מכתבים מ-ר' ל- ה'

היי,

אני מפרסמת יחסית מהר, אבל אין כל כך תגובות...

אז תגיבו :)

קריאה מהנה!

פרק 5: חג המולד

כמה ימים לאחר מכן, החלה חופשת חג המולד. הארי ורון נרשמו עם התלמידים המעטים שנשארים בטירה והרמיוני הצטרפה אליהם ברגע האחרון. היא החליטה ללכת לבקר את פרופסור לופין במשרדו. היא דפקה על הדלת, וכשלא נשמעה כל תשובה, נכנסה פנימה בשקט.

חיוך עלה על שפתיה כשמצאה אותו ישן על הספה שבקצה המשרד. הוא היה מותש, הירח המלא היה רק מספר ימים קודם לכן. הרמיוני לקחה שמיכה שהייתה על משענת הספה וכיסתה אותו בעדינות. אך זה לא הספיק, עיניו נפקחו בכל מקרה. "היי," היא אמרה ברוך והתיישבה על השטיח, למרגלות הספה, ברגליים מסוכלות. "מה את עושה פה?" הוא מלמל בקול צרוד. היא משכה בכתפיה, "באתי לראות איך אתה מרגיש, פספסת את ארוחת חג המולד, ופרופסור דמבלדור אמר שאתה חולה," היא ענתה. מבטו התרכך. למה אכפת לה ממני? הוא תהה.

"אני בסדר, אל תדאגי." הוא אמר בחיוך עייף. היא הוציאה נפץ הפתעה והגישה לו קצה אחד כדי שימשוך. הוא צחק. "זה חג המולד לא?" היא שאלה בזעף. הוא צחקק למראה פניה הזעופות. הוא אחז בקצה הנפץ ומשך. בקול נפץ קטן, עננת עשן ונצנצים, נקרע הנפץ וחשף מצנפת קוסמים שעליה רקום אריה מכושף ששאג באמת. "היי! זה נפץ מתוכנן!" הוא מחה בזעף. היא צחקה. "רק שתזכור מאיפה באת," היא אמרה בעיניים נוצצות. הוא קימט את מצחו. היא יודעת מה אני? הוא תהה בפחד.

"היי, אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה. הוא הנהן, "תודה," הוא אמר ושם את המצנפת על ראשו. היא צחקה, "זה מתאים לך," הוא הזעיף את פניו. "שקרנית." הוא אמר והסיר את המצנפת. "לא! תשאיר אותה!" היא התחננה. "תשכחי מזה. את לא מפסיקה לצחקק." הוא האשים. במחווה ספונטנית היא התרוממה מעט ונשקה על לחיו. הוא קימט את מצחו שוב. היא חייכה. זה לא אמור לקרות, הוא חשב לעצמו. היא מתקרבת יותר מדי וזה מסוכן. אסור היה לי לחצות את הגבול שבין תלמידה למורה. רמוס נאנח. הרמיוני נשכה את שפתיה. הרסתי הכול, עכשיו הוא ייסגר חזרה, הלך רמוס הגבר הצעיר, וחזר פרופסור לופין המתבודד. היא הרגישה שאם היא לא תצא משם היא תבכה. "חג מולד שמח, פרופסור." היא אמרה חלושות ונמלטה משם.

הדמעות ירדו על לחייה עוד לפני שהגיעה אל המדרגות. למה הייתי חייבת להרוס הכול? הוא הרגיש כל כך חופשי איתי, בנשיקה קטנה על הלחי הרסתי הכול. מטומטמת! היא התכוונה להגיד לו שהיא כבר יודעת, שהוא יכול להרגיש הכי חופשי אתה ולא לדאוג למה שהיא חושבת, כי לא אכפת לה. היא לא גדלה על הדעות הקדומות של הקוסמים, היא לא תיסוג ממנו רק בגלל מה שהוא.

הרמיוני התיישבה על המדרגות מנסה להירגע. הדמעות גלשו על לחייה בשטף. היא מחתה אותן, כאילו רק בשביל לפנות מקום לדמעות הנוספות שזלגו על לחייה. לבסוף היא שקעה בשינה על המדרגות.

רמוס לא הצליח לחזור לישון. הוא התהלך בחדר הלוך ושוב, לא מצליח לשכוח את פניה של הרמיוני, פגועות, על סף בכי. "אוף!" הוא מלמל לעצמו ויצא מהמשרד. הוא הופתע כשמצא אותה ישנה על המדרגות. הוא ירד כמה מדרגות כדי להביט בפניה. שבילי הדמעות עדיין לא יבשו לגמרי על לחייה. הוא נשך את שפתיו. הוא הצטער כל כך על שגרם לילדה המתוקה לבכות. הוא שקל מה לעשות. אני לא יכול להשאיר אותה פה, אבל אני גם לא יכול להביא אותה למגדל גריפינדור. ואז הוא החליט.

רמוס הרים אותה על זרועותיו ונשא אותה חזרה אל משרדו. הוא השכיב אותה על הספה שעד לפני זמן קצר הוא בעצמו ישן בה, ועטף אותה בשמיכה שהיא כיסתה בה אותו באותו הערב. הוא התיישב על השטיח וצפה בה ישנה במשך כל אותו הלילה עד שהשחר עלה.

הרמיוני התעוררה בשעה שש בבוקר. היא לא הייתה במיטה שלה, והיא לא הבינה איפה היא נמצאת. היא הסתובבה על צדה. "בזהירות ילדה, הספה הזו לא כל כך רחבה, שלא תמצאי את עצמך על הרצפה." הוא אמר ברוך. היא בחנה את פניו של רמוס. הוא נראה עייף מתמיד. "מתי התחלפנו? אני לא יצאתי אתמול מהמשרד שלך?" היא שאלה בבלבול. הוא צחק והניח את המצנפת שהיא נתנה לו על ראשה. המצנפת ירדה על עיניה והוא פשוט התגלגל מצחוק. "זה גדול עליי!" היא מחתה וזרקה עליו את המצנפת.

הוא מולל את שולי המצנפת באצבעותיו מבלי להביט בעיניה. "אני מצטער על אתמול, לא התכוונתי לפגוע בך, ואז מצאתי אותך ישנה על המדרגות אחרי שבכית וזה כאב, אז הבאתי אותך לפה, וצפיתי בך ישנה במשך כל הלילה." הוא אמר והרים את מבטו כדי לבחון את תגובתה. היא עיקמה את אפה. "איזו דרך משעממת להעביר את הלילה." הוא צחק.

"את ישנה כמו גור חתולים, מצטנפת לכדור קטן." הוא אמר בחיוך. "מיאו?" היא אמרה בתגובה והצטרפה לצחוקו. להפתעתה הוא היה זה שהתקרב הפעם, כשרכן לפנים ונשק על מצחה. "אני באמת מצטער על אתמול, אף פעם לא הייתי טוב עם בני אדם." הוא אמר בשקט. "אתה מסתדר לא רע בינתיים." היא חייכה. הוא החזיר לה חיוך.

"אני צריכה ללכת, הארי ורון הולכים להתקיף אותי בשאלות," אמרה הרמיוני. "ומה תעני להם?" הוא שאל. "שנרדמתי על המדרגות?" היא הציעה. הוא צחק. "מה? זה לא שקר," היא אמרה בזעף. הוא ליטף את ראשה ונשק למצחה שוב. "אני אראה אותך יותר מאוחר, בארוחת הבוקר." הוא אמר בחיוך. היא הנהנה ורצה משם.

רמוס נאנח. הוא הרגיש שהוא עושה טעות, אבל גם שהוא לא יכול שלא לעשות את הטעות הזו. הילדה הזו מטריפה אותי! הוא חשב לעצמו. הוא תהה אם היא באמת יודעת מה הוא. היא רמזה שכן, אבל לא הגיבה כמו שהיא אמורה להגיב לעובדה שה... מורה? ידיד? שלה הוא... מפלצת. כי זה מה שהוא.

הרמיוני עלתה לחדרה בשקט. הבנות עדיין ישנו. שש וחצי בבוקר חג המולד זו שעה מוקדמת. היא נכנסה אל המקלחת עם מכנסי ג'ינס וסוודר כחול. בחופשה הם לא חויבו ללבוש את התלבושת. הרמיוני נכנסה תחת זרם המים החמים שקועה במחשבות. הוא הפכפך. רגע אחד הוא רוצה שהיא תהיה קרובה ורגע אחד הוא גורם לה לבכות. היא תהתה אם בכל זה אשם הירח המלא. היא פלטה אנחה וסגרה את הברז. הרמיוני הספיגה את המים במגבת והתלבשה.

היא ירדה לחדר המועדון אחרי שסירקה את הסבך שהיה לה על ראש והופתעה לראות הארי יושב על אחת הכורסאות הכי טובות מול האח המבוערת. הוא לא היה שם כשבאתי, או שכן? היא תהתה בבלבול. "בוקר טוב הארי," היא אמרה ועוררה אותו מהרהוריו. "בוקר טוב, מתי חזרת?" הוא שאל. "לפני חצי שעה," היא ענתה במבוכה והתיישבה על הכורסא שלצדו. הוא הביט בה בגבה מורמת בפליאה. "נרדמתי על אחד מגרמי המדרגות, התעוררתי לפני חצי שעה, חזרתי, עשיתי מקלחת חמה וזהו." היא סיפרה בקצרה. "ואני חשבתי שמצאת לך מישהו וחגגת כל הלילה, איזו אכזבה, מיס גריינג'ר." הוא אמר בחיקוי מוצלח של פרופסור מקגונגל. הרמיוני פרצה בצחוק ונשקה על לחיו. הוא ליטף את שערה.

