לא יכול בלעדיה

  פרק 4 - הארי, פוטר

אנגליה, טירת "חוד הזהב", שנת ההיפוגריף

קרני השמש החמימות נכנסו מבעד לשמשת החלון שבחדר האורחים שבטירת "חוד הזהב" והאירו את ג'יימס ולילי הישנים. טוב, הכמעט ישנים. לפני כשעה כבר החלו ציפורים לנקר על שמשת החלון, מקימות להן שם זולה בכיף לבעלות כנף. ג'יימס התעורר, הוא התקשה לישון עם הרעש שעשו, פתח את החלון וניסה לגרש אותם. ללא הצלחה, חשוב לציין. יופי, שרק יכתבו 'כאן גרות בכיף משפחת ציפורי', זה בדיוק מה שחסר לי. חשב בכעס. הוא לא ישן היום שבע שעות. הוא העיף מבט בלילי, כשהיא מצידה ישנה בשלווה וישנה מקופלת בתוך עצמה, בתנוחה עוברית ונראתה כמו מלאך. מלאך ישן. ג'יימס עיוות את פניו בגועל, פשט את חולצתו, הניח בצד את משקפיו ונכנס להתקלח. זרם המים הקפואים, לא, לא החמים, באנגליה של המאה השתיים עשרה היה קשה מאוד להשיג מים חמים, רענן אותו לקראת היום שמתחיל. הוא לא שכח לרגע למה הוא פה, למה אוונס פה, ומה הם צריכים לעשות. בשביל להתחיל עם כל זה, הם חייבים להיות בטירה, והדרך היחידה שלהם להיות בטירה היא להתקבל כתלמידים, וכדי שזה יקרה, הם צריכים לעבור בחינה. למרות שג'יימס אף פעם לא התכונן לבחינה יותר מעשר דקות ראשונות בבוקר, בין זמן צחצוח השיניים לבין זמן אכילת ארוחת הבוקר, כשסיריוס בוחן אותו בפה מלא בטוסט עם ריבה, הוא תמיד הצליח מאוד. לא היה לו מושג מה הולכת להיות הבחינה, ולכן הוא גם לא יודע איך או על מה להתכונן, לא שהיו לו ספרים ומחברות, חוץ מהספרים שאוונס לקחה כי היא לחוצה מידי. אוונס. לילי אוונס. נערה ג'ינג'ית מרגיזה שהוא רב איתה כבר שש שנים, שקרוב לוודאי יהפכו לשבע. הוא חשב על היום שעבר, ועל כמה הוא היה שונה. נכון, הוא ואוונס בהחלט רבו, והוא גם ניצח אותה, דבר שבהחלט ראוי לציון, אבל היה ביום הזה משהו שונה. זה הרגיש כמעט רגיל להיות איתה, להיות תקוע איתה באנגליה של המאה השתיים עשרה, ולעבור איתה כל כך הרבה דברים. ג'יימס ניער במהירות את ראשו. אוקי, המים הקרים לא עושים לי טוב, כדאי להפסיק עם המקלחת. הם מקפיאים לי את המוח ואז אני מתחיל לא לחשוב בהיגיון. הוא יצא ושם מגבת על פלג גופו התחתון. הוא הביט במראה גדולה שהייתה בחדר המקלחת, ובחן את עצמו. לא, מאז אתמול הוא לא השתנה. אף ישר, משקפיים שרק הוסיפו לחזותו, שפתיים אדומות ועבות שנישקו כבר כמה וכמה בחורות, עיני דבש שכל אחת הייתה נאבדת בהן, פלג גוף עליון שלמראהו כל בחורה הייתה מסמיקה במקרה החמוד, מתעלפת במקרה המלחיץ וצורחת במקרה המטריד, וכמובן, הדבר שהיה מזוהה איתו - שער שחור פרוע שלעולם, אבל לעולם לא מתיישר או מסתדר, ולא משנה כמה פעמים ג'יימס סירק אותו. הוא נהג להעביר בו את היד ולפרוע אותו אפילו יותר, כשהיה לחוץ או נבוך. הוא נזכר שבשנתו הראשונה בהוגוורטס סיריוס ניסה "לעזור לו" ליישר את השער והביא לו 'לחש מיישר', ככה הוא קרא לזה. הלחש, באופן מפתיע, לא פעל ובסופו ג'יימס נאלץ להסתובב במשך שבוע שלם עם שיער קוצים צהוב, זורח ודביק. סיריוס התפקע, ג'יימס החזיר לו מתיחה, ומאז הם נהיו החברים הכי טובים, כיוון שגילו שלשניהם יש חיבה עזה בהחלט למתיחות ומעשי קונדס. הוא התגעגע לסיריוס, לרמוס ואפילו קצת לפיטר השמנמן, למרות שטכנית, ראה אותם רק שלשום בעוד אלף שנה. הוא הפסיק לבחון את עצמו במראה, מנהג מגונה שאני בהחלט צריך להפסיק, חשב, ויצא מהמקלחת. לתדהמתו לילי ישבה על המיטה, ערה, ושפשפה את קורי השינה. כמה זמן התקלחתי? היא ראתה אותו ולתדהמתו שרק גדלה עוד יותר, היא הסמיקה. הוא הרים גבה בסקרנות ושאל בקול שובב "אוהבת את מה שאת רואה, אוונס?"

