לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 4 – מכתב ראשון לאמא

"אני לא יכולה לעשות את זה..." בכתה אלכס. "אני לגמרי חסרת תועלת כשזה מגיע לשיקויים, אני אף פעם לא מצליחה לעשות אותם..." היא אמרה, מתבוננת בפרופסור מאלפוי שכתב רישומים רבים לאחר שציין ששיקוי זה ייכלל בציון הסופי של השנה.

"אתם יכולים להתחיל. אני הולך לרגע למשרד שלי. לא לעשות רעש, רבותי, אני אדע על כך." הוא אמר להם בקול מלא אזהרה, מחייך חיוך מעושה.

"תירגעי, אלכס," ענתה לה שרה שישבה לידה. "זה כמו לבשל...את רק צריכה לבדוק את הזמן ואת המרכיבים...זה הכל..."

"אז עכשיו הכל ברור...בפעם האחרונה שניסיתי לעזור לאמא שלי, אכלנו אוכל לא מבושל," הצטערה הילדה.

שרה צחקקה בשקט כשראתה את המצוקה של חברתה.

"רק תעשי מה שאני עושה, בסדר?" היא לחשה לה בעוד היא לוקחת מהמרכיבים הנחוצים שהמורה חילק קודם לכן בכל השולחנות. "זה יצא לך טוב..." היא ראתה איך אלכסיה הוסיפה אבקת פיות לקדרה לפני שהמים המסו את אבקת קרן החד-קרן והרצינה פתאום, מהרהרת בכך שמשהו כאן לא מסתדר לה...והיא נזכרה בתכונות של אבקת הפיות והקרן וכשהבינה מה זה יכל לגרום, היא אחזה בשרוול חברתה ונזרקה לרצפה מתחת לשולחן תוך כדי שצעקה "פיצוץ!!"

עיסה ענקית בצבע כתום בעלת ריח שהזכיר ורדים ניתזה בכל הכיתה, ועל עורם של התלמידים שהשיקוי נגע בהם הופיעו כתמים אדומים וכתומים.

"...או שאולי לא..." היא אמרה בעודה קמה.

"מה לעזאזל קרה כאן?" שאל דראקו, נכנס לכיתה שוב ורואה את הבלגן. "שתי דקות יצאתי...מה קורה כאן?"

שרה הסתכלה על אלכסיה שכנראה נכנסה לפאניקה, אוחזת בידיה את קצות השרוולים של גלימתה בחוזקה, ראשה מורכן ועיניה נראו על-סף דמעות. היא נאנחה בעודה מגלגלת את עיניה.

"שכחתי שכאשר מערבים קרן חד-קרן ואבקת פיות יחד, השיקוי מאבד את יציבותו, פרופסור," אמרה שרה, מרימה את ידה.

עיניו של מאלפוי הסתכלו עליה, היא הייתה היחידה שהעזה לדבר מבין כל תלמידי הכיתה. הוא התבונן בה במשך השיעור וזה היה בלתי אפשרי שהקטנה הזאת עשתה טעות שכזו; היא הייתה תלמידתו המצטיינת בשיקויים מבין תלמידי שנה א'. היה ברור שהיא ירשה את הכישרון של אמה כדי להכין שיקויים; כי למרות שסנייפ יכחיש זאת, הרמיוני גריינג'ר הייתה התלמידה המובילה בכיתה בהכנת שיקויים. אחריו, כמובן. הוא ידע ששרה לא יכלה לטעות כך...זה בוודאי היה מעשי ידי...הוא צמצם את עיניו וחיפש מסביב לחדר, והוא לא היה צריך לחפש הרבה...הבלגן הזה היה מעשי ידיה של גריפינדורית מסוימת שנראתה עומדת לפרוץ בבכי. הוא חייך. היא אולי הייתה סלית'רינית, אבל היה לה את הנאמנות של הגריפינדורים.

"רבותי, השיעור מתבטל עד שהחדר יסודר..."  הוא אמר, ובהינף יד פתח את הדלת בעזרת שרביטו. "תצטרכו להגיש לי לשיעור הבא גיליון קלף באורך מטר וחצי." הוא השתיק את התלמידים שהתלוננו בעזרת מבט קר אחד. "ולכתוב מה הן השפעותיו ותוצאותיו של השיקוי שהייתם אמורים לעשות, מאחר ולא אוכל לבדוק אותם...העלמה גריינג'ר, המתיני רגע."

"שרה..."

"אין דבר, אלכס. אני אהיה בסדר," היא אמרה בעודה עוזרת לה לאסוף את חפציה. "נתראה אחר-כך באגם, בסדר?"

