הדור הבא

רוז בכתה חרישית.
היא ווידאה שאף אחת מהבנות לא שמעה אותה – היא העדיפה למנוע מבוכות – אך אלו ישנו שנת ישרים.
היא כל כך מתגעגעת הביתה, קשה לה לישון בחוץ. היא התגעגעה לאבא ולאמא, להוגו, ורצתה רק לחזור הביתה ולהתכסות בשמיכת הפוך שלה עם דמויות הארנב שהיא כה אוהבת.
רוז קמה מהמיטה והלכה על אצבעותיה לעבר הארון שלה- פתחה אותו בשקט בל יחרוק- והוציאה משם את היומן שלה.
היא החלה לכתוב והיומן נתן לה הרגשת שייכות, שהנה היא חוזרת למשהו שקשור אליה- הכתיבה, בה היא מתבטאת הכי טוב. הדמעות הרטיבו את הדפים וטשטשו את האותיות, אבל במהרה הבכי נפסק. היא כתבה וכתבה על כל היום - מקימתה המוקדמת בבוקר עד ללילה הזה – עד שידה כאבה כבר. היא חזרה למיטתה, עצמה את העיניים, ונרדמה.

אלבוס התעורר בבהלה מצלצול קטן ששמע, הביט על שעון הקיר התלוי למעלה על הקיר וראה שהשעה היא 3 בלילה.
איזה עייפות! אלבוס התמתח ופנה לישון, אבל הוא שמע שוב את הצלצול הדק והעדין, והוא היה ממש קרוב אליו- מאחוריו.
אלבוס סובב את ראשו לאחור, וראה במו עיניו את לפתע נוצר סדק קטן בקיר. עוד סדק, ועוד סדק- נוצר חור בקיר בצורת עיגול.
מהחור שהיה די גדול כדי להכניס בו מספר תפוחים בקע ראש קטן, ראש חיוור, ראש מוזר בצורת אליפסה. הראש הסתובב ימינה ושמאלה, כמחפש משהו, עד שנעצר קדימה, ראה את אלבוס, וחייך.
אלבוס נרתע לאחור. היה לו ברור שהראש מחפש אותו.
"שלום, פוטר", אמר הראש בקול חלקלק והתקדם לעברו של אלבוס. הוא חשף צוואר ארוך.
אלבוס לא ענה, רק קם, וצעד צעד אחד גדול אחורה. הוא פחד.
הראש, שככל שהתקדם לעבר אלבוס נתגלה כבעל גוף, צחק. "בוא לפה, אלבוס. אל תפחד".
לאלבוס עברו מחשבות בראשו, עד כמה מחשבות שיכולות להיות בשניה – בטח מצפים ממנו להיות אמיץ, כמו אביו, אבל הוא פחד. למרות זאת, הוא התקרב לעבר הראש.
"כן?", אמר וניסה להשמע אדיש, כאילו דברים כאלו קורים לו כל יום.
"תראה", הראש סיים לבקוע מהחור. מול אלבוס התייצב איש די נמוך למראה ורזה, "אני צריך שתבוא אתי".
'אל תהיה טיפש, אלבוס! אל תנסה להיראות אמיץ, זה מיותר לגמרי. לעשות את זה בשביל להראות שאתה לא פחדן? זו שטות גמורה!'
אבל אלבוס ידע שהוא ילך עם האיש. כשהאיש ראה שהוא מתקרב, הוא חייך, אותת לאלבוס על החור, ואמר "אחריך". החיוך שלו היה מעוות ומוזר.
אלבוס לא האמין שהוא עושה את זה, כמה טיפשות! הוא נכנס לחור בזהירות, קיבל כמה מכות בראש וברגליים, אבל בסוף יצא לצד השני. היה חושך, האור היחיד שהיה הוא האור שבקע מהחור, האור הקלוש שפתח בשירותים בהם ישן.
הוא שמע גרירה של משהו- כנראה האיש נכנס, והוא סוגר את החור. גם האור הלך ודעך.
"סכינים!", צעק האיש, ואלבוס שמע צעדים משלושת עבריו, עד שנפסקו כשהיו קרובים אליו מאוד. אומנם לא היה אפשר לראות דבר בחושך, אך את שלושת הסכינים הכסופים שסבבו את אלבוס והיו קרובים אליו הצליח אלבוס לראות.
"אני מקווה מאוד שלא תזוז". בוודאי שהוא לא יזוז, תנועה אחת קטנה והחוד נוגע לו בצוואר.
"אני מצטער", אמר האיש בקול שממש לא הצטער, "אבל זה הכרחי. אבא שלך יעשה הכל בשבילך, נכון? אני מקווה. טוב, בבוקר יבוא לפה מישהו. לילה טוב! אה, ודרך אגב הסכינים היו להראות לך מה יקרה אם תנסה איכשהוא לברוח. להתראות".
הסכינים הלכו, וגם האיש. נשמעה חריקה של סגירת דלת, וסיבוב של מנעול.

הפרק הקודם