מפונקת

"טוב, מישל ואמה בטח כבר הלכו למשימה." ג'ייד אמרה ושנינו צעדנו על המדשאות  במהירות.

"נאתר אותן." אמרתי.

"כן."

"ג'ייד, יש לי שאלה."

"הממ?"

"מה היה ה- 'סוד החשוב' שלך שגרמתי למניעת התגלותו, ולמה הוא היה כל כך חשוב לך שהבאת לי את הדבר המדהים הזה שהיינו בו כרגע כמתנת הוקרה?" שאלתי. היא קפאה ועינייה נעצמו.

"בואי לא נדבר על זה, טוב, קרלי? אני, אני פשוט-"

"העלמה פרנקל, והעלמה פארקר." פרופסור מקונגל הגיחה פתאום. "יורשה לי לשאול מדוע אינכן במשימה?" היא חקרה.

"למה את לא שם?-אווצ'!" קטעתי את עקיצתה של ג'ייד בדריכה על רגלה. "התכוונתי, אנחנו בדרך לשם." היא תיקנה. הפרופסור חייכה. "דיגורי, דלאקור וקרום כבר נכנסו. פוטר נכנס לפני דקה בערך ואתן צריכות להיות שם בתוך תלמידות מבית הספר שלו, מהבית שלו ומהשכבה שלו!" מקונגל זעפה. "כעת, לכו!" הנהנו ורצנו במהירות לכיוון המשימה הראשונה.

כשהגענו היה קל להבחין במישל ואמה שעודדו את פוטר בזמן שהוא הסתתר מאחורי אבן גדולה שהדרקון ירק עליה אש.

"בואי." אמרתי לג'ייד ושנינו התיישבנו ליד אמה ומישל.

"כן! קדימה פוטר!" מישל קראה ומחאה כפיים.

"הכול טוב, מישל?" ג'ייד שאלה בלגלוג. "פוטר הוא לא שחצן יותר?" היא שאלה.

"לא." אמה אמרה. "שיכנעו אותנו שאנחנו צריכות לעודד אותו כי הוא גריפינדורי, אתן יודעות.. קדימה פוטר!" אמה קראה.

"אציו אש המחץ!"  פוטר צעק בעודו מתגונן מהדרקון. לאחר דקות ספורות הוא כבר היה על המטאטא והתחמק מהדרקון שכמעט בלע אותו.

"תהיה חזק, פוטר.. אל תשחרר.." ג'ייד רעדה והזיעה כאילו היא איזו חיה. "אממ, ג'ייד? את חולה או משהו?" שאלתי והנחתי את ידי על מצחה. היא לא שמעה. "תתרכז, אל תיפול..." היא מלמלה ואז לחשה משהו. "היי, ג'ייד!" לחשתי לה. "את לוחשת לחשי הגנה על פוטר? השתגעת?!" יריתי לעברה. היא התעלמה. פוטר עף אל מחוץ לזירה על המטאטא ומאחוריו הדרקונית.

"אמרת משהו?" היא שאלה אותי.

"טוב, כן!" קראתי. "דיברתי איתך, חבובה!"

"טוב, מקורה, קרל'ס?" היא שאלה והתמתחה.

"אה.. אפשר לשאול למה בדיוק את הגנת על פוטר?" שאלתי והנחתי את ידי על המותניים.

"אני? מה זה.? רק רגע.. אני, הגנתי על פוטר?! זה מה שאת טוענת...? שאני יגן על פוטר? את צריכה טיפול פסיכיאטרי אצל פומפרי המשוגעת, זה מה שאת צריכה.. "היא אמרה בנשימה אחת.

"לא, דיי, אני לא צריכה שום טיפול." אמרתי. "את צריכה." אמרתי והצבעתי עליה.

"היי, לא מנומס להצביע ילדונת." היא אמרה וקיפלה את האצבע שלי.

"לא מנומס להגיד לאנשים שמצביעים עליך שהם לא מנומסים ואז לקפל להם את האצבע בלי סיבה גלויה לעין!" קראתי.

"מה עובר עלייך?" היא שאלה.

"מה עובר עליי? מה עובר עליי את שואלת? מה עובר עליך! זו השאלה!" צרחתי.

"את צורחת... ששש..."

"אל תרשרשי אותי!" צרחתי.

שתיקה.

"את מסתירה ממני משהו, ג'ייד, זה או שאת תספרי לי מה הסוד שלך, או שלא. אבל בסוף כך או כך אני אגלה אותו. תחשבי על זה." אמרתי בשקט וצפיתי בפוטר, שחזר מהטיול שלו, מרים את הביצה הזהובה באוויר.

הפרק הקודם		הפרק הבא