מעודנת

בבוקר חג-המולד אני מוערת על-ידי לא אחר מאשר הוגו. לרגע אני שוכחת איזה יום היום, אבל אז כשאני רואה את הקופסא הקטנה בעטיפת זהב שנחה בידו, הכל חוזר אליי. זה חג-המולד ושום דבר לא כפי שהוא אמור להיות. אבא שונא אותי, אימא ואבא שונאים אחד את השניה ואני בערך שונאת את כל העולם - חוץ מהוגו. זה די נוגד את רוח החג כשחושבים על זה.

הוגו נראה די מוטרד, כמעט כאילו הוא מרחם עליי. אני רק מתפללת שהוא יפסיק, זה מוזר לראות שאכפת לו ממשהו מעבר ללהקת הרוק-הכבד האהובה עליו, "אוכלי המטאל-מוות".

"חג-מולד שמח," הוא אומר ומושיט לי את החבילה הקטנה.

"תודה, הוג," אני מחייכת ופותחת אותה. זה צמיד מזל כסוף ויפהפה, עם הרבה תליונים קטנים שתלויים עליו. ביניהם כלב, צבי ואדם-זאב - שלושת הקונדסאים שעליהם סיפרו לנו כל-כך הרבה לאורך השנים. אני מחבקת את הוגו חזק.

"זה היה אמור להביא מזל," אומר הוגו, בקול מעומעם בגלל החיבוק החונק.

"זה יפהפה, תודה."

הוגו דוחף אותי ממנו ואומר לי לקום ולרדת למטה. אני מחליטה שאני לא ממש יכולה להתחבא בחדר שלי כל היום, שהחיים ממשיכים כהרגלם ושאפילו בהיתחשב במה שקרה, לבסוף אני אהיה חייבת ללכת למחילה ולהיפגש עם כל המשפחה ועם סקורפיו מאלפוי.

אימא ואבא כבר ערים כשאני יורדת למטה, למרות שאף אחד מהם לא מדבר. הוגו יושב ליד עץ חג-המולד, פותח מתנות. אפילו הוא מרגיש שאין לו הזכות למרוד היום. אני מצטרפת אליו לצד העץ ופותח מספר מתנות בעצמי, אבל הראש שלי לא ממוקד בזה, וגם לא של הוגו. בדרך-כלל אנחנו עושים זאת כמשפחה, אבל אימא ואבא לא נראים מעוניינים. הם במטבח, בעוד שאנחנו בסלון, מנסים לא להזכיר את הנושא המביך של ההיריון שלי.

אני לא מסוגלת לסבול את זה הרבה זמן. אני נכנסת למטבח ואימא ואבא מפסיקים לריב בלחישות באותו רגע. אימא זורקת לי חיוך קטן (מאוד קטן) בעוד שאבא אפילו לא מתייחס אליי.

"אנחנו יכולים להתנהג נורמלי ליום אחד?" אני שואלת. "זה חג-המולד."

אימא מהנהנת, אבל אבא לא עונה.

"רון," אימא מזהירה. "היא צודקת."

"מה שתגידו," הוא אומר, מזכיר מאוד את הוגו כשהוא במצב רוח רע.

"בואו ננסה להינות בחג-המולד," אומרת אימא. "נוכל להתמודד עם זה ביום אחר."

שוב, אבא לא מגיב.

"רונלד!"

"טוב!" הוא צועק ומסתער אל מחוץ למטבח.

"חג שמח גם לך!" אני צועקת אליו.

אני מרגישה יותר טוב כשאנחנו מגיעים למחילה. כאן, אני יכולה להתחמק ממבטי המוות של אבא, אנחות האכזבה של אימא והעיניים המרחמות של הוגו. אימא הבטיחה לי לפני שהגענו שאבא לא יפלוט מילה לאף-אחד לגביי ההיריון  שלי, אז אני יכולה להירגע. טוב, להירגע עד כמה שאני מסוגלת. שזה לא ממש הרבה בימים אלו.

משפחת דלאקור-וויזלי כבר כאן (הרבה יותר קל לקרוא להם ככה כי יש כל-כך הרבה משפחות של וויזלים), מה שאומר שיש לי את דום כדי לדבר איתה. משפחת ג'ונסון-וויזלי מגיעים זמן קצר אחרינו, משפחת סמית'-וויזלי כמה דקות מאוחר יותר וברגע שדוד צ'ארלי מגיע, נשאר רק לחכות למשפחת פוטר.

