הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

סוף הקיץ סוף-סוף הגיע.

נסענו, הוריי ואני, אל תחנת קינגס קרוס. המקום היה כל כך גדול, והיו שם המון אנשים. 

ממה שהבנתי על הרכבת מפי האגריד, כדי להגיע אליה צריך לעבור דרך הקיר המחבר בין רציף 9 לרציף 10 , ולכן שמו הוא 9 ושלושה רבעים.

בהתחשב בכל מה שעבר עליי עד עתה בעולם הקוסמים - זה לא היה ממש מפתיע.

"מר וגברת גריינג'ר? מיס גריינג'ר?" שאל מישהו מאחוריי.

הסתובבנו לגלות איש רזה בתלבושת של סדרן רכבת, רגיל למראה.

"אפשר לקבל את הכרטיס שלך, בבקשה?" הוא שאל אותי. הנהנתי, ונתתי לו את הכרטיס שהאגריד הביא לי.

"מכאן, בבקשה" אמר, והחל ללכת. עקבנו אחריו.

לבסוף עצרנו. 

"כשאני אספור שלוש - אנחנו רצים ביחד אל תוך הקיר הזה, בסדר?" הוא שאל, והוריי הנהנו.

כעבור שלוש שניות הייתי מאחורי הקיר, ופי נפער בתדהמה.

***

"היי.." אמרתי. ילד שמנמן הרים אליי את מבטו בהפתעה. ראיתי מייד שהפרעתי לו באמצע משהו.

"מישהו יושב פה?" שאלתי במבוכה.
זה לא שהוא נראה לי לא בסדר, פשוט כל שאר התאים היו תפוסים בתלמידים גדולים ממני, ולא רציתי להיות ללעג.
הילד מיהר ללהניד את ראשו לשלילה, והרים את מזוודתו מהמושב שמולו.

אחסנתי את המזוודה הענקית שלי מעל למושב שלי וחייכתי אל הילד במתיחות.

כשקלטתי שיש דממה בתא, הושטתי אליו את ידי, "הרמיוני גריינג'ר" אמרתי. הילד הביט בי במבוכה.

נזכרתי אז ששערי פרוע ועורי לח. בטח לא נראיתי מי יודע מה.
"נוויל לונגבוטום" הוא פלט ולחץ מהר את היד שלי.

רק עכשיו הבחנתי שמה שנוויל התעסק בו קודם היה קופסת נעליים ישנה. דבר מה קרקר בתוכה.

הוא עקב אחר מבטי.

"זה טרבור. הוא קרפד. רציתי ינשוף, אבל סבתא אמרה שזה יקר מדי ושהוא בטח יעוף לי עוד לפני שאעלה על הרכבת".

הוא השפיל את מבטו, כאילו חיכה שאנזוף בו.

"לי אין חיה" מיהרתי להגיד. 
"גם ההורים שלך לא מרשים לך?" הוא שאל באהדה. חייכתי למראה תקוותו הסמויה.

"לא, פשוט מעולם לא חשבתי לשאול אותם. אף פעם לא ההייתה לי חיית מחמד ואני לא יודעת לטפל בחיות.

ואני גם לא יודעת להשתמש בדואר ינשופים" הפעם היה תורי להסמיק.
"את בת מוגלגים!" הוא אמר בפליאה.

חשבתי שהוא יצחק עליי, אבל זה לא קרה.

במקום זה הוא הוציא חבילת קלפים ממזוודתו. "אז את בטח לא מכירה את אלה" ואז הוא פרס את הקלפים, וראיתי שבתוכן היו תמונות.

אבל אלו לא היו סתם תמונות. הן ממש זזו. כמו סרט. נרכנתי והבטתי על הקלף בפליאה.
"איך הן זזות?" שאלתי בתדהמה, כשהדמות בקלף הראשון - קוסמת בעלת שיער קוצני ומונוקל - גירדה בסנטרה.

על הקלף היה רשום "מאדאם בונז, שופטת בקסמהדרין".

"קסם" הוא אמר בפשטות, לא רואה צורך בהסבר נוסף.

"מאיפה יש לך אותם?" שאלתי, ופתאום רציתי גם שיהיו לי כמה תמונות זזות כאלו.

"אפשר להשיג אותם אם קונים צפרדעי שוקולד. הן לא צפרדעים אמיתיות, אבל הן יכולות לקפוץ לך מהיד לפני שתשימי לב, ואז לא יהיה לך שוקולד. כדאי לאכול אותן לפני שהן יברחו", הוא המליץ.  

הקשבתי לו בעיניים פעורות.

המשכנו לדבר על דברים קסומים (חלק ידעתי מכל הספרים שקראתי בחופש), עד שפתאום נשמע צליל חריקה, והקופסה של טרבור נפתחה.

טרבור עצמו יצא בקפיצה מהירה מדלת הקרון (ששכחתי לסגור). שנינו בהינו אחד בשני, ותוך שנייה יצאנו למסדרון הרכבת והתחלנו לחפש אותו.
"טרבור!" צעקנו שנינו. הקרפד לא נראה לעין.

"אוה, סבתא צדקה! אני נוראי בזה!"

מעט ריחמתי עליו באותו רגע.

"בוא נתפצל. אני אחפש בצד הזה של הרכבת, ואתה בצד ההוא".

נוויל הסכים, ורצנו כל אחד לכיוון אחר. חיפשתי בקרונות שהיו פתוחים, בשירותים, והפתעתי כמה תלמידים גדולים ממני (שסילקו אותי משם מהם).

הייתי כבר קרובה מאוד לקרון האחרון, כשבסוף הרכבת מצאתי קרון עם שני ילדים שנראו בני גילי.

הם היו באמצע אכילת ממתקים, והופתעו כשהתפרצתי לתא שלהם.
"אולי ראיתם כאן קרפד? ילד בשם נוויל איבד אחד" אמרתי, מתנשפת, ואני בטוחה שהשיער שלי (שוב) נראה נורא נפוח מהריצה (כמו תמיד). שני הבנים נדו בראשיהם לשלילה.

נאנחתי והתכוונתי להמשיך לקרון האחרון, כשהבחנתי בעניין שאחד הילדים (הוא היה ג'ינג'י) החזיק שרביט וניסה להטיל קסם על עכברוש.

נדלקה בי נורה. כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות קסם אמיתי, חוץ מהאחד שהאגריד עשה בבית שלנו עם העציץ, ואלו שתרגלתי מתחת לשמיכה בשקט בשקט בחדר שלי.
"אתה עושה קסם? גם אני רוצה לראות" אמרתי והתיישבתי על הספסל ליד הילד השני.
טרבור יכול לחכות עוד כמה דקות.  

הפרק הקודם		הפרק הבא