תקועים באחוזה עם סטיבי

הלו, קוראים יקרים שלי. הסיפור הזה מתחיל לעצבן אותי, רציני. תוכנת הכתיבה שלו לא אוהבת אותו, אז אם יש בעיות, תצעקו עליה. היא מחקה לי חצי ממה שכתבתי, וניסיתי לשחזר...

וכי הזיכרון שלי שואף לאפס, אני מקדישה את הפרק הזה לקוראת הנאמנה והכי מגניבה בעולם - ליזה~ וגם לקוראת הנאמנה והכי מגניבה בעולם - מיי-צ'אן (לא ציפית לזה, הא?). כי שתיהן איכשהו מצליחות לסבול אותי ואת המרווחים הענקיים בין פרק לפרק. שתיכן אדירות, סירוסלי.

"מה אתה עושה? השתגעת?!” סין התגבר על הרצון שלו להטיף לאנגליה. הוא הופתע לשמוע צחוק במסדרונות, צחוק כל כך ברור וכל כך חזק, הוא היה כמעט בטוח שהוא היה האחד שהשתגע.

ואז הוא ראה את אנגליה, עיניו פקוחות לרווחה אך פוזלות לכיוון לא ברור, ופיו פתוח.

הוא זה שצחק.

אנגליה עמד מולו, כך הניח, וזהה מעט דאגה בקולו של סין. זה חמם מעט את לבו, מכיוון שהיחסים ביניהם היו קצת מוזרים מאז מלחמת האופיום, אבל הוא לא ידע מה לומר, בכנות.

"אני... אני... יכול להיות שהשתגעתי,” אנגליה ענה ונאנח. “אמריקה משגע אותי".

פניו של סין התרככו, אבל הוא לא היה יכול לראות את זה.

"מה זאת אומרת? הוא אמריקה".

"לא ככה... פעם הוא היה מעצבן, אבל עכשיו," אנגליה קימץ את ידיו לאגרופים. "מאז שזה קרה הוא משגע אותי. הוא מתנהג כאילו אני חסר ישע, כאילו אני זקוק לעזרה בכל צעד, והכי גרוע- הוא מתנהג כאילו אני חסר תועלת".

סין שקל את המילים שעליו לומר במהירות, התוצאה הסופית לא הייתה מנוסחת טוב כפי שהוא היה רוצה שתהיה, אבל הוא היה צריך להסתפק בזה. "אנגליה, אני יודע שאתה מתוסכל, אבל, הוא באמת דואג לך. זאת הדרך שלו להראות את זה".

"ואיזו דרך..." אנגליה אמר במרמור, אך נאנח לאחר כמה שניות. "אני מניח שאתה צודק, אבל אני לא אוכל לסבול את זה להרבה זמן, אני רק התעוורתי...".

סין ניסה להסיח את דעתו. "אה, אז אתה עם אמריקה עכשיו, הא? איפה אתם נמצאים? אני לא מרגיש נוח לעמוד פה באמצע המסדרון". הרגשה של דז'ה-וו קלה עלתה בו, והוא ידע שבפעם הקודם שנכנסו לחדר זה לא עזר משהו. ספרד עדיין...

"הו, כן, אנחנו בחדר ההוא" אנגליה הצביע בדיוק מעורר פליאה על דלת לשמאלו. "כדאי שנלך-". שאר המילים שאמר לא הגיעו לסין, והוא שם לב שאנגליה התחיל ללכת.

ידו נעה ואחזה בזרועו של אנגליה, כאילו פעלה בכוחות עצמה, ופיו נפתח ואמר את המילים "הייתי עם ספרד מקודם". כשההבנה של מעשיו הכתה בו, הוא חש חרטה ממלאת את גופו.

"אם כך, איפה ספרד? הוא לידך במקרה? כל כך שקט פתאום?" אנגליה אמר בטון חשדני, מזיז את ראשו מצד לצד ומנסה לחוש בספרד.

"הוא מת".

שתיקה השתררה בזמן שאנגליה ניסה לעכל את המידע. כל גופו קפא, והוא לא היה יכול לזוז. ספרד מת, לאט לאט זה חדר אל מוחו, מת, לגמרי. זה לא משחק, זאת לא בדיחה, הוא מת.

"אתה בטוח?" קולו היה חלוש והוא חיפש תקווה להתלות בה. התשובה אומנם לא הגיעה, אך זה היה מספיק. בזכרונו, הוא העלה את ספרד, כפיראט לבוש בגלימה אדומה, זכרונות ישנים שלא הצליחו לעלות, רק שחור שדוחק אותם לשגרה הרגילה לאחרונה. זה היה קשה, ספרד מת. מי עוד מת? זאת הייתה המחשבה הראשונה שלו  לאחר שעיכל את הדבר.

הוא צריך להתאפס, ולהיות חזק, כך החליט, וניער את כל המחשבות. הוא נתן לעצמו להשתגע מעט, כעת הזמן לחזור למציאות.

