העתיד הלא ורוד

טוב, בפרק הבא יהיה קטע שיראה לחלקכם קיצוני ולא ראליסטי אבל אני רוצה להזכיר לכם שהעולם בו מתרחש הסיפור הוא עולם עתידני בו אין יחסי משפחה, אהבה בין אם לבנה שנראת לנו טבעית כול כך לא קיימת בעולם הזה, כך שאם יש לכם תלונות על חוסר ראליסטיות (במקרה הספציפי הזה), תשמרו אותן לעצמכם.

בספרים יש תמיד את הקטע בו מגלים את כול הסודות, בו מתברר שהכול לא כמו שחשבנו, אני חושבת שהגעתי למצב הזה בסיפור שלי. אם הייתי דמות בסיפור היה מתואר כעת איך אני מתחמקת מגילי בפרדס ורצה לעיר, הכותב בודאי היה כותב שליבי החיש פעימותיו מלחץ האם מישהו יגרש אותי? האם ארז ימצא אותי? לאחר מכן היה מסופר שאני נפגשת בסתר עם טובה, היא נותנת לי לעמוד בקופה ולוחשת לי שוב, בפעם המאה, לא להגיד מילה! בטח הייתי אז משפילה מבט כדי שאיש לא יוכל לזהות אותי, ומתחילה לעבוד.

קופאית היא העבודה היחידה שיכולה להיות לאישה, וגם זה בגלל סיבות שיווקיות, ובכול זאת מעטות הנשים שעסקו בכך, היתה להן מספיק עבודה גם ככה.

אבל בחזרה לסיפור שלי. בשלב הזה היה מתואר כנראה שארז נכנס למכולת, ואני צריכה להתעמת איתו, הוא בודאי ישאל אותי "מה את עושה כאן?!" בזעזוע, ואני אמורה לגמגם ולהסביר שרציתי להועיל, רציתי לעבוד, אבל כול הטיעונים המוצקים שהיו לי בראש ייעלמו בין רגע. כן, כך בודאי היה הסיפור שלי.

אבל החיים הם לא ספר ואני לא דמות, והסיטואציה הזאת כנראה לא תקרה לעולם כי ארז נכנס לחנות רק פעם בחודשיים, ואני תמיד נזהרת לא לעבוד אז הסיכויים קלושים, אבל למרות הכול זאת יכלה להיות סצנה מרגשת.

טוב, עד כאן להיום עם התפלספויות שלי, נתראה מחר, מיי מירלס, השלושים למרס, שנת שלושת אלפים מאה ארבעים ושלוש, בערב יום שלישי.

***

היום מיי החליטה שנתחיל את היום בתפירה, יותר נכון שאני אתחיל את היום בתפירה, היא תמצא לעצמה כבר משהו מעניין יותר, אבל מישהו צריך לתפור, נכון? אז הנה אני יושבת לי מול מכונת התפירה שלי ושואלת את עצמי למה מיי מתקמצנת על תופרת, כאילו מה הביג דיל לבזבז 100 מטבעות על תופרת ולסגור את העסק? אבל נראה שהיא לא חושבת ככה ולכן מצאתי את עצמי יושבת ומתקנת שמלת ערב אלגנטית שללא ספק שייכת לאמא.

"הילדה הזאת לא יודעת לבשל כלום חוץ מזה?!" שמעתי את סבתא נאנחת מחדר האוכל, (המטבח). "אמא, את יודעת שהיא ילדה עסוקה, מה גם ידוע שהיא חסרת כישרון, אינך צריכה להתרגש מכך", אמר אבא. "איך הוא מעז?!" לחשתי כמעט בלי קול, מיי מקדישה את כול כולה להכנת ארוחה נורמאלית ברבע שעה, נראה אותו עושה את זה! "אני מקווה שהקטנה תהיה טובה יותר!" אמרה סבתא בטון כועס. ביטלתי את השתקת הקול של מכונת התפירה. "מה זה הרעש הנורא הזה?!" שאל סבא, "אבא, זה לא עד כדי כך נורא, זה רק אחת הבנות תופרת בחדר השני", אמר אבא בשעמום, "אז למה לא אמרת? היא תשמע הכול!"

"זה לא כאילו המוח שלה מספיק מפותח כדי לקלוט את זה", ענה סבא בחוסר עניין. התאפקתי שלא לענות להם, לצעוק עליהם, לצרוח שיסתמו ושהם לא יודעים על מה הם מדברים. במקום זה אני מרכזת כול טיפת ריכוז למחשבה על ספרים, (ודרך כך הורסת את השמלה המפוארת), הבעיה היא שאפילו כאן יש דברים שמזכרים לי כמה גרוע לחיות בימינו.

***

היום נעלמו 100 מטבעות מהקופה, עוד פעם. כבר הרבה זמן שכסף נעלם מהקופה ולאחר מכן מופיע שוב. פעם ראשונה נעלמו 20 מטבעות, בפעם השנייה 40, בפעם השלישית 50, עד שהגענו לכאן. כול פעם הכסף היה חוזר לאחר חודש בערך. בתחילה חשבתי שזה אמא או אבא שלוקחים את הכסף למותרות, אבל פסלתי את האופציה הזאת לאחר שהעברתי את הקופה למקום אחר בלי לידע אותם והכסף המשיך להעלם. אחרי זה חשדתי באדם, אולי הוא קונה לעצמו ממתקים בכסף? אבל אני בספק, אם יש משהו טוב באדם זה שהוא יודע לדחות סיפוקים, לא פעם ראיתי אותו עומד מול דוכן גלידה, מזיל ריר על הגלידה המבריקה, ולאחר רגע פונה משם בלי להביט אחורה אפילו לשנייה.

אני לא יודע מי גנב את הכסף, אבל אני כן יודע שאנחנו צריכים אותו. בלעדיו אנחנו אבודים ועוד יבוא היום בו יעלם הכסף ולא יחזור, אני בטוח בכך. עד לפעם הבאה ארז.

הפרק הקודם		הפרק הבא