"למה את מחכה, העלמה דוגל?" שאל דראקו, פונה אל אלכס. "להזמנה?"

אלכס לא הצטרכה ליותר מכך. זה היה נכון שפרופסור מאלפוי לא דרש כל כך הרבה מהתלמידים, ולא היה עניני כמו שהוריה סיפרו לה אינספור פעמים על פרופסור סנייפ, שהיה כעת המנהל של בית הספר. אולם למרות זאת, היא פחדה ממנו...זה היה כאילו בעזרת עיניו האפורות הוא יכל לקרוא לה את הנשמה...והיא לא אהבה את זה.

ברגע שאלכסיה נעלמה דרך הדלת, מאלפוי ירד במדרגות הקתדרה בחן, הלך עד שהוא ושרה היו באותו גובה. שרה הביטה בו בלי לומר מילה.

"אין לך מה לומר, העלמה גריינג'ר?" הוא שאל אותה.

שרה הרימה את כתפיה.

"מה העונש שלי?" שאלה. דראקו הסתכל עליה בעיניים מצומצמות.

"אני לא אוהב שמשקרים לי, העלמה גריינג'ר." הזהיר אותה דראקו. "אני יודע שאת לא גרמת ל...אי-סדר, אסון, או איך שלא תקראי לזה." היא הסתכלה עליו. "אני יודע שאת התלמידה הטובה ביותר של שנה א', ובטוח טובה יותר מכמה תלמידי שלישית."

"תודה פרופסור, זו מחמאה גדולה בשבילי כשזה בא ממך," ענתה שרה.

"מה שאני רוצה לומר זה שאני יודע בוודאות שאת מחפה כאן על מישהו," הוא הביט בה באופן שניסה להראות כמאיים. "אם תאמרי לי מי האחראי לכך, אני לא אעניש אותך."

האם זה היה איום? היה ברור שפרופסור מאלפוי שכח את מבטה של הרמיוני כשרצתה שיעשה משהו והוא לא היה עושה...מבטה של אמה כן היה מאיים...מי שרוצה שישאל את הדוד רון...הוא היה מקבל את המבט הזה לעיתים. שרה הרימה את כתפיה. היא לא הייתה בוגדת.

"העניין היה באחריותי. אני אמרתי שאעזור לאותו תלמיד להכין את השיקוי ושכחתי להגיד לו ששני המרכיבים האלה לא יציבים כאשר מערבים אותם ביחד לפני הזמן..." היא שוב הרימה את כתפיה. "זה דבר כל כך ברור וחשבתי שזה היה ידוע לו; כאשר ראיתי את אותו תלמיד שם את שני המרכיבים יחד, הבנתי שהוא בעצם לא ידע דבר על כך. אז הדבר הוא לגמרי באשמתי."

דראקו הביט בה.

"זו התנהגות מאוד גריפינדורית, העלמה גריינג'ר."

"תודה פרופסור," היא ענתה שוב, למרות שהפעם לא ידעה האם זו מחמאה או לא. "אמא שלי הייתה בגריפינדור, הסנדק שלי גם כן, ובכלליות גודלתי בסביבת גריפינדורים. אני מניחה שהייתי צריכה לרשת משהו מהם, הלא כן?"

"התחילי לנקות את הבלגן הזה מיד," אמר הפרופסור בעוד הוא מסתובב והולך לכיוון משרדו. "תוך שעתיים אני רוצה את החדר הזה נקי ללא רבב. ברור?"

"כן פרופסור."

דראקו לא ידע מה יותר עצבן אותו; העובדה שנראה היה שלילדה זו יש תשובה להכל ובנוסף, תשובות טובות ולא מעליבות או מזלזלות בכבודו, או העובדה שהוא לא יכל להוריד לה נקודות כי היא לא עשתה דבר והיא הייתה מודעת לכך.

"ללא שרביט." הוא הוסיף, נעמד לרגע ומסתכל עליה.

שרה הרימה את כתפיה ולקחה את שרביטה, הניחה אותו על שולחן המורה ושילבה את זרועותיה. דראקו הרים גבה לעברה.

"למה את מחכה?"

"אני לא מחכה להזמנה, פרופסור," היא חייכה בצורה מלאכית, יודעת שהשימוש באותו משפט היה לעג ברור כשמש כלפי האיש. "אבל ללא השרביט שלי, אני אצטרך שתזמן בשבילי דלי מים וסבון, מטאטא וכף אשפה וכמה סמרטוטים...אם לא, לא אוכל לנקות את הבלגן הזה." דראקו הרים את שרביטו וכל מה שהיא בקשה הופיע. "תודה."

"וכדאי לך להפסיק לשתות את השיקוי הזה," הזהיר דראקו. שרה הביטה בו. "צבע העיניים שלך...הוא לא טבעי...מעט אנשים יש להם עיניים בצבע הזה...השיקוי שאת שותה כדי שתיראנה אפורות יפגע בך לבסוף, הפסיקי להשתמש בו."

לפני שהיא הספיקה לענות, דראקו נעלם מאחורי הדלת. שרה הזעיפה את פניה ובעוד היא חושבת עד כמה אידיוט יכול להיות המורה שלה לשיקויים, כמה קר וגאה הוא, היא שאלה את עצמה איך יכול להיות שאמא שלה התאהבה בו ואיך ייתכן שהוא אביה. היא התחילה לעבוד עם יתרון מסויים, שכן בבית היא תמיד עזרה לאמה לנקות הכל, בצורה מוגלגית כמובן; הרמיוני תמיד אמרה לה שאי אפשר להיות תלויים כל כך בקסם, שכן ישנם דברים שהקסם לא יכול להסדיר.

שעתיים לאחר מכן, הדלת של הכיתה נפתחה. דראקו ראה שלא רק שהכיתה הייתה נקייה ומצוחצחת לגמרי, אלא שנראה היה ששרה גריינג'ר גמרה לפני הזמן כי הילדה ישבה בנוחות ליד אחד השולחנות, משרבטת על גיליון-קלף ארוך שהתגלגל באלגנטיות מקצה השולחן, בדיוק כמו אלה שהרמיוני הייתה כותבת שהיו משתפלים מהשולחן כשהייתה עושה עבודה בספריה, בניגוד לאי-סדר של האחרים.

"את יכולה ללכת, העלמה גריינג'ר."

שרה אפילו לא נרתעה כאשר שמעה אותו. היא חייכה, גמרה לכתוב את הפיסקה האחרונה, התקרבה אל הפרופסור והושיטה לו את הגיליון. הוא לקח את הגיליון מרים את גבתו, בסימן שאלה על פניו.

"זו העבודה שלי," אמרה הילדה בחצי חיוך.

"צהריים טובים, העלמה גריינג'ר."

"צהריים טובים, פרופסור," היא נפרדה ממנו בנימוס הולכת לכיוון השולחן ולוקחת את שרביטה; היא פתחה את הדלת ואחרי שחייכה לעצמה במשך כמה רגעים היא הסתובבה שוב לעברו. "ואני לא משתמשת בשום שיקוי, העיניים שלי הן אפורות. אתה יכול לשאול את הסנדק שלי או... את אמא שלי."

דראקו לא ענה. לא היה לו מושג מה לענות.

oOoOoOoOoOo

הרמיוני קראה שוב את המכתב של בתה וחייכה. נראה היה שהכל בסדר אצלה, כמובן שהכל טוב...היה לה את האופי של אבא שלה...עקשנית וגאה, מסוגלת להתאים את עצמה לסביבה מבלי שיהיה אכפת לה מה יאמרו אחרים עליה...לצערה, היא לא הייתה חזקה כמוה.

(פלאשבאק)

היא הזעיפה פנים אל רון בזמן שהדלת נטרקה בחזקה, למרות שאף מילה רעה לא יצאה מבין שפתיו של הבלונדיני.

"מה?" התגונן רון ושילב את זרועותיו.

"הו, לא רונאלד," היא אמרה לו בכעס שנראה ברורות על פניה. "אל תבוא אלי עם ההתנהגות הילדותית הזאת. התנהגת כמו טיפש!"

"הא?!" מחה הג'ינג'י.

"ואתה יודע את זה!" היא אמרה לו מבלי שהקשיבה למחאתו. "אתה יודע שדראקו מנסה, למה לעזאזל אתה לא נותן לו הזדמנות?"

"כי לא מגיע לו."

"לא?" שאלה היא בסרקסטיות, ומיד קולה הפך לחיקוי מושלם של הג'ינג'י. "אנחנו לא יכולים לתת למאלפוי ללכת עם הארי...מי יודע אם הוא לא ימסור אותו לוולדמורט," רון האדים. "לפחות יש לך את ההגינות להתבייש." היא התרוממה.

"לאן את הולכת? אנחנו באמצע ישיבה," התלונן הג'ינג'י.

"ישיבה צריכה לכלול את כל החברים בה, רונאלד, ועד כמה שאני יודעת, דראקו לא נמצא כאן," היא ענתה, הולכת לכיוון הדלת.

היא לא שמעה את הטענה של רון, גם לא את מה שבודאי אמרו דמבלדור, הארי או סוורוס סנייפ בכבודו ובעצמו; היא רק יצאה מהחדר אל מגדל האסטרונומיה, יודעת ששם יהיה המקום בו תמצא אותו.

