טרגדיה

שלום חברים, בזמן האחרון החלטתי שזה ממש לא הוגן לנטוש את הפאנפיקים שלי וחזרתי לפורטל בזכותכם. מקווה שתאהבו (:

"בוקר טוב."

קפצתי ממקומי. זה ממש לא הקול של אלה.

סאם צחק. "מצטער, די תיארתי לעצמי שתקפצי. ברחת, זוכרת? אנחנו בצריף."

נאנחתי בהקלה. "מקלחת?"

"לא עובדת." הוא אמר בשקט. "הבאתי מים מהנהר. הספקתי כבר לשטוף את עצמי."

הבטתי בו. רק אז שמתי לב כמה אנחנו קרובים, ועוד באותה מיטה... הסוויתי את הסומק שלי בשיעול וקמתי. "תודה, אני אעשה את זה מהר. מה עושים היום?"

"הולכים לחפש לך בגדים באחת מנקודות האיסוף." הוא חייך. "הבגדים שלך מסריחים לגמרי."

הוא צדק. התיקון של המקרר צבע אותם בשחור. די נגעלתי מעצמי. איך יכולתי לישון ככה בכלל? "זה בטוח לצאת החוצה?"

"ימי שלישי הם די מסוכנים, וגם הימים הראשונים לבריחה שלך." הוא צחק. "אני די בטוח שיחפשו אותך, אבל בית היתומים לא יבזבז עלייך הרבה אנרגיות, כנראה הם שמחו להתפטר ממך."

גיחכתי. לא מפתיע. "בסדר. בוא נלך. אני מקווה שאתה יודע לרוץ מהר."

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מצאנו בגדים יחסית נקיים שלדעת סאם אפשר לנקות בנהר. תהיתי אם לא עשיתי טעות שוויתרתי על בגדים נקיים, אוכל חם ומיטה נוחה בשביל חיים חופשיים ברחוב, אך מייד סילקתי ממוחי את המחשבה. החלטנו לקנות אוכל במכולת הכי זולה שהוא מכיר, למרות שהיא די רחוקה וכדי להגיע אליה אנחנו צריכים להתקרב יותר אל בית היתומים.

קנינו מצרכים בסיסיים שיספיקו לנו לשבוע, למרות שלאנשים רגילים הם היו  מספיקים לשלושה ימים פחות או יותר. התיישבנו לאכול ארוחת בוקר על יד השולחן שנמצא מחוץ למכולת.

"תספרי לי קצת על עצמך." סאם ביקש. "אני רוצה להכיר אותך."

כבר די התרגלתי לסיפור הזה, אז לא התרגשתי לספר אותו. "ההורים שלי מתו בתאונת דרכים, סבתא מתה מצער אחרי חצי שנה כי אבא היה הבן היחיד שלה... וזהו. גרתי רק יומיים ברחוב עד שנפלתי ברשת שלהם."

"לא, אמילי." הוא חייך חיוך קלוש. "אני רוצה שתספרי לי עלייך. לא על מה שקרה לך."

הסמקתי. אף אחד מעולם לא התעניין בי, רק בסיפור שלי, בעיקר כדי לעשות תחרות מי מסכן יותר. "אממ... אני אמילי, את העיניים האפורות ואת השיער החום קיבלתי מאבא, את תווי הפנים והגזרה מאמא... את התלתלים מסבתא ואת האופי שלי לא ירשתי מאף אחד. אני נורא עקשנית ועצמאית. אני שונאת שאומרים לי מה לעשות-" סאם חייך. כנראה שזה לא הפתיע אותו בהתחשב בעובדה שהעדפתי חיים ברחוב על פני אוכל חם ומיטה נוחה. "אני אוהבת חיות, לצייר, וחופש."

"אני חייב לציין שאת מאוד מעניינת." הוא צחק. "את... שונה. די כמוני."

צחקתי. זכרתי איך לפני יומיים הוא התחנן שלא אסגיר אותו לבית היתומים.

"או או." הוא מלמל חרישית ואסף את כל האוכל שלנו אל השקיות במהירות ובמיומנות, כך שבקושי יכולתי להרגיש שהוא זז.

"מה..."

"אני סופר עד שלוש ואנחנו רצים אל הסמטה הקרובה." הוא לחש, אפילו לא נותן לי זמן לקלוט מה קורה. "אחת.. שתיים... שלוש!"

נאנחתי. רק לא זה. כבר לא היה לי כוח לזה יותר.

בלית ברירה קמתי והתחלתי לרוץ, הרי אני ממש לא רוצה לחזור לשם ולקבל יחס עוד יותר גרוע ממה שקיבלתי בהתחלה.

אמנם תמיד זכיתי בתחרויות הריצה בבית היתומים, אבל סאם עקף אותי. במפתיע. הוא היה הרבה יותר מהיר. עד מה. לאחר מספר דקות הספקתי לגלות שסאם ראה את המנהלת ואת המורה לספורט, לצערי. המנהלת ממש לא התכוונה להתאמץ אפילו לשנייה, כמובן, היא מייד שלחה את המורה לספורט לרוץ אחרינו. והיא דווקא רצה די טוב.

סאם היה מתוחכם. הוא רץ בכיוון המנוגד לצריף כדי שלא יעלו בדעתם להגיע לשם. ואני רק עודדתי אותו לרוץ יותר מהר. בסופו של דבר כולנו נטפנו זיעה אבל אף אחד לא הרשה לעצמו להפסיק לרוץ, סאם ואני ממש לא רצינו להגיע אל בית היתומים והמורה לספורט לא רוצה לאבד שני שקי חבטות.

כשכבר היינו די רחוקים מהצריף כולנו התחלנו להאט ואני איכשהו הצלחתי ללחוש לסאם שיטעה אותה, כי זה די ברור שאין לאף אחד כוח להמשיך לרוץ שוב שעה.

כשעברנו ליד כנסייה במקום לחלוף על ידה נכנסנו אליה והתחבאנו, שומעים את טפיפות הרגליים של המורה עוברות על פנינו ונאנחים בהקלה. זה נגמר.

"תרצו להתוודות?" שמענו קול מאחורינו בעוד שנינו קופצים. כומר. שיט.

"לא-לא. זה בסדר." מלמל סאם ומשך אותי החוצה אחריו, ממשיך לרוץ ולסחוב אותי תוך כדי. ניסיתי לעזור למרות שהרגשתי שהרגליים שלי ינשרו בעוד שנייה.

"אתה יודע איפה אנחנו?" שאלתי, מתנשפת. "או איך נגיע בלי לחזור למכולת?"

הוא הנהן. "אפשר לקחת אוטובוס."

"אבל השארתי את שאר הכסף בבית." מלמלתי.

הוא צחק. "אל תדאגי. פשוט בואי אחריי."

לא הייתה לי ברירה אחרת. כל עוד זה לא כולל הליכה חזרה לצריף אני אסכים להכל. כמעט.

אשמח לתגובות, ובבקשה תגידו אם כדאי לי להמשיך לכתוב עוד פרקים (:

הפרק הקודם		הפרק הבא