כשהם מגיעים אני מוצפת בנשיקות ובפרחים ובחיבוקים ובחיוכים מזויפים מצידי. הארי נותן לי חיבוק ומגניב לי כמה אוניות בנוסף למתנת חג-המולד שלי - הוא נוטה לפנק אותי מכיוון שהוא הסנדק שלי. אבל מצד שני, הוא גם סנדק של טדי, ואני לא רואה אותה מחלק לטדי אוניות. אולי הוא עשה זאת כשטדי היה יותר צעיר.

עד כמה חמוד זה יהיה אם בן-הסנדקאות ובת-הסנדקאות של הארי פוטר יתחתנו? או שאולי זה סוג-של גילוי עריות? אני לא חושבת - אני באמת צריכה לקרוא על זה בהזדמנות.

"חג-מולד שמח," אני שומעת קול מאחוריי. אני מסתובבת ורואה את פניו של סקורפיו, שמתנשא לגובה מעליי ואני כל-כך מופתעת שהוא מדבר אליי (שוב) שכל מה שאני מסוגלת להגיד זה "כן."

שנון.

"אמ, זאת אומרת, חג-מולד שמח," אני אומרת בטימטום, אבל אני בספק אם הוא שמע אותי מכיוון שהוא ואל' משתרכים בגרירת רגליים לעבר הסלון.

" חג-מולד שמח, ג'ינג'!" ג'יימס צועק אליי מצידו הרחוק של המטבח וכל הג'יניג'ים שבמטבח מסתובבים להסתכל עליו - שזה בעיקרון כמעט כולם.

"חג-מולד שמח לכל הג'ינג'ים!" הוא מכריז.

זה יום די מהנה עד ארוחת הצהריים. בעיקר בזכות העובדה שאני מצליחה להתחמק מאימא ואבא. אבא מסתובב בכל הבית בפרצוף-תחת וכשאנשים שואלים אותו מה קרה, הוא ממציא איזה תירוץ על כך שהוא לא מרגיש טוב.

כרגע, ג'יימס ואל דנים בטקטיקות קווידיץ' עם דוד צ'ארלי. דוד צ'ארלי היה הקפטיין של נבחרת בית גריפינדור כשלמד בהוגוורטס, כך שג'יימס ואל  בדרך-כלל באים אליו לייעוץ לגביי ניהול הקבוצות שלהם (גריפינדור וסלית'רין, מן הסתם). זה די מוזר בהיתחשב בעובדה שגם אבא שלהם היה קפטיין קבוצת קווידיץ' בעצמו, ואימא שלהם שיחקה בנבחרת הלאומית. אבל אני מניחה שילדים לא אוהבים לקבל עצות מהוריהם. זה הרבה יותר מגניב לקבל עצות מבחור שמתפרנס מרדיפת-דרקונים ברומניה. בעודי מקשיבה בחצי-אוזן לאסטרטגיות החיפוש השונות של הדוד צ'ארלי, דום נכנסת בהתרגשות אל תוך החדר ונזרקת על הספה לצידי.

"רוז, אני חייבת לדבר איתך," אומרת דום ובמבט נרגש.

"על מה?"

היא תופסת בפרק כף-היד שלי ומובילה אותי החוצה אל תוך המסדרון. אנחנו מתיישבו אל המדרגות, והיא מקפצת מעלה ומטה בהתרגשות.

"בחיים לא תנחשי עם מי אני יוצאת," היא מחייכת.

"מי?" אני שואלת, עכשיו גם אני מתרגשת. אני מכורה לרכילות.

"נחשי," היא אומרת.

אממ... אה, זה פיטר הנינגאן?" אני שואלת.

"לא!"

"סיימון לונגבוטום?"

"איכס, לא!"

"סיימון בחור נחמד," אני אומרת, ומרחמת עליו טיפה כי בסך-הכל הוא די מוזר. אבל אימא מכריחה אותי להיות נחמדה אליו כי אבא שלו חבר של המשפחה.

"תמשיכי לנחש!"

"אני לא יודעת... אחד מתאומי סקאמנדר?"