משום מקום הגיע קרוקשנקס והתיישב בחיקה. "רוצה ללכת לארוחת בוקר?" הציעה הרמיוני לאחר שתיקה ארוכה וחמימה. השעה כבר הייתה כמעט שבע וחצי. "לא נחכה לרון?" שאל הארי. "הוא בטח יתעורר רק בעוד כמה שעות, אז מה אתה אומר? אתה רעב מספיק בשביל ארוחת בוקר?" היא שאלה. "או.קיי, בואי נלך." הוא אמר והתרומם מהכורסא. הם יצאו יחד דרך החור שמאחורי התמונה.

הם נכנסו לאולם הגדול שהיה כמעט ריק. גם הפעם כמו בלילה הקודם היה שולחן אחד שבו ישבו מעט התלמידים שנשארו בטירה והמורים. הרמיוני התיישבה לצד רמוס מול פרופסור מקגונגל והארי לצידה מול פרופסור סנייפ, למזלו הרע. הארי השתדל להתעלם מהמורה השנוא עליו. "הארי הכול בסדר?" שאלה הרמיוני. "סנייפ," הוא מלמל ולא היה צריך להוסיף יותר. היא נאנחה והרימה את מבטה. סנייפ נעץ בה מבט וחרק את שיניו. היא הצטמררה ממבטו.

"הכול בסדר?" שאל רמוס בקול רך. היא חייכה אליו. היא כתבה את השם 'סנייפ' בביצה המקושקשת שלה. רמוס חייך. "הוא שמע אותי ביום הראשון ללימודים, מאז הוא עוד פחות סימפטי מתמיד." היא לחשה. רמוס לחץ את אצבעותיה בעידוד מתחת לשולחן. היא החזירה לו לחיצה ושחררה את ידו כדי לא לעורר חשדות.

הארי אכל את ארוחת הבוקר שלו במעין זעף, לא מצליח להפסיק לחשוב על החבר של הוריו שבגד בהם ועכשיו רודף אחריו. "מה עם הארי?" לחש רמוס. הרמיוני נאנחה. היא ליטפה את ראשו של הארי ועוררה אותו ממחשבותיו. "הארי, מה נשמע?" שאל רמוס. "הכול בסדר, פרופסור." ענה הארי ולפתע מבטו נהיה רציני. רעיון עלה במוחו כשהביט בפרופסור לופין. "תוכל ללמד אותי את הלחש שעשית על הסוהרסן ברכבת?" הוא הוסיף. "אני לא מומחה לטיפול בסוהרסנים הארי." ענה רמוס. "אבל אני חייב ללמוד את זה, הם היו במשחק הקווידיץ' האחרון שלי, אני לא יכול שזה יקרה שוב," ביקש הארי בתחינה. "שמעתי על זה, אני מצטער על המטאטא שלך," אמר רמוס. "כן, הוא התרסק על הערבה המפליקה. עדיין לא קניתי חדש, אבל מה אתה אומר? תלמד אותי?" התחנן הארי.

הרמיוני הביטה ברמוס והוא השיב לה מבט. היא הנהנה הנהון בלתי מורגש, כאילו הרכינה את ראשה אל צלחתה. היא קיוותה שרמוס יבין אותה. למשמע אנחתו השקטה, היא ידעה שהבין. "בסדר, אני אלמד אותך, אבל אתה חייב להבין שזה קסם ברמה גבוהה ואולי לא תצליח בו ממש, אתה מאוד צעיר. נתחיל אחרי החופשה. שמונה בערב ביום חמישי, בסדר?" שאל רמוס. "תודה!" אמר הארי וניצוץ של תקווה עלה בעיניו. הוא החל לאכול את ארוחת הבוקר שלו ביותר התלהבות. הרמיוני חייכה. רמוס הביט בחיוך הזה וידע שהיא פשוט תוציא ממנו כל מה שתרצה, הוא לעולם לא יוכל לסרב לה.

זמן מה לאחר מכן, רון התפרץ אל האולם ומיהר אל הארי. "הארי בדקת את המתנות שלך?" שאל רון. "לא, למה?" שאל הארי בבלבול. "אני חושב שמישהו שלח לך מטאטא!" אמר רון בהתלהבות. "מה? על מה אתה מדבר? מי יכול לקנות לי מתנה בכל כך הרבה כסף? הדרסלים בטוח לא עשו את זה, הם מוגלגים. אתה בטוח שזה מטאטא?" שאל הארי. "מה עוד יכול להיות באריזה מאורכת?" שאל רון. הרמיוני גלגלה את עיניה. "אז למה לא הבאת את זה?" שאלה הרמיוני. "אה, כי זה לא שלי." ענה רון.

