מלחמת הכלות

קודם כל, סליחה על העיכוב בפרק... מבטיחה שהפרקים הבאים יגיעו הרבה יותר מהר ואני עובדת ממש עכשיו על הפרק השישי(: תודה לכל הקוראים הנאמנים שלי ולכל קורא חדש שמצטרף... אוהבת אתכם!

ארבעה ימים אחרי המאורע עם הכומר רוברט מארי בכנסייה הקטנה, התעתקה ג'יני וויזלי לגבעה סמוכה לבית הוריה, המחילה. בעודה הולכת בשביל הצר והמפותל שהוביל לביתה הישן, עלו בג'יני זיכרונות מהעבר מביתה הישן.

 ג'ורג' ופרד בורחים מפרסי הצועק אחריהם לאחר שחטפו את סיכת המדריך שלו, ביל, צ'ארלי, פרסי, פרד וג'ורג' משחקים בקווידיץ' ומותירים אותה ואת רון, שהיו אז בני שבע ושש, מביטים בהם בקנאה, או ריח של עוגה שאמה אפתה ובעקבותיו זרם כללי לכיוון המטבחי. ג'יני חייכה כשפסעה לעבר ביתה. כמה טוב להיות בבית, רגועה מכל עניין החתונה...

הארי, רון, אנג'לינה וכל מי שהכירה לא הפסיק להציק לה בנושא החתונה. לרדת מהעניין, לשנות את מקום החתונה או לערוך חתונה כפולה. אך ג'יני וויזלי הייתה ידועה בעקשנותה, חשבה לעצמה בעודה קוטפת בהיסח דעת פרח סגלגל ושוזרת אותו בשיערה.

היא דפקה על דלת ביתה וזאת נפתחה על ידי אמה, לשהייתה בושה בשמלה צהבהבה שסינר תלוי עליה, שיערה הג'ינג'י אסוף בפקעת.

"ג'יניל'ה, כמה טוב לראות אותך, חמודה!" אמרה אמה ועטפה אותה בחיבוק חם ואוהב.

"אני צריכה לבקר אותך לעיתים דחופות יותר, אמא" אמרה ג'יני ותוך כדי נכנסה לביתה.

"עם כל העניין הזה של החתונה, והרמיוני הזאת..." ג'יני נעצרה בבת אחת. לצד שולחן המטבח, ישובה על כסא וידיה קמוצות לאגרופים, קומצת את שפתיה כאילו עלולה להתפוצץ בכל רגע, ישבה הרמיוני.

 "מה את עושה פה?!" שאלה ג'יני, לא מנסה להסתיר את העוינות בקולה.

"הזמנתי את הרמיוני לספל תה, ג'ינברה" אמרה מולי. ג'יני ידעה שכשאמה אומרת את שמה המלא עלולות להיות לכך שתי סיבות: או שהיא רותחת עליה מזעם, או שהיא מזהירה אותה שתירגע. כעת שיערה ג'יני שזאת האפשרות השנייה.

"ואני משערת שהיא בדיוק מתכוונת ללכת" אמר ג'יני בקול העוין ביותר שיכלה לגייס לעצמה.

 "למעשה" אמרה הרמיוני בארסיות, מתרוממת מהכיסא וצועדת צעד אחד לעבר ג'יני. "הגעתי חמש דקות לפנייך, ואני ממש לא מתכוונת ללכת". ג'יני הרגישה את פניה מאדימות.

"אמא, את מוכנה להגיד לי למה הזמנת את הרמיוני לפה?" שאלה ג'יני, מבטאת את השם של הרמיוני כאילו דיברה על מזון לכלבים.

 "על זה רציתי לדבר אתכן, בנות, שבו בבקשה-" הרמיוני התיישבה בצייתנות אך ג'יני נשארה עומדת.

"ג'ינברה..." הזהירה מולי. ג'יני התיישבה באי רצון. "עכשיו, אני רוצה שתקשיבו לי עד הסוף, ואחרי זה כל אחת תוכל להגיד את דעתה בעניין. אבל קודם כל, תקשיבו לי, בסדר?" אמרה מולי. גם הרמיוני וגם ג'יני לא נראו מרוצות מהסידור הזה אבל הן הנהנו בראשן.

