הם ואנחנו- בגוף אחד

זה קרה ברגע אחד, אבל המחזה היה נורא, כאילו משהו בא כבה. השיער הבוער דהה לצבע בלונדיני חיוור, העיניים היפיפיות כאילו היטשטשו עד שחזרו לגוון הקודם, הבעת פניה היתה נוראה, הבעת פנים של שנאה. אני זוכר שהתמלאתי שנאה, אבל עמוק בתוכי רציתי רק לנשקה. אבל השנאה המוזרה הזאת בערה בי ונלחמנו, אני זוכר שבשלב מסוים נכנסנו לבריכה. אני יודע שהיא חתכה אותי בעזרת משהו חד, משהו חד שלא היה סכין מריחה עם חמאת בוטנים. היה לי נוח בבריכה, נעים, בקושי יצאתי כדי לנשום אוויר. בשלב מסוים התחלתי להרגיש עייף, נראה שגם אלה, כי היא נפלה על קרקעית הבריכה, התחלתי לחפש אותה, אבל הראות במים האדומים שאפה לאפס. בשלב כלשהו הותשתי, ונפלתי גם אני על קרקעית הבריכה. התנשפתי מעט, הסדרתי נשימה ורק אז שאלתי את עצמי איך לעזאזל אני נושם מתחת למים?! שתי ידיים התהדקו מסביב לגרוני וגרמו לי להשתנק. הדבר הבא שאני זוכר זה צלצול מוניטור שמודיע שאני עודני בחיים. "אלה", מלמלתי, לא ידעתי האם בכעס, האם בתשוקה, אבל רציתי אותה. רצית לגעת בשיערה הרך, רציתי להביט בעיניה המהפנטות, רצית לשסף את צווארה ולא להשאיר ממנה דבר פרט לראש בלונדיני. בתוך ראשי התחוללה מלחמה, בין השנאה לאהבה, אבל לא ידעתי מי נצחה. דבר אחד בטוח, אני רוצה את "אלה".

הפרק הקודם