היא קפצה, הסמיקה אפילו עוד יותר, קצב נשימותיה הואץ, אבל אמרה בקול הכי אדיש שיכלה באותם רגעים, "שים על עצמך משהו, פוטר."

"אבל אז אני לא אוכל לראות אותך מסמיקה." אמר, עדיין מחייך חיוך שובב.

הסומק בלחייה גדל, היא הייתה כל כך חמודה ככה ו- "אני לא מסמיקה, פוטר."

אהא, אני גם ממש קונה את זה. "אולי אני לא יודע מה זה להסמיק, אוונס, אבל את מסמיקה. הלחיים שלך ממש אדומות."

לילי הסיטה את מבטה מג'יימס, דבר שרק שעשע אותו יותר. היא לא תודה, חשב בשעשוע. לילי התאמצה לשמור על קצב נשימות סביר, ולא אחד שנראה כאילו הרגע רצה מסביב לכל הוגוורטס, פעמיים. היא לא הבינה מה לעזאזל קורה לה, והתעקשה לדבוק בכך שזה רק עייפות של בוקר ותופעת לוואי של שינה לצד פוטר במשך לילה שלם, ולא כמובן משהו אחר. הרי מה עוד זה יכול להיות? חשבה בהיגיון.

"אוקי, אוקי. לבקשת ג'ינג'ית מסוימת בקהל אני אשים חולצה." ג'יימס שם חולצה, ולילי הסתכנה והישרה אליו מבט. הוא הרים גבה, ובזווית פיו לילי יכלה לראות חיוך. "אויש, תנוח, פוטר." אמרה. היא נרגעה, נשימותיה הפכו לסדירות והלחיים שלה חזרו למצב הטבעי שלהן – עור חיוור ובהיר מאוד. טו – טו – טו – טו - טו - טו! תרועת ניצחון נשמעה במוחה של לילי אוונס. כן, חזרתי לעצמי, פוטר! חשבה לילי בניצחון. "טוב, כשתואיל בטובך סוף, סוף להתלבש, תבוא למטה לאולם. בשמונה יש לנו את הבחינה." היא אמרה ויצאה מהחדר.

חיוך מרוצה ודבילי, מסיבה ממש לא מובנת, נמרח לג'יימס על הפרצוף והוא לא יכל למחוק אותו, ומחשבה התגבשה במוחו של ג'יימס, עם או בלי רצונו. אולי להיות תקוע עם אוונס באנגליה במאה השתיים עשרה לא יהיה נורא כל כך, אחרי הכול.

――――

ג'יימס ירד לאולם הגדול כשהוא לבוש בגלימה שחורה. הוא מצא את מקום מושבם של המייסדים ואת לילי לידם. הוא התיישב במקום ריק שהיה ליד גודריק גריפינדור והעמיס על הצלחת טוסט ועוגיות. "בוקר טוב." אמר לכולם.

"בוקר טוב." אמרה רוונה. "איך הייתה השינה?" היא שאלה בסקרנות.

"- מזעזעת."

"- נוראית." אמרו שניהם כשהם מביטים זה על זה בהתחכמות. גודריק גיחך. "אתם לא ממש מסמפתים אחד את השני, נכון?"

"לא." ענו שניהם בתיאום. רוונה כיווצה את גבותיה בספק ושתקה.

"אבל לעומת זאת, הבוקר התחיל ממש טוב. נכון, אוונס?" אמר פוטר בהתגרות.