"הבנתי," הקול של אנגליה היה נוקשה. "לא נספר לאמריקה את זה, בינתיים. קדימה, נלך לחדר" הוא הוסיף, ולא הרחיב יותר. הוא העדיף לא לדעת איך זה קרה, ולתת לתקוות שלו, שהם בטוחים בחדר בו הם נמצאים, להישאר בזמן הקרוב לפחות.

אמריקה התעורר למשמע לחשושים בחדר. עפעפיו היו כבדים, והוא היה עייף, אבל הוא הכריח את עצמו לקום. אולי אנגליה מדבר לעצמו, דבר שלא היה מוזר מהרגיל, כי אנגליה בדרך כלל היה לוחש כל מיני שטויות שהוא טוען שאלו קסמים (קסמים... ברור... כאילו אלו קיימים...), אבל השמיעה שלו החליטה להיות חדה ולהעיר לו שאלו שני קולות שונים.

ולכן, הוא קפץ ממיטתו במהירות, דואג לאנגליה, רגשות המצפון תקפו אותו בכל עת, והוא קלל את עצמו על כך שנרדם כל כך מהר ולא השגיח על אנגליה.

הוא הופתע למראה סין ואנגליה המסתודדים. זה לא קרה לעתים קרובות.

"הא?" הקול שלו גרם להם לעצור מדיבוריהם, ולהביט עליו בשקט.

"אה, התעוררת, אמריקה" אנגליה אמר בקול חדגוני, וההבעה שעל פניו הייתה משונה. אמריקה בחן את שניהם במבט חושד, משהו הרגיש לא נכון.

"מתי סין...? איך...?" מוחו היה מלא בשאלות, אך שניהם לא ענו. אנגליה הביט הישר אל עיניו, והעיניים הירוקות כאילו קטלו אותו. למרות שידע שאנגליה לא באמת ראה אותו, הוא הסיט את מבטו והתחמק מהעיניים האלו. ראשו של סין היה מורכן, ומהזווית שבה היה, הוא היה יכול לראות מעט אדום בעיניו החומות. אצבעותיו שיחקו בשולי הבד של חולצתו.

הוא החליט להניח לכך בינתיים, נדמה שאף אחד מהם לא היה במצב לדבר על מה שקרה, והוא לא רצה לדחוק בהם. מלבד זאת, הוא העדיף לדחות בינתיים  את החדשות הרעות. המנוחה שלו לא הייתה טובה, הוא לא צריך תוספת לסיוטים שרודפים אותו. רק להעלים את המחשבות על כך שמשהו היה עלול לקרות לאנגליה אם הוא היה יוצא החוצה. לא, זה בטח לא קרה. סין הגיע, כן, סין הגיע לחדר. הוא בטח דפק על הדלת, או נכנס ככה סתם כי היא הייתה פתוחה. לא, הדלת לא הייתה פתוחה, הוא דפק על הדלת, ואנגליה פתח לו את הדלת.

זה לקח את כל הכוח שלו לשכנע את עצמו להאמין בסיפור שהמציא, אבל זה הצליח.

"אני חושב שנעבור חדר עכשיו, היינו פה יותר מדי זמן".

סין עזר לאנגליה לקום, ואמריקה הוביל אותם, אבל לא במרחק גדול מדי. הוא חייב להציל אותם, להציל את כולם. הם חייבים לצאת מפה, והוא הרגיש שהוא היכול שיכול להציל אותם. הכובד על כתפיו לחץ עוד קצת, אבל הוא בלע את הרוק והמשיך. להציל אותם.

הוא עוד לא הספיק לחזור להכרה, ובבת אחת, כל הכאב רץ בגופו. הוא רצה לצעוק "תפסיקו את זה!" אבל פיו לא נפתח, ובזמן שכבר היה יכול לפתוח אותו ולמלמל בקול חלוש, הוא נזכר היכן הוא נמצא. באחוזה.

הוא פקח את עיניו והביט על תקרה מלוכלכת, שם לב שהוא נמצא על מיטה. הזיכרונות עלו במוחו, הוא נכנס לחדר. הוא מוצא את פרוסיה מת. הוא מספיד את פרוסיה (האדם הראשון שהספיד בחמש מאות השנים האחרונות, הוא השתדל). הוא יוצא מהחדר. הוא פוגש את המפלצת ההיא. הא, כן, פוגש אותו, לא צורח ולא בורח, אלא נלחם על חייו.

וגם מנצח.

אם הוא היה יכול, הוא היה צוחק ומקלל הרבה, כי זה מה שהוא אוהב לעשות. הוא נצח את המפלצת הזאת ושרד. כשהוא יגיד את זה לונציאנו, הוא לא יאמין לו.

אה, וגם ספרד! ספרד ישאר חסר מילים, הוא לא יידע מה לומר, זה בהחלט ישתיק את הממזר לזמן מה.

רק תעלומה אחת נותרה במוחו, חסרת פתרון. אם הוא לא קיבל כוחות קסמים שעזרו לו להגיע מהמסדרון שבו גסס לחדר, ולעלות על המיטה המאוד נוחה הזאת, אז איך הוא הגיע לכאן?

הפרק הקודם		הפרק הבא