"רוז, הם בני ארבע-עשרה! את לעולם לא עומדת לנחש!" היא אומרת בייאוש. "רוצה שאני אספר לך?"

"כן, בבקשה," אני אומרת.

אוקיי... זה סקורפיו!"

אז היא החברה שלילי דיברה עליה. הראש שלי מסתחרר עכשיו. כל הבנות במשפחה שלי מאוהבות בבחור הזה???

"תגידי משהו!" דום קוראת.

"אני... חייבת ללכת... לאנשהו," אני אומרת ורצה אל המטבח ויוצאת דרך הדלת האחורית.
אני מרגישה דמעות זולגות במורד עיניי ואני לא יודעת למה. אין לי בכלל זכות להיות עצובה. אני וסקורפיוס לא ביחד, בחיים לא היינו ולעולם לא נהיה. זה פשוט מוזר לי, אני מניחה.

כל המצב המזורגג הזה הוא בלאגן אחד גדול! תראו אותי, יושבת בחוץ (בשלג, אני חייבת לציין), ובוכה בלי הפסקה על אותו הבחור שאני בכלל לא מחבבת! זה כאילו שהרגשות שלי הפכו כל-כך מוגזמים לאחרונה שכל דבר קטן גורם לי להתפרץ. פעם הייתי אדם כל-כך קר-רוח. מעולם לא בכיתי בגלל פרטים קטנים וטיפשיים. למעשה, הפעם היחידה שבה בכיתי בצורה כל-כך רצינית הייתה כשהכלב שלנו, רך-כף, מת בשנה שעברה. בכיתי ברצף במשך שבוע שלם אז.

למזלי, דום לא עקבה אחריי אל מחוץ לבית, אבל נראה שמישהו אחר כן הבחין בבריחה המהירה שלי. טדי צועד לעברי, ונראה מאוד מודאג. עיניו כחולות היום ושיערו אדום כדם, אבל תווי הפנים שלו נראים בערך כמו תמיד.

היי רוזי," הוא אומר בקול מתוק, ומתיישב לצידי על הספסל שמכוסה בשלג.

"טדי, למה אני טורחת בכלל לקום בבוקר?" אני נוהמת.

"מה קרה?"

"מה לא?" אני מייללת. "אימא ואבא יודעים שאני... אתה יודע... ועכשיו אבא שונא אותי, אימא כולה מהורהרת ומוזרה, והוגו ממש מתנהג בחברותיות... ו... עכשיו דום יוצאת עם סקורפיו!"

טדי מניח יד מנחמת סביבי, מה שגורם ללב שלי לפעום בערך פי אלף מהר-יותר מהקצב שנחשב בריא לגוף.

"רוזי, אני בטוח שאבא שלך לא שונא אותך. הוא בטח רק עצוב בגלל מה שקרה, זה הכל. וזה טוב שאימא שלך והוגו לא עושים מזה עניין גדול, נכון? ו... ממתי דום יוצאת עם הוגו?"

"אני לא יודעת. היא אמרה לי לפני כמה דקות. שום דבר לא מסתדר כמו שצריך, טדי. אני גמורה לחלוטין."

טדי שותק לכמה דקות ואני יכולה לראות שהוא מסכים איתי, אפילו שהוא לא מודה בכך. החיים שלי נגמרו לפני שהם בכלל התחילו. עד כמה זה עצוב? אפילו טדי יודע שזה נכון. אפילו אבא יודע שזה נכון.

"למה אכפת לך שדום יוצאת עם סקורפיו?" טדי שואל.

ואז אני נזכרת - טדי לא יודע שסקורפיוס הוא האבא. חרא.

"סקורפיו הוא האבא," אני אומרת.

למרות שניתן לראות שטדי נדהם מהאינפורמציה החדשה הזאת, הוא לו אומר כלום, ואני אסירת תודה לו על כך.

"החיים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים אם רק הייתי קופצת מאיזה צוק," אני אומרת, אולי בצורה טיפה דרמטית.

"טוב, ג'ורג' ביילי. אל תגרמי לי לשלוף את "אלה חיים נפלאים" עלייך," אומר טדי. אני צוחקת - זה הסרט האהוב עליי בכול הזמנים. תסמכו על טדי שהוא זוכר את זה.

הוא מוביל אותי בחזרה פנימה כשהוא מבחין עד כמה אני רועדת. למזלי, אף-אחד לא שם לב להיעלמות שלנו, כי אחרת הייתי נאלצת להתמודד עם תחקור לגביי למה שישבתי בשלג, בוכה. לפחות יש לי את טדי - הוא הכוכב היחיד בשמיים המעוננים שלי. ואולי יום אחד הוא יבין כמה סתמית בת-דודתי ויקטואר, ואז יזרוק אותה כדי להתחתן איתי.

ואולי באותו היום המזורגג גם פלוברוורם ייבחר למשרת שר-הקסמים.

"ארוחת-הערב מוכנה!" סבתא מכריזה, וכולנו נדחקים מסביב לשולחן במטבח הצפוף של המחילה. עכשיו אני חייבת להתחמק מסקורפיו, לילי ודום, אז אני מתיישבת בין ג'יימס לטדי. למעשה, זה די מחליא אותי - טדי וויקטואר מחזיקים ידיים מתחת לשלוחן. אני מניחה שאני יכולה פשוט לדבר עם ג'יימס.

"תמשכי לי באמצע!"

אוי אלוהים, אני נולדתי בבית משוגעים? עד כמה רעה הייתי בגילגול הקודם שזה מגיע לי?

הייתי היטלר???

פרד צוחק בהיסטריות על בדיחת "משכו לי באצבע" של ג'יימס. ברצינות, ג'יימס בן שמונה-עשרה, אני מתחילה לחשוב שלא יזיק לו קצת טיפול פסיכולוגי. אבל כשאני מציעה את זה להארי, הוא רק צוחק ומתייחס לזה כבדיחה. הו טוב, הוא כנראה עדיין חי בהכחשה.

ארוחת הערב מדהימה כמו בכל שנה. יש מספיק אוכל כדי להשביע שני גדודי-צבא - ההודו בטח היה על סטרואידים או משהו, הייתם צריכים לראות את הגודל שלו. בנוסף לכל זה, יש בערך שישה סוגים של תפוחי-אדמה, ירך חזיר שלמה, רוטב חמוציות, ממולאים, ירקות - אבל נחשו מה? אני לא רעבה. למעשה, הריח של רוטב הבשר גורם לי לבחילה.

"נבחרת אנגליה עפה מגביע-חמש-האומות בקווידיץ', היית מאמינה לזה, ג'ינג'?" ג'יימס אומר לי, וטיפה גדולה וצמיגית של רוטב חמוציות נוזלת מקצה הפה שלו.

"אני חושבת שאני עומדת להקיא," אני זועקת ורצה במעלה המדרגות לכיוון השירותים. בעודי יוצאת מהמטבח אני שומעת את ג'יימס אומר, "אני יודע, זה מגוחך."

אני שומעת את אימא עולה במעלה המדרגות ונוקשת בעדינות על הדלת. לפני שאני אפילו אומרת לה להיכנס, היא פותחת את הדלת. אני כורעת על ברכיי לצד האסלה, דמעות זולגות במורד לחיי. אימא מרימה אותי ומושיבה אותי על שולי האמבט. היא מזמנת כוס מלאה מים, ואני לוגמת אותה ברצון.

"אמרתי לכולם שיש לך וירוס-בטן," אימא אומרת בנועם.

"תודה," אני משיבה.

שתיקה.

"אימא... אבא שונא אותי?" אני שואלת.

"לא," היא עונה, אבל קשה לדעת אם היא מספרת את האמת. "הוא פשוט בשוק."

"אני מצטערת שהרסתי את חג-המולד."

"פשוט תפסיקי עם זה רוז!" אימא מתפרצת פתאום. "תפסיקי עם ההתנצלויות המיותרות האלה! זה נעשה כבר, אוקיי? אמירת סליחה לא משנה שום דבר! ניסיתי ככל יכולתי להיות מבינה ותומכת, אבל הפתיל שלי הולך ומתקצר מרגע לרגע!"

