הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרק ד'

"ומה עכשיו?" שאל הארי, שעדיין ישב עם ראש המטה במשרדו הפרטי. ג'ד עזב בכעס והארי צפה צרות בנושא: לג'ד היה אופי קשוח, ולא היה לו ספק שהוא לא יוותר בקלות.

"תן לו כמה ימים לבד." ענה ראש מטה ההילאים. "הוא יירגע במהירות ויחזור, אני מבטיח לך."

"אולי." השיב הארי בהרהור, "אבל עדיף לשלוח מישהו שישים עליו עין."

הוא ישב על כסא צר וגבוה בקלחת הרותחת, ושתה ברצפת מכוס זכוכית צרה וגבוה אף היא. מצב הרוח שלו היה מזופת, כזה שבדרך כלל מתאים בו לשתות משקה כבד יותר, אלכוהולי יותר, כזה שיבלבל ויסחרר אותו וישכיח ממנו הכל; אבל זה הספיק לו כרגע, הוא לא רצה לאבד את הראש.

ג'ד לקח עוד לגימה גדולה מכוסו וחשב. מה כולם רוצים ממני? במה הייתי לא בסדר?

מישהי התיישבה משמאלו.

"אקסקוזה מואה," אמר קול עדין, "יס לכם אולי חדר פנוי? א'לילה מתקרב, וכל א'פונדקים א'אחרים א'ם תפוסים." היא ביטאה את הריש בצורה גרונית ומתגלגלת.

ג'ד הביט בה מעבר לשפת הכוס. היה לה שער בהיר וגולש שמנע ממנו לראות את פניה, אבל הקול נשמע לו מוכר. היה לו יותר מחשד שהוא יודע מי זו.

"כן, יש לנו חדר פנוי בשבילך." ענה לה המוזג לאחר בירור קצר. "זה עולה חמש עשר אוניות ושני גוזים לעשרים וארבע שעות."

"מא'ולה." אמרה הנערה והחלה להוציא מטבעות זהב מכיסה. ג'ד הצליח להעיף בה מבט חטוף וגילה שחשדו היה מוצדק-  זו הייתה הנערה שהציל בסמטת נוקטורן.

"שמך, בבקשה." אמר המוזג בעוד הנערה מונה את מטבעותיה על הדלפק.

"לוסיל..." ענתה הנערה ועצרה בהיסוס, "לוסיל רידל."

המוזג גרף את המטבעות מהדלפק והושיט לה מפתח. "חדר מספר שבע," אמר. "עוד משהו?"

"כן," אמרה לוסיל והכניסה את המפתח לכיס גלימתה. היא הניחה עוד מטבע כסף על השולחן והביטה בג'ד. "כוס אחת כזו, אם אפשר."

"מיד," אמר המוזג, ובתוך רגעים ספורים הייתה שם כוס ברצפת נוספת, מלאה עד גדותיה.

"נו, גיבור גדול," אמרה לוסיל לג'ד לאחר שהמוזג התרחק משם, "א'ני מניחה שא'גיע א'זמן לא'כרות רשמית. א'ני לוסיל."

"ג'ד," ענה לה.

"ג'ד?!" אמרה לוסיל ועיקמה את אפה. "איזה מן סם זה?"

"זה קיצור של ג'ורדן," אמר ג'ד בקצרה והטיל מספר מטבעות על השולחן, "אבל כולם קוראים לי ככה." הוא סיים את דבריו ופנה ללכת; לא היה לו מצב רוח לחֶברה. אולי רון יאפשר לו לצאת לסיבוב עם האוטו.

לוסיל עלתה לחדר מספר שבע וצנחה על המיטה בעייפות, בלי לטרוח אפילו לפשוט את בגדיה. היא נרדמה עוד לפני שראשה פגע בכר.

***

הכאב, הכאב הגדול שסבל כבר שנים.

הוא שמח שזה כואב. הכאב היה הסימן שהוא עוד קיים, שלא המשיך הלאה, וזה כמובן אומר שהוא עדיין במשחק. הוא עוד לא הפסיד.

כבר מגיל צעיר הוא היה מאלו שרואים את החיים כמשחק שח-קוסמים ארוך ובלתי מתפשר. החוקים שונים מעט ומורכבים יותר, אבל אחרי הכול – יש שחור, יש לבן, ובסוף אחד מנצח ושני מפסיד.

הוא תמיד היה השחור.

והוא תמיד ניצח.

לאט ובמאמץ הוא התקדם מעלה, מביס קוסמים גדולים אך לא טובים ממנו. הוא היה שאפתן ועשה את דרכו הארוכה אל הקרב המכריע, זה שבו המנצח הופך לאלוף הרשמי ללא עוררין.

הוא הפחית בערכו של האויב.

המלך השחור נפל למלכודת. אם החיים היו משחק, זה היה מט.

אך החיים כמובן אינם משחק והוא אינו סתם עוד חייל על הלוח. הוא גילה שההפסד הסופי הינו רק אחיזת עיניים, ועם השנים הוא הבין את היתרונות שבמצבו העלוב ולמד להשתמש בהם. היה ביכולתו לעורר ולהשקיט את זיכרונותיהם ורגשותיהם של אחרים, ובכך לתמרן אותם לעשות את רצונו. הוא הבין שעוד יש לו סיכוי.

הוא עשה את המהלך היחיד שלו, ועכשיו נותר לו רק להמתין.

החוקים הולכים להשתנות. הוא עוד ינצח.

***

הדבר הראשון שלוסיל הרגישה באותו הבוקר היה אור השמש על פניה. היא התהפכה כדי להתחמק מהבוהק המסנוור בעיניה ודחפה את ראשה אל תוך הכר.

הדבר השני שחשה היה ריקנות אין סופית.

היא לא רצתה לקום, לא רצתה לעמוד מול המציאות בה היא בודדה בעולם.

אימה מתה לפני מספר שנים ולא היו לה אף קרובי משפחה אחרים. את כל התקוות שעוד היו לה היא תלתה באביה המסתורי, זה שמעולם לא פגשה.

זו הייתה טעות. הוא מת.

מת. המילה שבה להדהד בראשה של לוסיל בלא הפסקה. מת...

היא הרגישה כיצד עיניה מתמלאות בדמעות ונשימתה מתחילה לקרטע. היא פלטה התייפחות קטנה שפרצה את הסכר והתחילה לבכות לתוך הכר.

לאחר זמן מה לוסיל הרגישה איך ראשה מצטלל והעייפות עוזבת אותה. כשקמה ממיטתה כדי להחליף את גלימותיה היא נזכרה במשהו; לא היה לה זמן אתמול לבדוק את הספר של אביה, והוא נשכח ממנה לגמרי.

היא זינקה לעבר התיק הגדול ופתחה אותו בפראות, מוציאה את הספר ומתיישבת על המיטה בחבטה. בשער הספר הייתה כותרת בכתב יד מסוגנן, מחקרים בעקבות העוצמה, מאת גלרט גרינדלוולד ואלבוס דמבלדור.

מעניין. לוסיל דפדפה קלות בספר ועברה על הכותרות העיקריות, לפתע עצרה בתדהמה. כותרת העמוד הייתה פשוטה: אבן האוב – קסם החייאת המתים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא