. 
הודיתי לו ורצתי במהירות עד שמצאתי פסל גדול ומכוער של מפלץ. כשהגעתי לפסל הוא ביקש ממני סיסמה, בדיוק כמו שאמר לי הילד.
"תולעי גומי," עניתי בהתנשפות והודיתי לעצמי שהזיכרון הגרוע שלי לא החליט להשתעשע בי הפעם.
הקיר מאחורי הפסל נפתח וגרם מדרגות לולייני החל לעלות מלמטה. עליתי על אחת מהמדרגות ונתתי לה לקחת אותי למעלה.
המדרגות נעצרו מול דלת עץ גדולה שהיו מגולפים עיטורים מדהימים ביופיים. התקדמתי לעבר הדלת ודפקתי עליה שלוש פעמים. "יבוא," נשמע קולו של דמבלדור מאחורי הדלת. לחצתי אל הידית ונכנסתי אל המשרד.
החדר היה מוזר ומדהים בו זמנית. על הקירות נתלו דיוקנות של מנהלי העבר של הוגוורטס. השולחן הגדול היה מכוסה בכל מיני מכשירים קטנים וכסופים שלא הבנתי למה הם משמשים. על מוט ליד הדלת עמדה ציפור אדומה – זהובה מדהימה ביופייה.
"שלום, ג'יימי." אמר דמבלדור בחביבות. "שבי בבקשה ותספרי לי מה ראית בחיזיון שלך." הוא החווה על הכיסא מולו. התיישבתי על הכיסא. ציפיתי שישב על הכיסא המהודר מולי אבל הוא סובב את הכיסא שהיה לידי והתיישב עליו.
"אממ- ראיתי את פרופסור קווירל נכנס לאולם והוא צעק שיש טרול במרתף בדיוק כמו אתמול ואז ראיתי את הרמיוני, היא הייתה בשירותים," השבתי, נזכרת באירועים אתמול.
"תראי, ג'יימי, חזיונות הם דבר נדיר ביותר ואת קיבלת את היכולת לראות אותם. החזיונות נועדו כדי לשמור עלייך וכדי להזהיר אותך מאירועי העתיד. את חייבת לספר לחברייך על החזיונות כדי שהם יוכלו לעזור לך. את מאוד מיוחדת, ג'יימי, אפילו יותר ממה שנדמה לך. את לא רק עוד סתם תלמידה בהוגוורטס."
"אז מה אני בדיוק?" שאלתי בבלבול.
"כשקנית את השרביט שלך אוליבנדר אמר לך ממה הוא עשוי?" הוא שינה נושא ולא ענה על השאלה שלי.
"לא," עניתי. "הוא לא הסכים לספר לי. הוא אמר לי שהוא לא האדם שצריך לעשות את זה."
"המקרה שלך הוא מקרה מוזר מאוד ולא רגיל תראי, כשההורים שלך מתו הביאו אל אוליבנדר את השרביטים שהם כדי שימכור אותם או ישתמש בליבות שלהם, אבל הוא החליט לשמור את השרביטים כמו שהם ולא להציג אותם למכירה. כשאת נכנסת לחנות השרביט של אביך רעד וזרח. אוליבנדר הרגיש את הצורך לתת לך לנסות אותו וכשהוא התאים הוא מכר לך אותו בלי להגיד לך דבר אודות השרביט."
"אז מה שאתה אומר זה שהשרביט של אבא שלי זה השרביט שלי עכשיו?" 
"כן, זה בדרך כלל נורמלי שילדים יורשים את השרביטים של הוריהם אבל על מקרה שבו השרביט התאים בדיוק לא שמעתי מעולם. ועכשיו, אני חושב שכדי ללכת. משחק הקווידיץ' הראשון עומד להתחיל עוד מעט ומן הראוי שמנהל בית הספר ואחותו של המחפש החדש של בית גריפינדור ייקחו חלק במשחק הפותח של השנה", הוא אמר, ואז הוסיף בחיוך ,"ואת חייבת להבטיח לי שתספרי הערב לאחיך ולחברייך על הכישרון שלך, כי בעתיד חייהם יכולים להיות תלויים בחזיונות שאת תחזי." 
"אוקי, פרופסור."
וכל הדרך, מן משרדו של דמבלדור ועד למגרש הקווידיץ' הגדוש בתלמידים צורחים, דמבלדור לא אמר דבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא