ילדתם של בני האלמוות

היי,אני יודעת שלא כתבתי שנים,סורי,לא יכולתי..אבל בכל זאת החלטתי להמשיך.

אחרי דקה החלטתי בכל זאת לרדת למטה,במחשבה שבכל מקרה אני אאלץ להתמודד עם איליין.

כשראתה אותי,איליין החמיצה פנים."נו הספקת להרוס את כל החדר שלך או רק חצי ממנו?"היא שאלה בלעג.

מאחוריה ראיתי את התאומים הטיפשים שלה,לואי וקלייר מזדקפים על הספה בציפיה ומתחילים לגחך.החזרתי את העיניים שלי בזעם לאיליין.

"רק חצי ממנו גברתי"והדגשתי את המילה האחרונה.

"אל תתחצפי אלי אליסון"ירתה איליין."אני לא-"

הפעמון צלצל."מי יכול לבוא בשעה כזאת?"תהתה איליין,ואני הודתי לכוכבי המזל המועטים שלי ועמדתי לעלות לחדר.

איליין פתחה את הדלת ואני קיללתי בכל הלב את כוכבי המזל המועטים שלי.

בפתח עמד דמבלדור.

"מה..מי לעזאזל-"גמגמה איליין.

"שלום!שמי הוא אלבוס דמבלדור."אמר דמבלדור בקול מצלצל."מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.באתי לקחת את אליסון לבית הספר שלי."

איליין,לואי וקלייר הסתובבו אלי ובהו בי בתדהמה.אני בלעתי את הרוק ומיצמצתי פעמיים,מתפללת למשהו שיפר את הדממה המעיקה.

"שלום!"אבא שלי ושני הילדים הגדולים של איליין,מלקולם ואלנה נכנסו צוחקים לחצר."מה קורה פה?"שאל אבא כשהבחין בדמבלדור העומד בנימוס ובאשתו וילדיה עומדים ושותקים בתדהמה.

טוב,זה ללא ספק הפר את הדממה.שלושתם החליקו לסלון,מבולבלים."מה קורה פה?" שאל אבא שלי שוב.

מכיוון שאיליין לא יכלה לפתוח את הפה ובטח שלא להסביר משהו,דמבלדור חזר הדקלום שלו ונראה ממש מאושר מזה.החצוף..

מלקולם ואלנה הצטרפו למבטי התדהמה של המשפחה שלהם אבל אבא שלי נחת על הכיסא הקרוב.

"לא!"הוא צעק והאדים."נשבעתי שהשטויות האלו לא יכנסו לי לבית מאז שמריאן מתה!ידעתי שאליסון תהיה כמוה ואני לא אסכים שהיא תלך באותה דרך!"

פה הדם עלה לי לראש,והלשון שלי השתחררה."איזה שטויות?"שאלתי בקול."אתה ידעת על כל זה?ומה הקשר לאמא שלי?וחוץ מז ממתי אתה זה שמסכים לי לעשות דברים?

לא ידעתי בכלל שאתה יודע איך קוראים לי!"

-"אני אבא שלך!

-"וואו,אתה יודע את זה,איזו התקדמות!"

-"שלא תעיזי ל-

"תסלח לי מאוד בבקשה,"קטע אותנו דמבלדור בהחלטיות."אני מצטער להפריע לוויכוח אבל הגיע הזמן לסדר את העיניינים.אליסון תהיי בשקט בבקשה.

אז ככה."הוא פנה לאבא שלי ולאיליין."אליסון היא מכשפה.אמנם לא מכשפה רגילה,אבל מקומה עם אנשים דומים לה,במקום שבו תוכל לפתח את יכולותיה.

כמובן,"קטע דמבלדור בתקיפות את אבא שלי שהתחיל להגיד משהו."שלא ממש יש לכם זכות להתנגד,בייחוד אם אליסון רוצה ללכת.

אתם יודעים,התעללות בילדים וכל מיני דברים כאלה."אמר דמבלדור בקור.

"התעללות בילדים?!"או,נראה שאיליין מצאה את הקול שלה.כבר התחלתי לתהות."לא ראית כמה מכשירים שיש לילדה הזאת?כמה כסף?

איך אתה מעז?! פרנק,תגיד לו!"היא יללה לאבא שלי.(באמת,אני לא מבינה איך המשפחה שלה שורדים אותה.)

בכל אופן,זה כבר היה שטויות,אז החלטתי שהגיע תורי לדבר."שיגיד מה?"שאלתי.שיגיד שכל מה שיש לי זה מהכסף שלי?מהעבודה שלי בריקודים?

הדבר היחיד שקניתם לי אי פעם זה אייפון,וגם זה כדי שתוכלו לצעוק עלי לבוא הביתה מתי שאתם רוצים."

אבא שלי ניסה לאמר משהו אבל אז שם לב  לשרביט שביד של דמבלדור(איך אהבתי אותו באותו רגע).

"תקשיבי אליסון,"אמר אבא שלי."כל מה שאני יכול לעשות עכשיו זה לפנות אליך.אני מצטער שלא אמרתי לך שאמא שלך היתה מכשפה,ושלא ממש התיחסתי אליך..

אבל את הבת שלי.את לא חייבת ללכת איתו."הוא הרים מבט לדמבלדור שכבר עמד עם רגל אחת בחוץ.הוא השיב את העיניים שלו אלי וחיכה לתשובה.

כשהסתכלתי לו בעיניים,ידעתי שבחיים אני לא אוכל להישאר.לא כי לא ראיתי משהו אמיתי בעיניים שלו.ראיתי.אבל הוא לא היה מופנה אלי.ידעתי שהמבט הזה מופנה אל אמא שלי.

לא אמרתי מילה.הפניתי את הגב אל אבא שלי,ושאלתי את דמבלדור;"הולכים?"

"כן."הוא אישר.יצאנו מהבית אל הכביש.דמבלדור כיוון את שרביטו אל הבית והמזוודות עפו אלי.אחזתי בהן,והוא הרים את השרביט.

בוום!עצר לידינו בחריקה.אוטובוס בן שלוש קומות.על המדרגות קפץ בחור צעיר ומחוצ'קן."ברוכים הבאים לאוטונוס הלילה-"הוא התחיל לאמר בקול משועמם.

"כן,תודה סטן",אמר דמבלדור בנימוס.סטן קרץ אלי והעלה את המזוודות.עליתי לאוטובוס והבחנתי שכולו מלא מיטות ואנשים מנומנמים ומעוצבנים,שנראה כאילו הרגע עפו ממיטותיהם.

לפי האור הקלוש ברחוב,ידעתי שדלת הבית עוד פתוחה ואבא שלי ומשפחתו מסתכלים עלי.

לא הסתכלתי לאחור.

הפרק הקודם