הרמיוני שלפה את שרביטה. "אציו חבילה מאורכת מהמיטה של הארי!" היא קראה. כלום לא קרה. "אני לא חושב שזה עבד לך," העיר רון. לפתע נשמעה איושה וחבילה מאורכת נעצרה מול הרמיוני. היא לקחה אותה ונתנה אותה להארי תוך שהיא נותנת ברון מבט מלוכלך. "שוויצרית." הוא מלמל.

"זה היה מרשים. זה לחש שלומדים בשנה הרביעית אם אני זוכר נכון." אמר רמוס בקול שקט. "אני לומדת דברים מעניינים בזמני הפנוי." היא אמרה בחיוך. "וואו! זה אש המחץ!" נשמעה לפתע קריאתו של רון. הרמיוני ורמוס הפנו את מבטם. להפתעתם מבטה של הרמיוני נהיה רציני. "מה יש לך הרמיוני? זה מטאטא מעולה." אמר הארי. "הארי אני חושבת שזה מסוכן." היא ענתה. "מה?" הוא שאל בפליאה. "אל תשנא אותי, אבל מה אם סיריוס בלק שלח לך אותו? מה אם הוא מקולל?" שאלה הרמיוני. "את לא רצינית נכון? סיריוס בלק הוא פושע נמלט! הוא לא יכול לקנות מטאטא!" קרא רון בכעס. "רון, תירגע." העיר הארי. "לי אכפת מהארי ולא מהקווידיץ' המטופש שלכם, אני לא אתן להארי לעלות על מטאטא מקולל רק כדי שהוא יתפוס את הסניץ' לפני שהוא נופל מאמצע השמיים ונהרג!" היא קראה בכעס. דמעות כבר עמדו בעיניה.

כעת כבר כל השולחן הביט בהם. השיחה שלהם כבר לא הייתה פרטית ושקטה. הפרופסורים מקגונגל, סנייפ, לופין ודמבלדור הביטו כולם ברון והרמיוני הצורחים אחד על השני. "הארי יודע לרכב על מטאטא," אמר רון. "לא פקפקתי ביכולות התעופה של הארי, אבל גם המחפש של התותחים מצ'דלי שלך, לא יצליח להנחית מטאטא מקולל בלי להרוג את עצמו בדרך!" היא צעקה בתגובה. בשלב זה הדמעות כבר גלשו על לחייה.

"מיסטר וויזלי, מיס גריינג'ר, זה מספיק. הירגעו או שאני אאלץ להוריד נקודות לבית שלי, ואני ממש לא רוצה לעשות זאת." אמרה פרופסור מקגונגל. הרמיוני יצאה בריצה מהאולם הגדול. רמוס הביט אחריה. "פרופסור, אם מישהו מחפש אותי אני במשרד שלי," הוא לחש לפרופסור דמבלדור. "בסדר, רמוס, חג מולד שמח." ענה פרופסור דמבלדור. "חג מולד שמח," ענה רמוס ויצא מהאולם הגדול.

רמוס הביט סביבו. הוא גילה את דלת הכניסה פתוחה. הוא יצא דרכה וראה דמות קטנה רצה בשלג לכיוון האגם. הוא רץ אחריה, ומהר מאוד הדביק את הפער. כשהיה קרוב מספיק הוא אחז בזרועה ומשך אותה אליו. היא התנגדה. "זה רק אני, אל תרביצי לי!" הוא מחה. ברגע ששמעה את קולו, היא הפסיקה להילחם בו והרימה אליו את מבטה הרטוב. הוא מחה את דמעותיה באצבעו. "לא תרביצי לי?" הוא שאל בחצי חיוך. כמה להט יש בילדה הזו כשהיא כועסת, הוא חשב לעצמו. אני מקווה לא להיות אף פעם זה שהיא כועסת עליו. זה נראה מסוכן.

היא זינקה אל בין זרועותיו. הוא חיבק אותה וליטף את תלתליה בחיבה. "אל תדאגי, אני בטוח שפרופסור מקגונגל לא תיתן להארי לעלות על מטאטא מקולל." הוא אמר לה והמשיך ללטף את ראשה. מה הייתי עושה בלעדיו? היא חשבה לעצמה.

הם נכנסו פנימה אחרי שלא יכלו לסבול יותר את הקור המקפיא במדשאות הטירה. הם התיישבו במשרדו של לופין ושוחחו בשלווה כשהם אוחזים בכוס תה מהבילה ומתחממים מהאש המבוערת באח.

רמוס לא יכול היה שלא לחשוב שהוא קיבל מתנה קטנה ומתוקה לחג המולד, הרמיוני. 

הפרק הקודם		הפרק הבא