about a girl

זה הולך להיות פרק די דביקי ומדכא , כי היום היה היום האחרון עם הכיתה שלי (מחר אנחנו רק באים לקחת תעודות) ושנה הבאה כבר מערבבים את הכיתות בשביל המגמות והכל. 

אז סליחה מראש , אני פשוט די בדכאון ): 

הזמן חלף והגיע ליל כל הקדושים. בלה לא האמינה שהזמן עבר מהר כל כך , היא הרגישה כאילו שנתה השיבעית חומקת לה מבין האצבעות . 

מתרחקת ממנה במהירות , כמו חול על כף יד פתוחה , נשפכת בלי להביט אחור . ואחרי שהחול יאזל , השנה תיגמר , בלה תצטרך לקפוץ אל תוך האוקיינוס הגדול לבדה . 

אוקיינוס של אפשרויות ושל לא נודע , של עצב ובדידות . הוגוורטס היה הבית שלה לא פחות מאחוזת מאלפוי היא הכירה כל פנייה , כל גרם מדרגות , כל מעבר סודי וכל פנייה במקום הגדול והקסום הזה . 

בהוגוורטס הייתה לה משפחה , משפחה אמיתית , לא כזו שאמצה אותה . 

בהוגוורטס היא לא הרגישה שונה , לא שייכת , אחרת . 

בהוגוורטס היא הייתה בבית . 

פתאום בלה שקעה בדיכאון , פתאום היא כבר לא התרגשה לקראת סעודת ליל הקדושים והנשף החגיגי שאחריה . 

היא הייתה צריכה לדבר עם מישהו , אבל היא לא ידעה עם מי . 

ג'יימס לא יוכל לעזור לה . הוא היה חברה הטוב ביותר אבל הוא לא יבין אותה במקרה הזה , כי לג'יימס יש בית , משפחה וחברים אחרים. 

ולבלה ? לבלה יש אותו , אותו ואת משפחת מאלפוי . 

רק עכשיו היא בינה כמה היא באמת נקשרה לפוטר . פוטר השחצן , פוטר שחקן הקוודיץ' , פוטר הגריפינדורי , פוטר החבר הכי טוב שלה . מלבדו לא היה לה כמעט אף אחד בעולם.

בלה מחתה דמעה מעינה , והחליטה ללכת לספרייה. היא אהבה את הספרייה , כשהיא קוראת ספר הכל נשאר מאחוריה , היא צוללת לתוכו ,נקשרת בתוך העלילה היא מתרגשת , צוחקת ובוכה עם הדמויות , שוחכת הכל ופשוט קוראת . 

בשביל בלה ספרים היו מקלט לא פחות מבילוי עם ג'יימס .

אז היא הלכה לספרייה , היום היא החליטה ללכת אל מדור ספרי המוגלגים, המדור הכי קטן והעלוב בספרייה, אם כי האהוב עליה . 

היום היא בחרה את אחד מהספרים האהובים עליה: הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. 

היא אהבה את הדמיון של המוגלגים , כשהכל אפשרי באמצעות קסם , הקוסם הממוצע לא מפתח דימיון פורה כמו של מוגל . 

היא צללה פנימה , נפלה אל תוך מחילת הארנב עם אליס ומשם הם המשיכו ביחד במסעם , הם עמדו ממש לפני הפגישה עם הכובען המטורף ושפתאום היא הרגישה נגיעה רכה על כתפה . 

בלה הסתובבה לאחור . "ג'ונס?" היא שאלה בהפתע "את יכולה לקרוא לי אוליבר, אנחנו מכירים כבר 7 שנים"

"אהה היי ג'ו- אהה אוליבר" אמרה בלה בהיסוס . "מה רצית?"

"רציתי לשאול מה קרה לך" הוא ענה "בכית" 

בלה הסתכלה על הספר . הוא היה מוכתם כולו בדמעות . מסתבר שהיא בכתה ולא שמה לב. 

"מה קרה?" הוא שאל ברכות . בלה אף פעם לא ראתה את הצד הזה של אוליבר . בשבילה , הואת תמיד היה ג'ונס - השומר של גרפינדור ואויבו המושבע של ג'יימס על תואר קפטן קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור . 

"אני לא חושבת ש-" "מפחת להתרועע עם האויב ? " שאל אוליבר והניח יד על כתפה. "זה לא זה" אמרה בלה עם חיוך קטן על שפתיה "זה פשוט שאני לא רוצה לדבר על זה" 

"נוו כבר הצלחתי לגרום לך לחייך" הוא אמר . "ספרי לי , מנסיון , את תרגישי יותר טוב" 

"טוב" אמרה בלה בכניעה והתחילה לדבר 

"הכל התחיל כש..." 

וכך הם ישבו ביחד שעות בספרייה , בלה שופכת את הלב בפניו ואוליבר מקשיב בשקט ומעודד אותה . בסוף היא הרגישה יותר טוב . היא שפכה את כל הדמעות, נפטרה מכל הרגשות הרעים עד שלבסוף , היא הרגישה טוב יותר .

"תודה רבה על הכל אוליבר" אמרה בלה "אני חייבת ללכת להתארגן לסעודה"

"אז אני אראה אותך כבר שם" הוא אמר והלך , משאיר את בלה מאחור , תוהה מה לעזאזל קרה בשעות האחרונות . 

הפרק הקודם