והיא לא טעתה. הוא היה שעון על הקיר לידו, מביט מבעד לחלון הפתוח ושואף את העשן של הסיגריה שהחזיק בידו באלגנטיות למרות שידע שהיא לא אהבה שהוא מעשן. דראקו בקושי הביט בה מעבר לכתפו כדי לדעת שזו היא לפני שחזר להתבונן בנוף האגם הלילי.

"לילה יפה..." היא אמרה, נשענת על הקיר לידו.

"לעולם לא יתייחסו אלי כאל שווה, נכון?" שאל הצעיר, נותן לעשן לברוח באיטיות. "לעולם לא יקבלו אותי בצד שלהם...אולי כדאי שאלך אל הצד שהם מצפים ממני שאלך."

"אל תגיד את זה אפילו," חתכה אותו הרמיוני, מחזיקה אותו בכתפיו ומסובבת אותו כדי להתבונן בו בזמן שהוא זרק את הסיגריה מהחלון של המגדל. "שלא תחשוב לעזוב אותי אפילו, דראקו."

"את לא רואה? אני לא כמוהם..."

"תן להם להכיר אותך," בקשה ממנו הרמיוני. "תן להם לראות את הדראקו שאני מכירה...הם יקבלו אותך, הם יתייחסו אליך כאל חבר, והם יסמכו עליך...בבקשה, דראקו...תן להם הזדמנות..."

"למה?" היא הביטה בו. "למה סמכת עלי? למה את סומכת עלי? למה את אוהבת אותי?"

הרמיוני חייכה אליו לפני שנשענה על חזהו, מקיפה את גבו בזרועותיה בחזקה, חשה איך ריח המנטה שאפיין אותו מילא אותה, נושמת עמוק, מפחדת שהוא יוכל להתרחק ממנה בכל רגע.

זו הייתה פצצת זמן. היא ידעה כמה קשה היה לדראקו לשים בצד את מי שהוא היה פעם, את כל מה שתמיד לימדו אותו וחקקו בו, את החינוך שעל פיו גדל והתחנך...זה היה כמו להיוולד מחדש ולנסות לא להגות בדעות קדומות שבמשך שנים ליווהו...וזה היה קשה...מאוד...והיא ראתה את זה.

"סמכתי עליך כי ליבי אמר לי לעשות זאת, והוא עדין אומר לי...ומשהו אומר לי שאעשה זאת תמיד," היא נתנה לו נשיקה רכה על חזהו, מעל לחולצת המשי הלבנה ללא רבב. "אני אוהבת אותך כי זה אתה, דראקו. כי אתה הקרבת הכל כדי להיות לצידי, כי למרות כל הטעויות שלך אתה רצית להשתנות...כי אתה מראה לי כל יום שאתה אוהב אותי וגם אם אנסה, כבר לא אוכל לחיות בלעדיך...רק עוד הזדמנות אחת, דראקו...בבקשה..." היא נשקה אותו שוב. "אם זה יקרה שוב אני אקלל את רון לשארית חייו," היא הבטיחה ברצינות באותו מבט שהראה שהיא התכוונה לכך באמת.

דראקו לא יכל שלא לצחוק כמו שהיא אהבה, באופן צרוד, עמוק, רך...בעוד היא חבקה אותו חזק יותר.

"אני עושה זאת בשבילך, את יודעת את זה, נכון?"

הרמיוני הנהנה כנגד חזהו וחייכה ברגע שהיא הרגישה את זרועותיו מאחורי גבה, נותן לידו לנוח בסתמיות על ישבנה, לא כבקשה אילמת, אלא פשוט כי הייתה שייכת לשם.

"אני יודעת, אבל אני לא מאבדת תקווה שיום אחד תעשה את זה גם בשבילם..."

דראקו צחק ברכות אבל לא ענה. לא היה צורך; שניהם ידעו שהבלונדיני, נסיך סלית'רין, גם קיווה לכך.

(סוף פלאשבאק)

לא. דראקו חזק. הוא היה חזק. הוא סבל מפרשנויות, שמועות, ביקורת מכיוון שני הצדדים, עלבונות, השמצות והשפלות שהובילו לכך שלפעמים לא יכל לישון במשך ימים כי הוא לא היה מתקבל יפה בסלית'רין, למעט כמה חברים שהיו נאמנים לו. אבל הוא שרד. הוא עשה זאת בשבילה. הוא עשה זאת בשבילו...

היא חייכה. היא אהבה לחשוב שיום אחד שרה תהיה חזקה כמו אביה...ולא רגשנית וטיפשה כמוה...היא אהבה לחשוב ששרה הייתה כל כולה מאלפויית...כך שעם מחשבות אלה ולפני שהיא תתחרט עליהן, הרמיוני לקחה עט-נוצה וקלף ורשמה מכתב, קצר ופשוט, אבל היא ידעה שבתה תבין אותו טוב מאוד, וקשרה אותו לרגלה של הדוויג..

"קדימה, יפה שלי," היא ליטפה את ראשה. "קחי את זה לשרה ותשמרי עליה..."

התנשמת יללה לסימן שהבינה לפני שהתעופפה. הרמיוני נשארה ליד החלון, שקטה ולבד...משתוקקת נואשות ששרה תחזור בקרוב הביתה...משתוקקת לראות שוב את דראקו. היא חייכה כשהסירה דמעה מלחייה; לא, ללא ספק היא לא הייתה חזקה.

oOoOoOoOoOo

"אתה חושב שזה בסדר מה שאנחנו עושים?" שאל המנהל בעוד הוא מביט בפניו של הארי המחייך, שישב על הספה בנינוחות בסלון הקטן של חדרו.

הארי הרים את כתפיו.

"יהיה בסדר," הוא אמר. "אחרי הכל, היא מאלפוי, לא?"

"אני עדין לא מבין איך דראקו לא רואה...הדמיון פשוט מדהים..." מלמל סנייפ, מתיישב ליד הארי ולוקח את כוס ברנדי שהשאיר לפני שדפקו בדלת.

"צריך לעזור להם קצת..." אמר הגבר הצעיר בעל העיניים הירוקות בשעשוע מאופק.

(פלאשבאק)

"אפשר לדעת מה את עושה כאן בשעות אלה, העלמה גריינג'ר?" הוא שאל, פותח את הדלת. "את רוצה להפיל את הדלת? כך זה נראה בעיני, לפי הצורה בה דפקת עליה."

"אני צריכה לדבר עם האר...עם פרופסור פוטר," היא תקנה את עצמה ברגע שראתה את מבטו הקשה של המנהל. "זה דחוף, אדוני. בבקשה."

"פרופסור פוטר נמצא בישיבה והוא אינו יכול לעזור לך כעת, העלמה גריינג'ר," אמר המנהל בקולו המלחשש והאירוני האופייני לו. "האם חכמתך אינה מסוגלת להבין שכאן הוא מורה עם חובות ולא סנדק שיהיה איתך תמיד כשתצטרכי לו?"

שרה הידקה את שיניה.

"האם תהיה לי אפשרות לראות אותו לפני שעת כיבוי אורות, פרופסור סנייפ? אני צריכה לדבר איתו לפני שאלך למיטה."

סנייפ חייך אליה בשחצנות, שרה שנאה את החיוך הזה. אולי כי זכרה את כל הפעמים שהדוד שלה סיפר לה איך סנייפ היה עושה לו חיים קשים כאשר הוא היה תלמיד, אולי פשוט כי הרגישה שמאחורי החיוך הזה הוא הסתיר משהו.

"אני חושש שזה בלתי אפשרי, העלמה גריינג'ר. בכל אופן, אדאג לכך שהוא יקבל את הודעתך."

שרה נשפה בזעם.

"האם יש איזו בעיה שאני צריך לדעת עליה?"

שרה הביטה בו ישירות לפני שענתה "לא אדוני, שום דבר," וסבה על עקביה כשבכוונתה להתרחק שוב לאורך המסדרון.

"במקרה הזה אני מציע לך לחזור לחדר המועדון. כיבוי אורות יהיה בעוד דקות ספורות ואנחנו לא רוצים שהבית שלך יאבד נקודות, נכון? "

"כן, המנהל סנייפ," היא הסתכלה עליו בתרעומת. "לילה טוב."

"לילה טוב, העלמה גריינג'ר."

(סוף פלאשבאק)

"אם ייודע להרמיוני ש..." התחיל לומר המנהל.

הארי חייך לפני שענה.

"הבטחתי להרמיוני שלא אעשה דבר כדי לאחד אותה עם דראקו..." הוא הרים את כתפיו. "אבל מעולם לא אמרתי שלא אעשה דבר כדי ששרה ודראקו ילמדו להכיר זה את זה טוב יותר."

"מאוד מחוכם, מר פוטר," אמר, פונה אליו כפי שנהג בזמן שהיה תלמיד. "ועכשיו, תרצה לטעום עוד קצת ברנדי?"

"בעונג רב, סוורוס, בייחוד מהבציר האחרון שהשגת. דראקו אמר לי שיש לו טעם מתוק במיוחד..."

oOoOoOoOoOo

שרה הסתובבה במיטתה, בעצבנות ניכרת. היא נאנחה בתסכול והשתמשה בשרביטה כדי להאיר את השעון שהיה על השולחן הקטן. השעה הייתה קרוב לאחת עשרה בלילה, רמוס בוודאי כבר נימצא בצריף המצווח...למה לעזאזל היא לא יכלה לדבר עם הארי? היא ידעה שרמוס ידע להגן על עצמו, בשם כל הקוסמים והמכשפות, הוא היה אדם-זאב! ברור שהוא ידע...אבל היא לא הייתה שקטה בעוד היא שמעה את מה ששמעה באותו לילה כשיצאה מהאולם הגדול, לאחר שהרגיעה את אלכס שלא תרגיש אשמה בגלל העונש שהיא קבלה ושכנעה אותה לאכול את הקינוח - פודינג שוקולד - בהנאה מרובה.

(פלאשבאק)

"אתה בטוח?"

"בטח שכן," שרה כיווצה את גבותיה ברגע שזיהתה את קולותיהם של שלושה תלמידי סלית'רין, כמה שנים מעליה, רהבתנים מידי לטעמה, ושלא הייתה צריכה להחליף איתם מילה או לנשום את האוויר בסביבתם, למרלין תודה. "לפני הזריחה הוא הרבה יותר פגיע. הוא יהיה עייף מהשינוי צורה...הוא אפילו לא ישים לב."

שינוי צורה? שרה התקרבה יותר אל הכיתה ממנה בקעו הקולות.

"אנחנו רק צריכים לקשור אותו בעזרת השלשלאות והאזיקים מכסף, והוא יהיה העבד שלנו," קבע אחד מהקולות.

"זה בטוח?"

"בוודאי שזה בטוח. הוא ייפול תחת כישוף ההשתעבדות ויהיה לנו אדם-זאב רק בשבילנו..." הוא לחש. "מחר בבוקר, רמוס לופין יהיה העבד שלנו, המשרת ושומר הראש האישי שלנו."

שרה החניקה צעקה כשלקחה את ידיה לכיוון פיה. רמוס? הדוד רמוס? האם הלילה יהיה ירח מלא? בוודאי שיהיה ירח מלא...איך לעזאזל זה ברח לה? היא צריכה לדבר עם הדוד הארי מיד, רק הוא יכל לעזור לדוד רמוס.

(סוף פלאשבאק)

היא הייתה צריכה לספר למישהו ואם היא לא יכלה לדבר עם הארי...היא נאנחה בעוד היא קמה ולבשה את נעלי הבית, ולבשה גם את הגלימה מעל הפיג'מה הכחולה. היא רטנה, הזעיפה את פניה, קיללה את עצמה במוחה וגינתה את עצמה כשהיא אומרת לעצמה שזה לא היה רעיון טוב. אבל לפני שהיא הייתה מודעת למעשיה, ידה כבר דפקה על דלת משרדו של פרופסור מאלפוי. אחרי הכל, הוא בעצמו אמר שהם יכלו להידפק על דלתו בכל שעה שיצטרכו אותו, לא?

"אני צריכה לדבר איתך," הצהירה הילדה ברגע שהפרופסור פתח את הדלת והיא נכנסה לחדרו. "אני צריכה עזרה."

oOoOoOoOoOo

"מאמי, אתה יכול להפסיק להסתובב במיטה? אני מנסה לישון..."

רון רטן משהו, ברגע שראה שאשתו גם ערה הוא החליט להדליק את האור, מקבל נהמת אי-הסכמה מצידה של סוזן.

"אני לא מבין למה שרה הלכה לסלית'רין," הוא אמר כשאשתו הסתכלה עליו.

"רונאלד, זה היה לפני שבועות...אתה יכול לעזוב את זה כבר?"

"אבל שרה...היא הייתה צריכה להיות בגריפינדור!"

סוזן החליטה לא להתווכח על זה שוב. היא רק התכופפה אל בעלה, נשקה לו על הלחי והסתובבה, מכבה את האור בכוונה ללכת לישון שוב.

"סוזן!"

"רונאלד, אני אוהבת אותך. אבל אם לא תפסיק להגיד שטויות, אני מבטיחה לך שלא יהיה יותר סקס בבית הזה, ברור לך?"

"אבל..."

"לא."

"אבל היא..."

"לא."

"הו, באמת, סוזן!"

"רונאלד!"

הג'ינג'י רטן שוב אך נשכב שוב במיטה בעוד סוזן חייכה לעצמה. היא צריכה להודות להרמיוני על הרעיון הגאוני שלה לגבי הסחיטה המינית...

oOoOoOoOoOo

"ולמה באת אלי?"

"כי המנהל אמר שדוד הארי נמצא בישיבה," דראקו הרים גבה, הוא לא זכר שיש היום איזו ישיבת מורים, אך שרה הבינה מהבעה זו שהיא אמורה להוסיף עוד הסבר. "ואמא שלי אמרה לי ללכת אליך."

היא עדין זכרה את המכתב של אמה, קצר ותמציתי, אבל עם מסר שהיא אפילו לא טרחה להסתיר: "...במקרה שתהיה לך בעיה, לכי אל דראקו מאלפוי...הוא תמיד יעזור לך, גם אם לא ידע מי את ..."

"אימך יעצה לך לפנות אלי?" שרה הרימה את כתפיה. "למה שאימך תגיד דבר שכזה?"

"כי היא אומרת שזה הכי הגיוני, מאחר ואתה ראש הבית שלי,"  היא אמרה כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם, אך בלי לדעת שברגע זה היא הרגה את התקווה הקטנה של דראקו, שייתכן ונסלח לו ולוּ מרחוק.

"הגידי לי את השמות," אמר דראקו לוקח קלף ועט-נוצה בעוד הוא נאנח, רושם אותם כפי שהיא אמרה לו. "את יכולה ללכת, העלמה גריינג'ר, ועשר נקודות יורדות מסלית'רין בגין שיטוט מחוץ למיטה בשעות האסורות."

"כן, פרופסור..." היא התרוממה בפנים זעופות והלכה אל הדלת, נעצרת ברגע שהגיעה אליה. "...אתה תשגיח שהוא יהיה בסדר, נכון?" היא שאלה מפוחדת ומבויישת.

"מר לופין יהיה בסדר גמור, העלמה גריינג'ר, מילה שלי...אם כי אני לא יודע אם זה יעזור במשהו."

שרה חייכה אליו בכנות.

"זה עוזר לי יותר מכפי שאתה יכול לתאר, פרופסור מאלפוי. לילה טוב."

"לילה טוב."

דראקו לא יכל שלא לחייך כשראה על פניה של הילדה את אותה הבעה שהייתה להרמיוני כשזאת הייתה מודאגת, בדרך כלל בגלל מבחן, כמו באותו לילה...

(פלאשבאק)

הוא הצליח להפטר מקראב וגויל תודות לעזרה של פנסי, שלקחה אותם בתירוץ שרצתה למצוא את המטבחים. הוא הלך עד לפינה האחרונה של הספרייה, שם כתמיד ידע שימצא את הרמיוני. הוא גם היה מודע לעובדה שמחר יהיה המבחן הראשון שלהם בסדרת המבחנים הסופיים, שיקויים.

והוא לא טעה. היא ישבה על אחד הכיסאות, עם ערמות ספרים מקיפות אותה וכמה גיליונות קלף מגולגלים בקפידה אבל לא קשורים, סימן לכך שרק לפני זמן מועט היא סיימה לכתוב אותם או לעיין בהם.

הוא התקרב מאחור ונישק את ראשה, מחווה שהפך אצלו למשהו שהוא היה רגיל לעשות והיא הייתה רגילה להרגיש; לפתע ראשה של הרמיוני הסתובב, תרה אחריו, עיניה הנוצצות מלאות בהלה ודראקו ידע מיד שהיא הייתה לחוצה.

"שכחתי," אמרה הנערה.

"מה שכחת?"

"הכל," היא אמרה, מסתכלת על כל הספרים שהיו לצידה. "שכחתי כל מה שאני יודעת. מחר יהיה המבחן בשיקויים וחיי יגמרו כשאני שואלת את עצמי 'עם עגבניה או בלי עגבניה?' בדוכן מוגלגי למכירת המבורגרים, וזה לא שאני מורידה מכבודם של האנשים שמרוויחים את חייהם בצורה הזאת, אבל אני לא רוצה להיות אחת מהם."

דראקו חייך מעט בעוד הוא ניסה לעקוב אחרי מה שהנערה אמרה הרגע, משימה קשה בהתחשב בעובדה שהיא אמרה הכל בנשימה אחת, בלי הפסקות.

"בסדר, בסדר...תרגעי...מה הקשר בין המבחן בשיקויים לבין דוכן מוגלגי למכירת המבורגרים?"

