כמה מפגשים בחדר הנחיצות

עוד פרק! (;

לונה קמה בשבע בבוקר בדיוק. היא נמתחה במיטתה וקלטה שהיום, היא מתחילה את שנתה השישית בהוגוורטס. לא היה לה ספק שהשנה הזאת הולכת להיות שונה מכל השנים שהיו לה בהוגוורטס. טוב, אולי בגלל שהשנה אוכלי המוות שולטים על הוגוורטס. לאחר שהיא לבשה ג'ינס ישן וגופיית פסים ורודה לבנה, היא שרכה במהירות את נעלי האולסטאר האהובות והבלויות שלה וירדה כמו בכל בוקר למטה, שם היא מצאה את אביה קסנופליוס, בוכה. "אבא?! מה קרה?!" שאלה לונה מוכת התדהמה. "אוי, לונה... אני לא מאמין שאת צריכה ללכת לבית הספר! אני לא יכול לתת לך ללכת!" הוא אמר בבכי. "אבא, אבא! תסתכל עליי! אני יהיה בסדר! תאמין לי! אני רוצה ללכת להוגוורטס! קדימה, תתלבש ונתעתק לקינגס קרוס." לפני שלונה עלתה למעלה לקחת את חפציה היא אמרה לאביה בקול שקט "תבטיח לי שתשמור על עצמך." כרגיל היא שוכחת שהיא בסך הכל נערה בת 16.

קסנופליוס הנהן וכעבור רבע שעה הם כבר היו ברציף.

האווירה הייתה שונה. אנשים רבים היו חסרים, הילדים נראו מבוהלים. לונה החלה לרעוד. לפתע נשמע קול חלוש שקרא ללונה "לונה!" זה היה נוויל. לונה חייכה. היא חיבבה את נוויל. הוא היה אחד מחבריה היחידים. "אוה, נוויל! מה שלומך? איך עבר החופש?" התעניינה לונה. "הוא היה בסדר... תודה. ראית את ג'יני?" נוויל שאל, ובדיוק אז ג'יני נראתה מנשקת את אימה ואת אביה לשלום ומתקדמת לכיוון הרכבת. "היי, ג'יני!" קראה לונה. "לונה! נוויל! כמה התגעגעתי אליכם! קדימה בואו ניכנס לתוך הרכבת!" חייכה ג'יני את חיוכה המוכר. נוויל מילמל משהו על זה שהוא צריך להיפרד מסבתא שלו ושהוא כבר יפגוש את לונה ואת ג'יני בעלייה לרכבת, ולונה אמרה לג'יני שגם היא עוד לא נפרדה מאביה ושהיא תפגוש אותה ואת נוויל בעוד 5 דקות. "אבא?" היא אמרה בקול שקט. "לונה, אני מבטיח לך שאני ישמור על עצמי. אבל יותר חשוב, תשמרי את על עצמך. בבקשה לונה!" קסנופליוס התחנן. לונה חיבקה אותו ואז קראו לנוסעים לעלות על הרכבת להוגוורטס. "להת'!" קראה לונה והתרחקה, היא עוד הספיקה לשמוע את אביה אומר "בהצלחה לונה שלי!" לפני שהיא עלתה על הרכבת. "לונה? איפה נוויל?" אמרה לה ג'יני המודאגת. "אוה... אני בטוחה שהוא פה איפה שהוא..." אמרה לונה. "לונה? ג'יני?" קולו של נוויל נשמע ממרחק של כמה מטרים. "נוויל?" אמרה לונה "אני בתא הסמוך!" השיב לה נוויל ולונה וג'יני נכנסו לתא שהיה לידם, שם הן מצאו את נוויל יושב ומביט מבעד לחלון. "אתן יודעות, זאת הולכת להיות שנה קשה.." הוא אמר. "אוי נוויל... אני יודעת!" אמרה ג'יני ודמעות עמדו בעינייה. זה היה כל כך לא אופייני לג'יני! היא מעולם לא בכתה! "היי, אולי.. אולי נקים מחדש את צ"ד?" הציעה לונה בעיניים מלאות תקווה. נוויל הסתכל עליה כאילו היא משוגעת. אבל לרגע לונה ראתה בעיניו זיק של אומץ. "הממ... זה רעיון נחמד! מה את אומרת ג'ין?" שאל אותה נוויל. ג'יני נראתה לרגע מהוססת, אבל היא לא חשבה יותר מכמה שניות לפני שהיא אמרה "בטח! זה רעיון מדהים! אנחנו צריכים לחשוב על איך לגייס מחדש את כל שאר התלמידים!" אמרה ג'יני בהתלהבות.