"אני יודעת שאתן לא מוכנות להקשיב לאף אחד בנושא החתונה, אבל אני חייבת לומר שכל הריב הזה כל כך טיפשי. אתן בטוחות כל כך, כל אחת, בהתעקשות שלה להתחתן באולמות קולינס המטופשים האלו, אבל אתן לא מבינות שאתן לא פוגעות רק בעצמכן אלא גם בכולנו! וכשאני אומרת כולנו, אני מתכוונת אליי, ואל אבא, ביל, צ'ארלי, פרסי, ג'ורג', וכל המשפחה שלנו, והחברים שלכם! נוויל, ולונה, ושיימוס ודין- מה הם יעשו? חשבתם בכלל-"

"אמא, בשביל זה יש את כל עניין של ה"זיגזוגים" בין החתונות שפלר ואנג'לינה סידרו" אמרה ג'יני שהחלה לאבד מסבלנותה. מולי נאנחה.

"אבל זה מה שאתן רוצות? שהאורחים שלכם "יזגזגו" מחתונה לחתונה, במקום שכולנו נשתתף יחד אתכם בשמחה? ג'יני, את מאלצת אותי ואת אבא לעשות החלטה בלתי-אפשרית, את מכריחה אותנו לבחור בין החתונות של הילדים שלנו! נראה לך שאני לא רוצה להיות לאורך כל החתונה שלך ולאורך כל החתונה של רון? אני רוצה לראות את שניכם נודרים את הנדרים ולובשים את הטבעת ו..." קולה של מולי נהיה חנוק.

אבל הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניה של מולי לא החלישו את ג'יני. להפך, הן רק הרתיחו אותה עוד יותר, לעומת הרמיוני שנראתה כאילו איבדה מעט מיציבותה.

"ומה איתה, אמא? למה אני מאלצת אתכן, ולא הרמיוני? את מאשימה רק אותי-"

"זה לא העניין פה, ג'ינברה!" אמרה מולי. הפעם ג'יני ידעה שהיא משתמשת בשמה המלא משום שהיא כועסת עליה ולא מנסה להזהיר אותה שתירגע.

"שתיכן, מאלצות אותנו לעשות זאת. בבקשה תתפשרו, בנות, מצדי אתכן יכולות להתחתן בתוך פח אם נוכל להיות בחתונה של שתיכן!" אמרה מולי הנואשת.

"לא! אמרה ג'יני בעקשנות והתרוממה מכיסאה. "שהיא תוותר!".

"את יודעת מה- לא, ג'יני, אני לא עומדת לוותר! כל החיים ויתרתי לך! נמאס לי! נמאס לי להיות החלשה, הפשרנית, זאת שתמיד מוותרת ונכנעת בסופו של דבר. אולי את עקשנית ג'יני, אבל גם אני! ואני לא מוותרת על אולמות קולינס!" צעקה הרמיוני.

"יופי! טוב מאוד! כי גם ככה לא הייתי רוצה לראות אותך בחתונה שלי!" ירקה ג'יני את המילים. הרמיוני התכווצה כאילו מישהו נתן לה שתי סטירות. היא הביטה בג'יני, ואז במולי, שנראתה אובדת עצות.

"תודה על התה, מולי. היה מאוד נחמד עד שג'יני הגיעה" אמרה הרמיוני ומיהרה לצאת מהמטבח ולהסתלק מהבית, מותירה את מולי וג'יני לבדן.

 באותו ערב ישבה ג'יני הזעופה של הכורסא בסלון ביתה וסירבה לדבר עם הארי. היא שתתה בדממה את ספל התה שלה בעוד הארי יושב לצדה על כורסא אחרת, שולח אליה מדי פעם מבטים מודאגים.

"אולי תפסיק עם המבטים האלו?" התפרצה ג'יני לבסוף.

היא שנאה כל כך את הרמיוני ברגעים האלו. נקמה. זה מה שהיא רצתה. משהו שיגרום להרמיוני לשלם. על זה שכולם כועסים עליה, אמא שלה מאשימה אותה בהכול ומתעלמת לגמרי מהעובדה שהרמיוני שותפה באשמה הזאת לא פחות ממנה.