"אבטל את המבחן," היא הסבירה. "ואז אני אכנס לדיכאון, ובגלל שאני אהיה בדיכאון אני לא אלמד למבחנים הבאים, ואז אני אכשל ויזרקו אותי מהוגוורטס, וכיוון שיזרקו אותי מהוגוורטס לא יהיה לי תעודת קוסם משלי ולא אוכל לעבוד בעולם הקוסמים, ובגלל שלא אוכל לעבוד בעולם הקוסמים חיי יצטמצמו לעולם למוגלגי וגם שם אין לי שום תעודה בגלל שלמדתי בעולם הקוסמים, ואני אהיה אפילו יותר מדוכאת; אני אקנה לעצמי חדרון קטן בעזרת החסכונות שלי וחמישה חתולים, והמשרה היחידה שיסכימו לתת לי בלי תעודה יהיה בדוכן מוגלגי למכירת המבורגרים שם אמכור אוכל של הפרה המשוגעת עד שאהיה בת שישים וחמש ואז..."

"רגע, חכי, חכי, חכי..." הוא אמר לה, מתחיל לעסות לה את הכתפיים. "...לא יקרה לך דבר מכל מה שאמרת, קטנה שלי...את מבריקה, מותק...את לא תעבדי בדוכן מוגלגי אלא אם כן זה מה שאת רוצה לעשות עם החיים שלך...ואת לא תגורי בחדרון עם חמישה חתולים כי את תגורי איתי לשארית חייך ואני שונא חתולים..." הוא הוסיף בלחש מרגיע.

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"

"כי אני רגיש לחתולים," הוא אמר בחיוך.

"אני לא התכוונתי לכך," היא נתנה לו מכה קלה. "...איך...?"

"כי את תצליחי במבחן הזה, כך שכל מה שאמרת היו לגמרי שטויות," הוא ענה לה מבלי שנתן לה לגמור את השאלה.

"לא שמעת אותי? אני מבטלת אותו, כי שכחתי את כל מה שידעתי," חזרה הנערה מעט בעצבנות.

"את יודעת את זה ישר, הפוך, מלמעלה ללמטה ולהיפך," הוא נישק אותה בעורף בעדינות בעוד הוא המשיך לעסות את כתפיה. "למעשה, אני בטוח שתוכלי לכתוב את הספר ואת לא תטעי בשום סימן, כולל נקודות, פסיקים, גרשיים ומרכאות," הוא שמע איך היא צחקקה. "הכל יצא לך טוב," הוא הוסיף, נשען קדימה.

הרמיוני השעינה את ראשה לאחור, מחפשת את עיניו של דראקו שתמיד הרגיעו אותה וחייכה כשראתה אותם, רגועות, דואגות לה, מסתוריות ועמוקות כמוהו. היא הרגישה את הרכות של שפתיו של דראקו כשנישק אותה.

"אני אצליח לעשות אותו?"

"את תצליחי בו," הוא הבטיח לה, מנשק אותה שוב. "ועכשיו, עדיף שתלכי לישון. אם לא, מחר את תרדמי ולא תקומי בזמן למבחן," הוא הוסיף בקול משועשע.

"אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה, נכון?"

"ואני אותך, נסיכה שלי...קדימה, אני אלווה אותך לחדר המועדון שלך, כבר מאוחר."

הרמיוני יכלה לומר שיש לה את הגלימה של הארי, היא יכלה לומר שהשרביט שלה אצלה...אבל היא לא עשתה את זה. היא אהבה שהוא הגן עליה כך, היא אהבה להרגיש מוגנת על ידיו, וזה היה דבר ששניהם ידעו; הוא אהב לעשות והיא אהבה לקבל. הכל היה מושלם.

(סוף פלאשבאק)

הוא התגעגע אליה...הוא התגעגע אליה נואשות...הוא אהב אותה, הוא אמר לה את זה פעם...הוא יאהב אותה לעולם...והוא היה בטוח שיקרה מה שיקרה, הרמיוני תהיה המחשבה הראשונה שלו בסוף היום, והראשונה שלו בתחילתו.

הוא ליטף את זרועו ברגשות אשם, מודע למה שמסתתר מתחת...הסימן לכך שהוא היה אחד מהם, ולא משנה למה הוא עשה את זה, לא משנה הסיבה ומה שהוביל אותו לכך...רק שינתה העובדה שהוא היה מסומן ועל אף הניסיונות של הארי למצוא פתרון, הסימן נשאר חקוק בזרועו, כעין תזכורת למה שהוא היה, למה שהוא עדיין. הוא אמר לפוטר שלא משנה אם הוא ימצא דרך למחוק או לא...כי בתוכו, דראקו ידע שלמרות שהסימן לא יראה לעיני אחרים, למרות שהסימן יעלם, הוא תמיד ידע שהוא היה שם...והוא יצטרך לחיות עם זה במשך כל ימי חייו.

oOoOoOoOoOo

הפרק הקודם		הפרק הבא