אני מהנהנת, מקללת את עצמי במחשבות, ומתחילה לבכות עוד יותר. אבל אימא לא מחבקת אותי או אפילו מתייחסת לדמעות שלי, היא פשוט יושבת בנוקשות על קצה האמבטיה. אחרי כמה דקות, היא קמה מבלי לומר מילה ועוזבת את החדר. אני לא מצליחה להוציא מהראש את המחשבה שלא רק את החיים שלי אני הרסתי.

השבוע שלאחר מכן גורם לי לרצות להתכרבל ולמות. אני מבלה את רוב הזמן בחדר שלי בעשיית שיעורים, עד שאין לי יותר שיעורים להכין אז אני מתחילה ללמוד לקראת מבחני סוף השנה שלי. זה הופך אותי באופן רשמי לחנונית הכי גדולה בהוגוורטס. אבל זה הרבה יותר פשוט להישאר בחדר מאשר להיות באותו חדר עם הוריי, כי הצורה שבה הם מסתכלים עליי גורמת לי להרגיש כאילו ביצעתי סוג של פשע בלתי-נסלח.

דום התקשרה אליי בערך כל יום בשבוע האחרון. מאז התקרית שלי בארוחת חג-המולד, כל המשפחה שלי חושבת שיש לי מין סוג של מחלה וכולם מתנהגים אליי באדיבות-יתר - כולם חוץ מההורים שלי. באחד הימים ויקטואר וטדי הגיעו והביאו את דום איתם, ולא הייתי יכולה שלא להצטער על כך שביל ופלר בכלל נפגשו אי-פעם. אז גם לא טדי וגם לא סקורפיו היו יוצאים עם בנות משפחת דלאקור-וויזלי (כי הן לא היו קיימות) ולא הייתי רוצה לדפוק את הראש בקיר בכל פעם שניפנפו בשיער הוויליות הבלונדיני שלהם. למה אימא שלי חייבת להיות סתם בת-מגלגים? אין שום דבר מיוחד בהם. סבתא-רבא של דום וויקטואר הייתה ויליה, מה שאומר שהיא מדהימה לגמרי ושכמעט כל בחור בעולם היה רוצה לצאת איתה. אימא של טדי הייתה מטמורפמאגוס, מה שאומר שהוא יכול לבחור את רמת החתיכות שלו. מה לי יש? אה, נכון, שיער אדום, סבוך ויבש וכמה נמשים על האף שלי. יאי, בואו כולם נשיר פזמוני חג-מולד.

בערב השנה החדשה, אימא מודיעה לי ולהוגו שאנחנו עוברים לישון הלילה אצל דודה הארי ודודה ג'יני.  הם עורכים מסיבה גדולה ומזמינים בערך את כל מי שהם מכירים. הבית של הארי וג'יני עצום (אני מדברת על שלוש קומות, לא כולל המרתף ועליית הגג). תמיד אהבתי לישון אצל הפוטרים. זה אפילו לא מפני שהבית שלהם כל-כך מדהים, זה פשוט כי תמיד יש משהו מהנה לעשות אצלם. זה בטח קשור לעובדה שג'יימס ואל' גרים שם - הארי קורא להם הקונדסאים החדשים. הם נודעו ביכולת שלהם לפוצץ חדר מדי פעם, ולכן הארי לא מרשה להם יותר לישון באותו חדר, אפילו לא כשבאים אורחים. אל' היה מאוד קרוב לאבד זרוע באותו הלילה.

אנחנו מגיעים לאחוזת פוטר בסביבות תשע וחצי, והמקום כבר מלא באנשים שלא פגשתי מעולם. יש מספר תלמידי הוגוורטס פה ושם, ומורה אחד, פרופסור לונגבוטום. כמובן שאנחנו קוראים לו נוויל מחוץ לגבולות בית הספר. זה פשוט יהיה מוזר בשביל הוגו לקרוא לסנדק שלו "פרופסור לונגבוטום". יש כאן גם המון אנשים ממשרד הקסמים. שם דוד הארי, אימא ואבא עובדים. יש פה איזה בחור, מקלאגן, בערך בגיל של אימא ואבא, אבל לא נראה שמישהו סובל אותו ממש, אפילו לא הארי וג'יני. אני בכלל לא מבינה למה הוא פה. אולי זה קרה באחד מהמצבים המביכים האלה כשהם הזמינו אנשים למסיבה ומקלאגן עבר שם במקרה, אז לא היה לא נעים לומר לו לא להגיע. אם לשפוט לפי מבטי הנאצה שאבא תוקע בו, אני מניחה שזה מה שקרה. מקלאגן די שיכור כרגע, וקורץ לאימא בלי הפסקה - אני די בטוחה שראיתי אותה מצחקקת קודם.

זוגות מאוהבים נפוצים בבית פוטר הערב כמו מחלות מין בקרב בנות-הפלפאף זנותיות. טדי וויקטואר מחליאים בחולניותם כרגיל - הוא לא החליף איתי מילה מאז שהגעתי, חוץ מכשאמר לי "היי רוזי!" ברגע שנכנסתי. ועכשיו דום וסורפיו הופכים להיות גרועים לא פחות מהם. דום נופפה לי בידה כשהגעתי - ברצינות, היא פשוט נופפה לי ואז התרכזה רק בסקורפיוו למשך שאר הערב. ג'יימס ופרד מנסים לפלרטט עם שתי הבנות של מקלאגן (אשר בערך בנות עשרים, כך שאין להם ממש סיכוי איתן), חברתו החדשה של אל, ג'ני ווינטרס נמצאת כאן (רייבנקלואית ממש מעצבנת שבטוחה שהיא טובה יותר מכולם), ואפילו למולי יש את מי לנשק כהשעון מורה חצות! נכון שהוא בטח רק בן ארבע-עשרה ונכון שיש לו מקרה חמור של גימגום ונכון שהוא סקיב, אבל היי, זה יותר טוב מכלום, לא?

אולי אני פשוט צריכה לאמץ כמה חתולים ולהתחיל לבלות את ערב השנה-החדשה איתם.

בסביבות רבע לשתים-עשרה, העצבים שלי מגיעים לשיאם. זה הרגע שבו כל המבוגרים (וג'יימס ופרד) כבר טיפה שתויים, אנשים מתרגשים לקראת הספירה-לאחור ומשחקי הפנטומימה כבר החלו - במילים אחרות, הגיע הזמן שאלך להתחבא בחדר של אל. אני לא טורחת לדפוק על הדלת, אך אני מצטערת על כך מיד, בהיתחשב בעובדה שלא ציפיתי שסקורפיו יהיה בתוך החדר... שכחתי שהוא מתגורר שם. איך לעזאזל הייתי מסוגלת לשכוח את זה?

"אוה, אממ, סליחה," אני ממלמלת.

"אה, זה בסדר," הוא אומר. "רק באתי להוציא משהו מהמזוודה שלי."

אני מהנהנת במבוכה. הוא שולח יד למזוודה שלו, שולף סוודר עם האות S על צידו הקדמי וזורק אותו על עצמו. זה בטח הסוודר שסבתא סרגה לו לכבוד חג-המולד. זה די עצוב שהוא באמת לובש אותם. אני בדרך-כלל תורמת את שלי למחוסרי-הבית שחיים בשכונת ריברבנק. יש להם כבר בערך 12 סוודרי-וויזלי. אילו רק סבתא ידעה על כך.

"את נהנית?" הוא שואל.

"כן, ממש קורע מצחוק שם למטה," אני אומרת בציניות. הוא צוחק... טוב, האמת שזה לא ממש צחוק. הוא רק מטה את הראש שלו הצידה, מחייך ועושה מין צליל של "פףף". זה די מוזר.

"אז אתה ודום..." אני אומרת.

למה לעזאזל אמרתי את חצי-המשפט הזה כרגע?

"אממ, כן," הוא משיב, פורע את שיערו הבלונדיני. "לגביי זה."

"שיהיה," אני עונה במהירות. אני לא רוצה שיחשוב שהעובדה שהוא יוצא עם בת-דודה שלי מפריעה לי באיזשהי צורה - למרות שהיא כן.

"התכוונתי לדבר איתך על זה," הוא אומר, אבל אני יודעת שהוא משקר.

"נו באמת," אני אומרת. "כאילו שאנחנו בכלל מדברים."

היא מרים גבה.

"וזו אשמתי?" הוא אומר ברוגז.

"זה לא מה שאמרתי."

"רמזת את זה," הוא ממלמל.

"אתה זה שהתעלם ממני מאז..." קולי דועך באמצע המשפט. הוא יודע למה אני מתכוונת.