למחרת בבוקר, נכנסה הרמיוני גריינג'ר למשרדה שבמשרד הקסמים, במחלקה ליצורי פלא. "בוקר טוב, רוג'ר" בירכה את רוג'ר, עמיתה לעבודה ששכן במשרד שסמוך למשרדה.

"בוקר טוב, הרמיוני. שמעתי שאת מתחתנת בקרוב עם וויזלי, ההילאי" אמר רוג'ר. הרמיוני הנהנה באישור וחייכה לעצמה בעת שנכנסה למשרדה.

היא הופתעה לגלות על שולחן משרדה בעבודתה סלסלה שלמה מלאה בממתקים מהדובשנרייה בהוגסמיד. היא חיפשה אחר פתק, וכשלא מצאה שיערה שהממתקים מרון. נחמד מצידו לשלוח סלסלה כזאת, חשבה הרמיוני, בעודה פותחת את הסרט הורוד שקישט את הסלסלה ושולפת משם קופסת בונבוניירות ממולאות קרם.

במשך כמעט שבועיים הגיעה בכל יום סלסלה, עם אותם ממתקים בדיוק, ממתינה על שולחנה, ארוזה בסרט צבעוני ומלאה בכל טוב. הסלסלה אף פעם לא הגיעה עם פתק שרמזה על זהות השולח. אבל הרמיוני כבר ידעה שזה רון. הוא היה שולח לה מדי פעם חיוכים בביתם. משום מה, הרמיוני מעולם לא העלתה את הנושא. היא חשבה שהיה משהו מאוד חמוד בכך שרון שולח את הסלסלות בצורה אנונימית, כאילו מדובר באיזשהו מעריץ סודי ששולח לה ממתקים.

לאחר שבועיים, כשחזרה הרמיוני מעבודתה, היא החליטה למדוד את שמלת הכלה שלה, שנשלחה אליה לפני שבוע לאחר שעברה את כל הקסמים הדרושים כדי שתישמר יפה ושלמה. מסייה דלאקור המליץ לה בחנות למדוד את השמלה מדי פעם. הוא הדגיש לה שהשמלה לא מתאימה את עצמה לכלה, אלא הכלה מתאימה את עצמה לשמלה. בקלות היו יכולים לשים בשמלה קסם מתרחב פשוט שהיה גורם לה להיות הרבה יותר נוחה על גוף הכלה, גם לו הייתה עגלגלה. אך זה היה אחד החוקים של ז'אן דה-לוק, סיפר לה מסייה דלאקור. שהכלה תעבוד קשה בשביל ללבוש את שמלותיו.

הצרחה לא איחרה לבוא. רון רץ לחדרה של הרמיוני, שרביטו בידו. "מה קרה, הרמיוני? ג'וק? רוצח?" שאל רון בבהלה. הוא הביט בהרמיוני שישבה על מיטתם, טומנת את פניה בכפות ידיה ובוכה.

"הרמיוני!" שאל רון בבהלה והתיישב לצדה. "מה קרה?" ,

"השמלה! זה מה שקרה, רונלד! השמלה שלי, היא.. קטנה עליי! לא קטנה, אבל לוחצת, אני לא יכולה לנשום כשאני בתוכה, אני.. אני השמנתי" הבכי של הרמיוני התחדש.

"היי, תקשיבי, זה לא כזה נורא, אם באמת זה כל כך חשוב לך את יכולה להשתמש בשיקוי מרזה" ניסה לעודד אותה רון.

"רון! שיקוי מרזה גורם לנשירת שיער, וחוץ מזה אני לא רוצה להשתמש בשיקויים האלו, הם לא בריאים... אתה יודע, אם לא הייתי שולח לי כל הזמן את סלסלות הממתקים האלו זה היה הרבה יותר מועיל! אתה יודע שיש לי חולשה לממתקים!" אמרה הרמיוני.

"על אילו סלסלות ממתקים את מדברת?" שאל רון בבלבול.

"אוי, נו, רון, אל תעשה כאילו-" החלה לומר הרמיוני אבל לפתע נעצרה.

ההבנה נגלתה על פניה. איך יכלה להיות כל כך מטומטמת? זאת הייתה,

"ג'יני" אמרה הרמיוני. הבעת פניה הייתה רצחנית.

הפרק הקודם		הפרק הבא