היא הסמיקה מעט, והלגה שאלה בסקרנות "מה קרה הבוקר?"

לילי הסתכלה על ג'יימס במבט רצחני. חסר לך שאתה אומר משהו. זה לא הזיז לו. "הו, פשוט לאוונס יש דעה נחרצת לגבי הגוף שלי שהיא מנסה מאוד להסתיר."

"לא הסמקתי בגללך." היא מלמלה, ואז קלטה שרק חשפה יותר.

ג'יימס הסתכל עליה בספק. "כן, אוונס, כולנו יודעים את האמת. אבל אל תדאגי, את לא הבת הראשונה שמסמיקה בגלל שהייתי בלי חולצה." גודריק, רוונה והלגה פערו את פיהם בתדהמה ובשעשוע.

לילי הסמיקה אפילו יותר, פעם שלישית בחצי שעה האחרונה. "אתה כל כול נפוח ומלא בעצמך, פוטר!" היא זעפה.

הוא הרים גבה בשובבות. "אבל היום ראית שיש לי סיבה טובה לזה."

לילי שתקה והרגישה איך לחייה מתלהטות. גודריק והלגה לא יכלו להחזיק את עצמם וצחקו. רוונה חייכה בשעשוע.

פתאום, לילי שמה לב לדבר חשוד. "איפה סאלזר?" היא שאלה.

"הוא לא רצה לקום. אני מתחיל לדאוג לו, הוא נראה כמו אחד שלא ישן כל הלילה." אמר גודריק כשנרגע.

לילי שתקה, אבל תייגה לעצמה את המידע במוח בזהירות, הוא בטח יועיל מתישהו. "מישהו יודע מה הבחינה שמרלין מתכוון לערוך לנו?" היא שאלה.

"אה, לא."

"לא, בכלל לא." לילי הסתכלה עליהם בסקרנות. הם יודעים, אז למה הם משקרים לגבי זה? אולי מרלין השביע אותם לא להגיד? ומה אם הבחינה קשה? אם אני וג'יימס לא נתקבל, לא נוכל לסייר בטירה ולמצוא את החפץ האפל! היא חשבה בלחץ.

"הי, תירגעי, זה יהיה בסדר." הרגיעה אותה הלגה. לילי הנהנה כמראה שהיא בסדר, למרות שבתוך תוכה כמעט התפוצצה מלחץ. היא תמיד נלחצה ממבחנים. כן, לילי אוונס הייתה נערה שכל הציונים שלה חייבים להיות מעל הל"מ, לפחות. היא לא ידעה אם הבחינה תהיה על חומר לימודי שלמדה כבר, הטלת לחשים או אולי בכלל חומר שהיא עוד לא למדה?! המחשבות המלחיצות היו יכולות להתרוצץ במוחה של לילי בלי הפסקה, ממשיכות להעלות את רמת הלחץ וההיסטריה שבו הייתה שרויה, כשצל ארוך שהופיע לידה מנע ממנה לעשות כן. היא כבר הייתה שקועה בלחץ מכל עבר, ולכן המחשבה הראשונה שעלתה לה בראש הייתה זהו זה, זה נגמר, אבל קולו הנעים של אורברוס מרלין הופיע, והיא נאנחה בהקלה.

"אתם מוכנים לבחינה?" שאל מרלין. לילי וג'יימס הנהנו. מרלין הוביל אותם אל החצר כשקהל של תלמידים צופים נאסף שם, מורים וביניהם גם אנבת' מרלין שבירכה אותם להצלחה בחום. "הבחינה פשוטה, בעיקרון. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לענות על כמה שאלות פשוטות שנוגעות ללחשים, לחיות פלא, לשיקויים וכדומה. כל תשובה נכונה מזכה את העונה בנקודה אחת, ועל כל אחד מכם להשיג לפחות עשר נקודות על מנת לעבור" אמר מרלין. לילי וג'יימס הנהנו בהבנה.

"ג'יימס!" זו הייתה לואיז, כמובן. היא יצאה מתוך קהל התלמידים כשהפעם היא לבושה בגלימה בצבע תכלת, נוצצת, שקופה ומחליאה. לילי התאפקה שלא לצחוק, וג'יימס נראה מבועת. "רק רציתי לאחל בהצלחה, אתה תהיה הכי טוב." היא אמרה בקול מתוק עד כדי בחילה, נתנה לו נשיקה על הלחי וחזרה לקהל.