"מה?" הוא אומר בתדהמה, "אני התעלמתי ממך? את היית זו שאמרה 'הו, בוא לא נספר לאף אחד!'"

"אוקיי, קודם-כל, אני לא נשמעת ככה," אני אומרת בתגובה לקול הגבוה שהיה אמור להיות חיקוי עלוב שלי. "ושנית, אני חשבתי שאתה התחרטת על כל אותו הערב בהיתחשב בעובדה שהיית שיכור כש... זה... קרה!"

"טוב, אני לא מתחרט על כלום! לא הייתי שיכור, את יודעת. את גורמת לזה להישמע כאילו אף פעם לא מצאת חן בעיניי.

"טוב... אממ..." אני מגמגמת. "זה..."

"את אומרת שאת מתחרטת על מה שקרה?" הוא שואל.

כן.

אוקיי, אולי לא לחלוטין. אבל על אי-השימוש באמצעי-הגנה אני מתחרטת לגמרי!

מצאתי חן בעיניו?

לפני שאני מספיקה לענות...

שפתיו צמודות לשפתיי. איך לעזאזל זה קרה? הו מרלין, השפתיים שלו רכות! אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו וידיו מונחות בזהירות וברכות על מותני, כאילו ממתינות לרגע הנכון כדי לנוע מעלה או מטה. הלב שלי דופק במהירות... הוא בטוח מרגיש את פעימות הלב הרועמות, הגוף שלו כל-כך קרוב לשלי. הוא מושך אותי אפילו יותר קרוב והנשיקה הופכת ליותר תשוקתית מקודם. אצבעותיי משוטטות בשיערו הבלונדיני - הוא כל-כך רך ומשיי... מעניין באיזה מרכך הוא משתמש.

לא הזמן המתאים, רוז!

אז, אחרי מספר רגעים, הנשיקה מתרפה קלות, אך לא נפסקת. אנחנו נפרדים אחד מהשנייה, אבל רק לשנייה לפני שאנחנו חוזרים להתנשק כאילו חיינו תלויים בכך... כאילו אין אף-אחד אחר בעולם... כאילו אין בערך חמישים אידיוטים שיכורים בקומה שמתחתינו, אשר משחקים בפנטומימה וצועקים "סרט! שתי מילים!"

זה רק סקורפיוס ואני... כמו בפעם הקודמת. אלא... שזה לא רק סקורפיוס ואני.

מה עם דום?

אני דוחפת אותו ממני, שפתותינו אדומות ונפוחות ואני חושבת ששנינו די המומים ממה שהרגע קרה.

"מה עם דום?" אני לוחשת, ידי מונחת על הפה שלי. אני מזועזעת ממש שהרגע עשיתי. עיניו נפקחות בהבנה.

"רוז... אני..."

"פשוט לך," אני אומרת. "לפני שנעשה משהו טיפשי."

הוא נראה כאילו הוא עומד לומר משהו נוסף, אבל אני חצי-אסירת-תודה, חצי-מאוכזבת כשהוא עוזב מבלי לומר מילה. אני יודעת שאם הוא היה נשאר עוד רגע אחד, היינו חוזרים להתנשק כמו זוג מטומטמים שוב.

ולמען האמת, אין לי מושג למה.

5... 4... 3... 2... 1... שנה טובה!
אני יושבת על המיטה של אל, מאוד בודדה בעוד השנה החדשה נחגגת בקומה התחתונה. אני תוהה אם מישהו בכלל הבחין בעובדה שאני לא שם. כנראה שמישהו שם לב כי הדלת נפתחת ופנימה נכנס...

סקורפיו.

הוא לא חזר למטה לבלות עם דום אחרי הכל. הוא הולך לכיוון המיטה של אל, אוחז בידי ומרים אותי למצב עמידה. אז הוא מרכין את ראשו ומנשק אותי כל-כך עמוק עד שאני שוכחת שיש לי בת-דודה שנקראת דום לאותם כמה רגעים.

"שנה טובה, רוז," הוא לוחש בעודנו נפרדים.

"לך," אני אומרת, מרגישה את העיניים שלי מתמלאות בדמעות. "בבקשה."

והפעם, הוא באמת עוזב.

הפרק הקודם		הפרק הבא