כשהירח לא מלא

והנה הגיע יום שבת הגורלי.

רמוס קם בערך בחמש וחצי בבוקר אחרי לילה כמעט חסר שינה, והעיר את כולם רק מהרעד שלו.

"אולי תפסיק לרעוד כבר?!" שאל אותו סיריוס.

"אני לא יכול להפסיק!!" אמר לו רמוס, חובק את כתפיו הרועדות.

"אררג! ירחוני! בגללך אני לא אצליח ביציאה להוגסמיד!" אמר לו סיריוס.

"מז'תמורת? " שאל אותו רמוס.

"ז'תומרת, שאני לא אצליח לנשק אותה כמו שאני יכול..." התחיל סיריוס,

"כשאני ישן בלילה!!!!" הוא צעק.

"לנשק את מי?" שאל ג'יימס שרק התעורר, שערו פרוע עד קצה גבול היכולת.
"אוה, רק את החברה הנוכחית שלו-" התחיל רמוס. ,מה 'שמה?" שאל את סיריוס.

"נראה לך ש' ני זוכר בשעה הזאת של הבוקר?" גנח סיריוס.

"אה... שכחתי שאתה מחליף חברה כל שעתיים." אמר רמוס בקול ציני, ובהבעה זועפת.

"סתום כבר..." אמר סיריוס בסומק קל (לאור שהמידע שרמוס אמר היה כמעט נכון).

"שקט, אתם שם!!!" זאת הייתה לילי, שערה האדום פרוע לגמרי, והיא מחזיקה את שני הצדדים של משקוף הדלת.

ג'יימס נפל לאחור, יד אחת נחה על חזהו, עיניו עצומות ולפרצופו הבעה חלומית.

"שמעתי אתכם עד לחדר של הבנות!" היא אמרה, וכשראתה עמה רמוס רועד הבעת פניה התרככה.

היא חייכה חיוך מעודד ונכנסה פנימה, והתיישבה על המיטה הסמוכה לזו של רמוס (ג'יימס!!).

"די, רם', הכול יהיה בסדר!" היא אמרה. (ג'יימס התהפך "בטעות" עד שהיה צמוד אליה).

היא הניחה יד על כתפו. "קר לך?" היא שאלה. "הנה." היא כישפה להבות ירוקות-כחולות שכאלו (הערת הכותבת: כמו שהרמיוני הייתה מזמנת).  "הנה, יותר טוב?" היא שאלה. "כן, תודה, ליל' " הוא אמר. "אוו, רמוס, יהיה לך כיף היום." היא אמרה, וקמה. ("אוף!!!!" מלמל ג'יימס).

"נו, ירחוני, אתה שם כבר שעה!" אמר פיטר, ג'יימס סיריוס עומדים מאחוריו ומהמהמים בעצבנות.

"יש כאן עוד תאי-מקלחת!" אמר רמוס מבעד למים.

"כבר התקלחנו, אנחנו צריכים לאכול ולצאת להוגסמיד!" אמר ג'יימס, מבלגן את השיר שלו.

"אוח, נו, אני יוצא!" נכנע רמוס.

כעבור רבע שעה, רמוס יצא ("סוף סוף!" אמר סיריוס) מעבר לחדר האמבטיה של הבנים, שם כולם חיכו לו, לצד הדלת.

"הולכים?" שאל אותם סיריוס.

"כן, כן, בואו..." אמר רמוס.

"איך אני נראה?" שאל רמוס את ג'יימס ופיטר, אחרי שהם הגיעו לאולם הגדול וסיריוס רץ לעבר החברה שלו ("ססיייייררררררררררייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!) .

"אחלה," אמר לו ג'יימס.

"יותר טוב משנראיתי אי-פעם" הוסיף פיטר.

"לא נכון, פיט'. תודה רבה, זנב-תולע, קרניים" הוא אמר במעין הצדעה לעברם.

"חייב לרוץ, ביי" אמר להם, ורץ לעבר אולם הכניסה.

מישל חיכתה לרמוס בפתח של אולם הכניסה.

בזמן שחיכתה, חשבה על רמוס,  וגם עליה.

איש לא הבין למה היא אוהבת דווקא אותו, כשביכולתה להשיג כמעט כל מי שרצתה, גם את סיריוס בלק או ג'יימס פוטר (טוב, את פוטר לתקופה זמנית).

היא הייתה מקובלת בבית ריבינקלו, וכבר היה לה חבר משנה שביעית. אבל היה משהו ברמוס שמשך אותה אליו.

***

היא יכלה לספר כל פרט במראה של הקונדסאים מרוב הזמן שהסתכלה על רמוס.

פיטר פטיגרו- ילד נמוך ועכברי, שיערו בלונדיני מלוכלך, עם שיניים קדמיות בולטות.

לידו, ג'יימס פוטר- לא שיא הגובה, אך בהחלט גבוה מפטיגרו. שיערו היה שחור ופרוע, והיו לו עיני שקד ממושקפות, וחיוך זדוני מעט, שכמעט ולא מש מפיו.

ואז, סיריוס בלק-גבוה ונאה, עם פרצוף יהיר ממוסגר בשיער שחור מסולסל עד הכתפיים, ואותו חיוך כמו לפוטר. היו לו עיניים כהות ויפות, ומישל בהחלט יכלה להעיד שהוא יפה.

ולבסוף, רמוס לופין- גבוה כמו בלק, עם שיער בצבע חום-זהוב עד אמצע עורפו. היו לו עיניים בצבע לא מוגדר, מעין תערובת צבעים, ותמיד היה לו אזה ספר ביד. גם הוא חייך-אבל זה היה חיוך אחר. פחות משוחרר, כזה חיוך שרואים שעבר סבל כלשהו. חיוך מסתורי.

היא רצתה לדעת מה הסוד שמאחורי החיוך הזה, הסוד שגרם לה לאהוב אותו.

רמוס רץ בשיא המהירות עד שראה את מישל מחכה לו. 'יפה כתמיד' הוא חשב.

"הי רמוס" היא חייכה. "אז... שנצא?"

"כן, בטח, ברור"

הם עמדו בתור, מדברים על דברים כאלה ואחרים, שניהם מאושרים כמו שלא היו אי-פעם.

הם הלכו לכל מקום אפשרי בהוגסמיד, חוץ מהצריף המצווח. הם דברו כל הדרך, מחייכים, ובאיזשהו שלב הם התחילו להחזיק ידיים, ולא הרפו.

מדי פעם הם שלחו אחד לשני חיוך קטן, והשני ענה לו באחד משלו.

הם בעצמם לא ידעו לפרש את התנהגותם המסתורית.

הם רק ידעו שהם ברקיע השביעי.

כשחזרו בערך בשמונה לאולם הכניסה, הם נזכרו שהם חייבים להיפרד לבתים השונים.

"אם... טוב, אז-" התחילה מישל.

"אם... כן... ביי, מישל..." המשיך רמוס.

"ממש נהניתי...."

"כן, גם אני..."

"תודה על הכול."

"תודה לך..."

היא עמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו בלחי.

"ביי רמוס...."

"בי..."

'מעניין איך זה,' הוא חשב. 'שאתמול היה יום שיש השלוש-עשרה והיום זה יום שבת השתים-עשרה...'

הפרק הקודם