אם יש סיבה שאני לא רוצה לעבור את הבחינה, זו תהיה היא. חשבה לילי.

"טוב, אחרי שעברנו גם את זה, אני מניח שאפשר להתחיל?" שאל מרלין בשעשוע. הם הנהנו, הרצינו, שאפו אוויר עמוקות והתכוננו לבחינה.

"שאלה ראשונה ללילי, מהו שיקוי ה'פולימיצי'?"

טוב, זה קל. "שיקוי הפולימיצי הוא שיקוי המשמש להסוואה באמצעות הפיכת מי ששותה אותו לבן-דמותו של אדם אחר. על מנת לעשות זאת דרוש חלק מגופו, כדוגמת שערה, מאותו אדם." היא ענתה בידענות.

"כל הכבוד! נקודה לילי." אמר מרלין. "שאלה ראשונה לג'יימס, מהו 'בוגארט'?"

היה יכול להיות יותר גרוע. "בוגארט הוא יצור המשנה את צורתו למושא הפחד הגדול ביותר של מי שצופה בו. הדרך היחידה להביס בוגארט היא באמצעות צחוק. הלחש רידיקולוס הופך את מראהו של הבוגארט למשעשע ומגוחך, ובכך מסייע לחיסולו." דקלם.

"כל הכבוד. נקודה לג'יימס. שאלה שנייה, לילי, מהו הלחש המגן?"

"פרוטגו." ענתה.

"שתי נקודות ללילי. שאלה שנייה, ג'יימס, באיזה לחש אני אשתמש אם ארצה להרחיף חפצים?"

"ויגארדיום לביוסה." ענה.

מרלין חייך. "אתם בהחלט קוסמים למופת. שתי נקודות לכל אחד. שאלה שלישית ללילי, מהו שיקוי ה'ורטיסרום'?"

"שיקוי הורטיסרום הוא שיקוי אמת – "

" - הצילו!" קול בכי חלש נשמע וקטע את לילי. הוא זעק לעזרה בקול מתחנן. לילי וג'יימס הפנו את ראשם אל כיוון מקור הקול. רחוק מהם, בקצה השני של החצר הגדולה, היה עץ צעיר, כבן כמה מאות שנים בלבד, של ערבה מפליקה. בין ענפי עץ ערבה מפליקה, היה ילד קטן. הוא היה תקוע בין הענפים, לא יכל לצאת וניסה ככל יכולתו להימלט מענפי העץ. שערו היה חום ועיניו היו ירוקות וגדולות, ועכשיו הן היו אדומות ונפוחות מבכי.

בלי לחשוב יותר מידי רצו לילי וג'יימס אל עבר הילד, מודעים לעובדה שככל הנראה לא יעברו את הבחינה. ג'יימס מהכירו את הערבה המפליקה בהוגוורטס חיפש את הכפתור הקטן שמשתיק את העץ. לילי הסתכלה עליו בשאלה. "מה אתה עושה?" צעקה לעברו. התנועה של הענפים והרוח שביניהם ששרקה, הקשתה על לילי לדבר בקול רגיל.

"בהוגוורטס יש כפתור קטן שמשתיק את הערבה." הוא צעק בחזרה. הענפים המשיכו לחבול את פניו של הילד. לילי הסתכלה הצידה בחוסר אונים. ג'יימס לא מצא שום כפתור ונראה גם הוא אבוד. "לילי! אני אעסיק בינתיים את הערבה, תתפסי על העץ ותיקחי אותו." 

היא הנהנה. "תיזהר." היא לחשה. ג'יימס החל לרוץ בין הענפים שהשתוללו ושלח כמה וכמה לחשים כדי להשיח את תשומת ליבו של העץ. לילי יצרה משקעים בגזע העץ בעזרת שרביטה ותפסה עליו במהירות. זו הייתה הפעם הראשונה שלילי וג'יימס שיתפו פעולה במשך כל שש שנות הכרותיהם, אבל לא היה מספיק זמן להתעמק בזה. מחשבות רבות צצו במוחם של לילי וג'יימס לגבי הילד, הבחינה והמשימה, אבל בעיקר לשלומו של הילד. הוא נראה חסר אונים ואבוד כל כך, שהם לא יכלו לעזוב אותו. ג'יימס המשיך להתחמק מהענפים, למטה על הדשא, כשלילי תפסה במהירות את הילד, התירה אותו מהענפים וירדה במהירות. ג'יימס ראה את זה, והפסיק. השלושה התרחקו מהעץ, שכבר החל להירגע כי לא היה לו במי להפליק. הילד נראה תשוש, חבול ומבוהל. "איך קוראים לך?" שאלה לילי ברוך.