וככה שאר הנסיעה עברה בדיבורים ותכניות על החזרת "צבא דמבלדור" לפנות ערב הרכבת סוף-סוף הגיעה להוגסמיד. הם נסעו במרכבות וכבר אז שמו לב לשינוים. סוהרסנים "קישטו" את הוגסמיד ואת סביבת בית הספר. לונה הרגישה כאילו כל התקווה נשאבת ממנה, וכל התכניות על החזרת צבא דמבלדור, מתפוגגות. "היי, לונה, הגענו." אמר לה נוויל. "אוה, כן נוויל. אני יורדת." אמרה לו לונה. השלושה הלכו להם אל האולם הגדול, לונה נתקפה בהלם. ג'יני נראתה כאילו היא עומדת להיחנק. האולם היה אפרורי ובקצה שולחן המורים ישב, סנייפ. ליבה של לונה נמלא בתעבה. מקגונגל, פליטיק וספראוט לא הפסיקו לנעוץ מבטים כעוסים בסנייפ וחבריו אוכלי המוות. שאר המורים נראו מפוחדים, הם הצטנפו במקומותיהם. "תראו את מקגונגל! היא נראית כאילו היא הולכת להטיל קללה על סנייפ!" גיחך נוויל. "אני הולכת להתיישב בשולחן רייבנקלו! ניפגש אחר-כך!" לחשה לונה והתרחקה מנוויל וג'יני שנופפו לה לשלום. לונה התיישבה לצד תלמידות מהשיכבה שלה שחייכו אליה חיוכים עצובים. זה לא הייתה פתיחת שנת לימודים רגילה בהוגוורטס. כלל וכלל לא.

תלמידי השנה הראשונה התמיינו במהירות. השנה היו חסרים הרבה תלמידים חדשים. כמובן, בגלל היותם בני-מוגלגים. סנייפ כיחכך בגרונו והחל לנאום "עוד שנה החלה בהוגוורטס! השנה, זו תיהיה שנה של מחויבות בהוגוורטס! אני רוצה לומר לכם, שאני מרגיש כבוד על כך שאני נבחרתי למנהל!" לונה שמה לב לנוויל היורק על הרצפה. "השנה לימודי המוגלגים יהיו חובה! כולם ילמדו על "חשיבותם" של בני המוגלגים!" סנייפ אמר, גורם לאלקטו קארו לצחקק ציחקוק חזירי. לאחר ארוחה, שלונה לא יכלה להנות ממנה, רצה אל נוויל וג'יני ואמרה במהירות "היציאה הבאה להוגסמיד היא בסוף שבוע הבא! הייתם מאמינים? נוכל לגייס בהוגסמיד תלמידים!" לחשה לונה. "זה רעיון מצוין!" אמרה ג'יני ונוויל אמר לפתע "אנחנו רק צריכים לחשוב על איך נגייס תלמידים בלי שסנייפ ישים לב!" וג'יני מיד אמרה "אוה, נוויל.... יש לי רעיון..." ג'יני חייכה חיוך ערמומי במיוחד, ולונה הרגישה שביב של תקווה בתוך ליבה.

הסוף(: תגובות והערות יתקבלו בברכה! 

הפרק הקודם		הפרק הבא