לילי וג'יימס שנה שישית

וויתור זכיות וכל זה

תקופה:הקונדסאים

נקודת מבט:לילי

 יש לי קרציות בחדר!

נו באמת! שוב זורקים עליי כריות!

הפעם אני אתנקם! בתוך שנייה קפצתי על שרלוט ואליס עם 3 כריות.

הן היו מופתאות ברמות! טוב, אי אפשר להאשים אותן.

הסתכלתי בחלון ולא האמנתי, השמש בקושי עלתה! הסתכלתי בשעון, השעה היא 3:12!!!

מה הן עושות ערות בשעה הזו?

ולמה לעזאזל הן חושבות שאני צריכה להיות ערה בשעה כזו?!

"נו, ליל איך היה הדייט עם ג'יימס?" שאלה שרלוט.

"לישון!" מלמלתי כמו זומבי. ועוד מטר כריות.

וואו, זה יכול להיות ממש מבאס להיות יחד עם הקרציות האלה בחדר.

"נו ליל! פרטים! היית איתו כל היום! בטוח קרה משהו..." "לישון! לישון! לישון!" אני ממשיכה למלמל כמו זומבי.

באיזה שהיא נקודה הן דיברו ביניהם וניצלתי את הדקות זהב הללו כדי לעשות מה שכל בנאדם נורמלי עושה בשעה 3:12 בלילה, לישון!

והפעם הן הניחו לי.

אני כל כך אוהבת לישון.

התעוררתי לפני כולן, טוב הלכתי לישון ב:21:7 (כן אני זוכרת במדויק!)...

היום חוץ מצמח פסיכופטי שניסה לרצוח אותנו וטונות של ש.ב כמעט בכל המקצועות, לא היה כלום.

איך שהגעתי לחדר המועדון אליס ושרלוט התנפלו שוב. הן פסיכיות! הן גררו אותי לחדר! הן התיישבו על המיטה שלי והתחילו להעיף עליי מליון שאלות.

לא הקשבתי ונראה לי שהן שמו לב לזה.

"נו? ליל לא תוכלי להתחמק לנצח! איך היה עם ג'יימס?" שאלה אליס. "בסדר. ביי!" ניסיתי לקום, אבל שרלוט תפסה לי את היד. (וואו, הילדה חזקה!!!)

"נו! לילי!" הפתירה בי שרלוט. "הוא לשם שינוי לא חשב רק על עצמו. היה נחמד. עכשיו אפשר ללכת?!"

"לא!!!" קראו שתיהן. למה ציפיתי? איך אני יכולה להתחמק משתי קרציות?! למה הן חופרות לי?!

פשוט ברחתי. קמתי והתחלתי לרוץ. פשוט רצתי למדשאות.

בדרך שמעתי מאחת הכיתות בכי חלש, קול מוכר.

נכנסתי וראיתי את סיסי-פוצית-מקלאגן יושבת ובוכה!

"מה קרה?" שאלתי עם רמה די גבוהה של קרירות בקול.

"אוונס, גם לי יש רגשות את יודעת... את חושבת שאני מטומטמת?! שאני לא יודעת שאת יוצאת עם ג'יימס רק כדאי להכאיב לי יותר?! אני נראת לך עד כדי כל מפגרת?!"

טוב, היא צדקה. "למה נראה לך שהכל קשור בך תמיד? לא כל העולם סובב סביב סיסי!!!" הרגשתי רעה בריבוע,

ניצלתי את ג'יימס (למרות שהוא היה די חמוד.), גרמתי לסיסי לבכות ושיקרתי.

וואו, אני בנאדם מרושע.

אבל הדייט הבא עם ג'יימס לא הולך להיות עוד תחמנות... אני באמת די מחבבת אותו.

סיסי פשוט המשיכה לבכות. התוכנית הצליחה, יותר מדי. אני רעה. עם מצפון שמייסר אותי לגמרי.

אני ממש לא יודעת מה לעשות, שוב ברחתי. עוד מצב מביך! לפחות במדשאות לא הציקו לי.

אני יושבת כאן כבר איזה שעה ומשהו. אני חוזרת לבד לחדר המועדון, סיפור של בדידות (מבחירה!!!).

לפחות אין לי אף אחד בדרך. אני צריכה את השקט שלי, כואב לי להודות אפילו בפני עצמי: אני מתחילה להתאהב בג'יימס.

אני צריכה לנסות להפסיק את זה, עד עכשיו זה לא הולך... (ברצינות! תנסו אתם להפסיק התאהבות!) לא בא לי ללכת לחדר המועדון, לראות את ג'יימס או את סיסי.

גם אין לי כוח לברוח משרלוט ואליס.

אני אפילו לא שמה לב לאן אני הולכת, נכנסתי לכיתה קטנה.

התלתי לחש נעילה ולחש אטום קול ופשוט קרסתי על הריצפה.

אני לא יודעת כמה זמן אני כבר יושבת כאן, פשוט בוכה.

על הכל, על השנאה של פטוניה, הגעוגעים לעולם שהכרתי, לכול האנשים שאני אוהבת שנשארו בעולם המוגלגי בו גדלתי, על זה שאני כאזת רעה... פשוט פריקת כעסים.

אני חושבת שאני נרדמתי. כבר ממש חשוך בחוץ, אבל מצד שני השמש שוקעת ממש מוקדם...

שמעתי די הרבה קולות קוראים בשם שלי, זיהיתי שניים: של רייצ'ל ושל ג'יימס.

ביתלתי את כל הלחשים ויצאתי מהכיתה.

בקושי נשמתי וכבר משהו קפץ עליי.

לא ממש ידעתי מה זה. הכל התערפל לי,

אוי חיים מוזרים.

אני חושבת שאיבדתי את ההכרה כי התעוררתי במרפאה...

פליז תגיבו!

אני ממש משקיעה בזה!

אבל ברצינות,

ת~ג~י~ב~ו   פ~ל~י~ז D:

הפרק הקודם		הפרק הבא