הארי פוטר - בדרך שלי

בלי לשים לב לזמן שעבר, הגיע חודש נובמבר ואיתו הגשמים והרוחות. זה די התאים להארי, המזג האוויר העגמומי הזה בהתחשב לעובדה שפדקו אותו מצבי רוח נוראיים בזמן האחרון. הוא השתדל מאד שלא להוציא את עצביו על ג'יני, רון והרמיוני והם והשתדלו שלא להתקרב אליו יותר מידי. מחסור הלימודים בהוגוורטס שינה את השיגרה. הפגישות עם המסדר הפכו ליותר ויותר מסתוריות ולהארי נמאס לשבת ולא לעשות כלום חוץ מלהתאמן על כשפים ושיקויים. המחשבה על לצאת מהטירה המוגנת, למלחמה, עברה בראשו עשרות פעמים ביום. הוא גם לא הפסיק לחשוב על המפגש עם דיוקנו של דמבלדור, כמה שהיה רוצה לדבר איתו, לספר לו מה עובר עליו. צמרמורת עברה בגופו כשדמיין את עצמו יושב במשרדה של פרופסור מקונגל ומנהל שיחה עם דמבלדור. לפחות אם האגריד היה נמצא בהוגוורטס זה היה יכול לעדוד אותו מעט, אבל האגריד היה בריצות ובמשימות סודיות של המסדר שבחר לא לספר לשלשיה על מנת לא להדאיג אותם, חוץ ממכתבים כמו 'אני פה בסדר, אתה שמה תשמור על עצמך ועל ג'יני רון והרמיוני שמה'.
ביום דיי נעים, בהתחשב לעובדה שהחורף התחיל, הארי החליט לצאת למדשאות, נמאס לו להסתובב בבית הספר במסדרונות ללא מטרה בין אימון לאימון. הוא מצא את עצמו חושב על שאנל, ולא בפעם הראשונה מאז אותו לילה בחדר המועדון. הוא ידע שאסור לא לחשוב עליה אבל לא שלט בזה, היה לו קשה להבין מה פשר הדבר הזה אז הוא החליט שזאת סתם חיבה והבנה כלפיה לאור מה שהיא עוברת מאז הקיץ. הוא חייך לעצמו כשנזכר איך היא נרדמה בין זרועותיו ואיך לא רצה להעיר אותה אבל היה חייב כי הזריחה איימה לעלות. הוא נזכר איך היא חייכה אליו במבוכה וברחה למעונות משאירה אותו עם לב דופק ותהיות. 'די, על מה אתה חושב, תפסיק' הוא ניער את רואשו חזק מנסה לנער את דמותה מדמיונו.
לאחר מספר שניות הוא שמע צעדים מאחוריו והוא הסתובב וראה את רון מתיישב לידו. רון לא אמר דבר וגם הארי שתק. הם ישבו אולי חצי שעה לא מביטים אחד בשני אפילו, כל אחד בהרהוריו. "חייבים לעשות משהו" אמר רון בפתאומיות מסתכל על הארי בכעס. "בקשר למה?" שאל הארי, מבולבל. "בחוץ יש מלחמה, אנשים מתים! ואנחנו פה! אנחנו כבר נלחמנו באוכלי המוות! אנחנו חייבים לעשות משהו!" הוא קם והתחיל ללכת בסיבובים בעצבנות. הארי הביט בו. רון אמר את כל מה שהארי חשב עליו בלי הפסקה "דמבלדור ביקש.." התחיל הארי אך - "דמבלדור מת הארי" אמר ללא הבעה. הארי הרבה זמן לא ראה את רון כך. הוא ידע שהוא צודק. "מה אנחנו יכולים לעשות?" אמר בלחש וקם גם הוא. הרבה פעמים הוא רצה פשוט לברוח מהוגוורט ולצאת למלחמה, הוא ידע שזה בלתי אפשרי, יש כל כך הרבה הילאים בשערי בית הספר שזה פשוט היה בלתי אפשרי לחמוק מבית הספר. "אנחנו נמצא דרך לצאת מפה, נאסוף איתנו כמה שיותר אנשים שירצו לבוא איתנו, רוב חברי צ"ד פה!" אמר בהתלהבות מביט בהארי במבט משתוקק "אנחנו חלק מהמסדר עכשיו, אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ולחכות מתי שמקונגל וכל השאר יחליטו שאנחנו מוכנים דיו, אני מרגיש מוכן, אני רוצה להילחם, לנקום!" הוא השתתק כמעט מיד מסתכל על הארי בציפה. הארי חייך. "אתה צודק, אל תגיד לאף אחד כלום בינתיים, אנחנו נמצא דרך לחמוק, ואז נודיע לאחרים" ההתרגשות פיעפעה בתוכו. הוא הסתובב לכיוון השמיים מביט למעלה, סוף סוף מרגיש שהוא עושה משהו נכון.

הארי ורון חזרו לטירה מחליטים שלא לדבר יותר על הנושא. הם החליטו עוד במדשאות לספר על כך בינתיים רק להרמיוני. הם ידעו שלא משנה כמה היא הגיונית היא תסכים איתם. הם הלכו במסדרונות לכיוון האולם הגדול לעוד אימון. כשנכנסו לאולם הוא היה ריק ואז הם שמעו את קולה של הרמיוני נרגש וחנוק מאחוריהם, הם הסתובבו וראו את עינייה מלאות דמעות. ליבו של הארי החל לדפוק במהירות הוא כמעט וניחש מה קרה. היא לחשה בשקט "לונה" ונפלה על בירכיה מחבקת את רגליו של רון. הארי עמד משותק. כל מחשבה שהייתה במוחו התנופפה כלא הייתה, הוא שמע כאילו עשרות קילומטרים ממנו את בכיה של הרמיוני אי שם למטה וחוץ מזה הוא לא שמע יותר כלום.

אחרי חצי שעה ארוכה ביותר ששהו באולם הגדול הם החליטו לחזור לאולם הגדול. הרמיוני, הנאחזת ברון, לא הפסיקה לבכות. הם פגשו בדרך את פרופסור מקונגל משוחחת עם אביה של לונה. הם פנו לאחד המסדרונות בכוונה להקשיב מבלי שיראו אותם. "היא טיילה בהוגסמיד.. אוכלי המוות פשוט היו רבים מידי.. אני.. מצטערת" הם שמעו את קולה של מקונגל נשבר ואת בכיה של אביה של לונה. הרמיוני פלטה מין קול מוזר בין בכי לחריקת שניים. הכעס בראשו של הארי החל לפעפע חזק יותר מקודם. אין דבר עכשיו שישכנע אותו להישאר כאן. הוא הולך להילחם.

הסעודה באותו ערב באולם הגדול הייתה איומה. בגלל שלא היו תלמידים רבים בבית הספר באולם הגדול היו רק 2 שולחנות. שולחן אחד של התלמידים שרובם חברי צ"ד שכללו תלמידי שביעית ושישית והשולחן השני כלל את המאמנים וההילאים. חברי המסדר גם הצטרפו לארוחה 'אלה שנשארו מהם' חשב הארי והביט לכיוון השולחן של המורים (בדרך כלל) ששם ישבו חברי המסדר. הוא תפס את מבטו של רמוס לופין, הוא ניסה לחייך אליו חיוך קלוש אך הבין שיצא לו רק עיווט. ג'יני ישבה לצידו של הארי, היא לא דיברה מילה מאז שפגש אותה בחדר המועדון אחרי שחזרו מהאולם הגדול. ג'יני הייתה קרובה ללונה. הוא הביט כמה מושבים ממנו וראה את שאנל וחברויה. שאנל הייתה חסרת הבעה כמעט כמו ג'יני. למרות שלא הייתה חברה קרובה ללונה הארי ידע שהמלחמה גרמה להרבה אנשים להתקרב. מקונגל החלה לנעום, הארי לא שמע מילה ממה שהיא אמרה.
'אני בטוחה שזה עוד מעט יגמר, המלחמה הזאת, הוא לא אמר לך?' נזכר הארי בכמה ימים לפני תחילת הלימודים כשגילו חברי המסדר שטונקס נמצאה אך ללא רוח חיים. זאת הייתה לונה הראשונה שהיה לה מספיק אומץ לבוא לדבר עם הארי. 'מי זה הוא?' זכר איך כעס עליה שהיא לא מניחה אותו לנפשו 'סיריוס! הרי אמא שלי אמרה לי, בחלום, אתמל בלילה, אתה יודע, הם כבר יודעים הכל' לא יודע אפילו למה, הארי הרגיש הרבה יותר טוב.
מישהו ניער אותו ממחשבותיו. זאת היה ג'יני שקמה ממקומה מילמלה משהו על כך שהיא הולכת למעונות. פתאום הוא שם לב שהשולחן כמעט וריק. חוץ ממנו מהרמיוני ומרון לא נשאר אף אחד. הוא ראה את לופין מתקדם לעבר שולחנו. רון שלח בו מבט מלא הזהרה. הארי לא היה מספיק טיפש בשביל לספר לאחד מחברי המסדר מה שהם מתכננים. לופין שאל אותו לשלומו, ועוד מספר דברים לפני שאמר שהוא צריך לחזור והלך לכיוון משרדה של פרופסור מקונגל.

האווירה בחדר המועדון הייתה עגמומית. אף אחד לא דיבר, כמה בנות ישבו בצד ובכו. ג'יני לא הייתה בסביבה. הוא ידע שהיא בחדרה אך לא ידע אם הוא צריך לעלות או לא. הרמיוני יעצה לו לעלות.
"היי" אמר, מביט בגב שלה, היא הביטה בחלון. היא לא ענתה. הוא התקרב אליה, התיישב על מיטתה היא הסתובבה אליו ובלי שקלט מה קורה נפלה לזרועותיו. היא בכתה כמו שהארי לא ראה אותה אף פעם בוכה, היא זעקה לתוך כתפו מרשה לעצמה להשתחרר ולהתמסר אליו. "אנחנו חייבים לעשות משהו, נמאס לי לאבד אנשים" היא לחשה באוזנו. אז הוא ידע. הוא הולך הלילה לדבר עם דמבלדור.

הפרק הקודם		הפרק הבא