"ה.. הא.. הארי ג'ו.. ג'ונס." אמר הילד, מגמגם כתוצאה מקור. ג'יימס פשט את הגלימה ונתן אותה להארי. ג'יימס נשאר עם חולצה. שם נחמד, חשב.

"אני לילי, וזה ג'יימס." הארי הנהן בהבנה.
מרלין ואנבת' הגיעו בריצה. "כולם בסדר?" שאל מרלין בדאגה. הם הנהנו.

"בוא, הארי. ניקח אותך למאדאם פורפור, האחות." אמרה אנבת'. היא לקחה את הילד העטוף והרועד בידיה.

"תו.. תודה." הוא אמר אל עבר לילי וג'יימס. הם חייכו בחום. אנבת' והארי הלכו אל עבר הטירה.

"מה שעשיתם היה מסוכן מאוד." אמר מרלין בחומרה, "אבל גם אמיץ מאוד. חשוב לי שהתלמידים שלי יהיו בני אדם, ורק אחר כך קוסמים, התקבלתם." הוא אמר בחיוך שקול. לילי וג'יימס פערו את פיהם בתדהמה. במהרה כל קהל התלמידים והמורים הגיעו ולואיז חיבקה את ג'יימס בקריאות "גיבור אמיץ שלי" וכדומה. רוונה, הלגה, גודריק וגם סאלזר שפתאום הופיע, בירכו את לילי וג'יימס והחמיאו להם על גבורתם. כולם, למעשה, החמיאו להם ושיבחו אותם. המורים פטפטו בהתרגשות שהם מצפים בקוצר רוח להתחיל ללמד את שני התלמידים החדשים. לילי וג'יימס חייכו בהכרת תודה, נבוכים.

רק אחד בקהל היה עם פרצוף חמוץ. עכשיו אני חייב לספר לאדון, חשב. כשהוא אמר להארי ללכת לערבה המפליקה כי זה עץ שמגשים משאלות, כן, הילד הטיפש באמת האמין לזה, הוא לא העלה בדעתו שמרלין יעביר את לילי וג'יימס כי הם עזרו להארי. הוא היה משוכנע כי לילי וג'יימס יפספסו את הבחינה וילכו, כמו שצריך לקרות. לעזאזל! מה האדון יגיד?! זה לא היה אמור לקרות, שום דבר מכל זה לא היה אמור לקרות! חשב בזעם. הנער נכנס לטירה בצעדים נחושים. הוא נכנס אל גומחה באחת הקירות שמצא, הוציא את שרביטו ומלמל "מורקורולה." מתוך הטבעת שעל אצבעו נראתה תמונה של האדון, הלורד וולדמורט. הוא הסתכל עליו במבט מצמית ומלא אימה. "יש לך חדשות בשבילי? חדשות טובות, אני מקווה."

הנער שאף אוויר עמוקות לפני שענה. "אדוני, משהו השתבש. אתמול, הגיעו שני קוסמים חדשים, בן ובת בגיל שלי, וביקשו ממרלין להצטרף כתלמידים. הוא הסכים לערוך להם בחינה, עשיתי כל שביכולתי למנוע מהם להתקבל, ולמרות זאת הם התקבלו."

הלורד רתח. מאז ומעולם שנא הפתעות ועוד יותר שנא חוסר שליטה. הדברים תמיד היו צריכים ללכת בדרך שלו. בדיוק לפי התוכנית. "איך נתת לזה לקרות?!" שאג.

הנער התכווץ. "אדוני, אני בטוח שהם לא ימצאו את החפץ, הם רק שני תלמידים טיפשים."

"לטובתך, הם לא ימצאו את החפץ. כדאי לך שהם שם רק בגלל מרלין וכישורי ההוראה הכול כך טובים שלו." הוא אמר בזלזול. "תדווח לי על כל דבר חשוד שקורה." הלורד אמר והשיחה הסתיימה. תמונתו נעלמה והנער המשיך לבהות בחלל הריק שבגומחה מספר דקות, לפני שיצא החוצה. הוא הלך אל כיוון המרפאה. יש עוד דבר אחד שעליו לעשות לפני שיוכל להמשיך להתהלך בטירה בביטחון. כשנעמד מול דלת עץ חומה ופשוטה, הוא הוציא את שרביטו מהכיס שבגלימה. הוא יאלץ לעשות כמה שיפורים קטנים בזיכרונו של הארי ג'ונס.

――――

למחרת בבוקר, התארגנו לילי וג'יימס בזריזות כדי לרדת למטה. היום הם מתחילים ללמוד והדבר לא יראה טוב כל כך אם יאחרו ביומם הראשון כתלמידים. הם ישנו טוב, כיוון שישנו בחדרים עם המייסדים, לילי עם רוונה, הלגה ולואיז, וג'יימס עם גודריק, סאלזר ונער בשם ג'ון. כבר אתמול בערב לילי וג'יימס החליטו שהיום הם ילכו למרפאה, לבדוק מה שלום הארי הקטן. ג'יימס ירד ממעונות הבנים ולילי מהבנות, והם נפגשו באמצע – חדר המועדון של התלמידים בטירה. בטירת חוד הזהב לא היו בתים, וכל התלמידים היו ביחד. הדבר היחיד שבכל זאת הפריד בין התלמידים השונים, הייתה שכבת הגיל שלהם. לילי אוונס וג'יימס פוטר בני השבע עשרה, היו בשכבת הגיל האחרונה.
"בוקר, אוונס." אמר ג'יימס בחיוך שובב.

"בוקר, פוטר." החזירה לו. "אתה בכלל יודע איפה המרפאה?" היא שאלה.

"אני בטוח שנוכל להסתדר."

לילי נאנחה בייאוש. היא הולכת לאחר ביומה הראשון כתלמידה בטירה, ולפוטר זה לא מפריע. הם יצאו מחדר המועדון, דרך החור שמאחורי תמונת חד קרן יפהפייה, וג'יימס הוביל אותה דרך מדרגות נעות, תמונות מפטפטות ודלתות נעלמות. הוא נראה בטוח בעצמו, והוביל אותם בלי לטעות בדרך או בכלל להתלבט, דבר שהיה מוזר מאוד בהתחשב בעובדה שהם שהו בטירה רק שלושה ימים בלבד. הוא נעצר מול דלת עץ חומה ופתח אותה. החדר זעק כולו בלבן מסנוור וטהור, וכעשר מיטות היו בחדר. על אחת המיטות, שכב הארי הקטן. בפצעיו, גם אם לא בכולן, היה נראה שיפור גדול, עיניו של הארי היו פקוחות לרווחה וכבר לא כל כך אדומות ונפוחות כמו אתמול, אלא ירוקות חייכניות. עיניו אורו כשראה את לילי וג'יימס נכנסים. הם התיישבו על קצה המיטה, נזהרים שלא להכאיב לו.  "איך ידעת איפה זה המרפאה?" לחשה לכיוון ג'יימס.

הוא הרים גבה בשעשוע. "לקחתי תדרוך."

עכשיו הכול ברור.

"איך אתה מרגיש?" שאלה לילי את הארי.

"הרבה יותר טוב. מאדאם פורפור אומרת שאני אוכל להשתחרר כבר בצהריים." הוא חייך חיוך מתוק.

"תגיד, הארי, למה עלית על הערבה המפליקה?" שאל ג'יימס בסקרנות.

"אני לא זוכר." אמר הילד בעצב. "אתם יודעים, אני שמח שמרלין הסכים שתלמדו פה." לילי וג'יימס חייכו בחום. ג'יימס פרע את שערו של הארי בחיבה. "טוב, ילדון, אנחנו צריכים ללכת. יש לנו שיעור שעוד מעט מתחיל. אנחנו נראה אותך בצהריים?" הילד הנהן. ג'יימס לא ידע למה, אבל ידע שהוא הרגיש חיבור חזק מאוד אל הארי ג'ונס. אולי בגלל שהציל אותו וזה נתן לג'יימס להיות תלמיד, ואולי בגלל משהו אחר. כך או כך, זה לא באמת היה משנה.

"להתראות לילי, ג'יימס."

"להתראות, הארי." הם יצאו מהמרפאה והלכו לכיוון כיתת שינוי צורה, השיעור הראשון להיום.

פרק צולע, אני יודעת, ולכן אני אשמח לתגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא