Freedom

"אוהד, אוהד! מזה?" קרא קול מוכר, הנמשך בהד בחלל הריק.

"כן כן! מזה?" קרא קול אחר מצידי השני, בסקרנות רבה.

פקחתי את עיני עמדתי על דשא ירוק ונעים כשרוח קיצית משחקת בשערי.

נער ונערה בגילי עמדו משני צדדי, הילדה בשמלה שחורה אם גווני אדום כדם, והילד בבגד דומה באותו צבע. על רגליים, הילדה לבשה סנדלים שהתאימו בצבעם לשמלתה. השמלה הגיע עד ברכייה מלפנים אך מאחוריה המשיכה כקפלים. השמלה חוזקה בעזרת סרטים דומים בצבעם לשמלה הכהה. אומנות מין תקופת הבניים.

הנערה, לבש מכנסיים קצרים בצבע שחור וג'קט אדום כדם, מגפיו השחורים כלילה היו שזורים בסרטים אדומים.

הנערה, עמדה מולי מחזיקה בדבר היחיד שנשאר לי מאז שאיבדתי את הזיכרון. תיבת מוזיקה, זה נראה כמו שעון כיס אבל ברגע שפותחים את המכסה משתחררת מוזיקה עצובה, שאיני יודע את שמה.

הנער היה אצילי, שערו החום היה בידיוק כשלי, אך עיניו היו אדומות כדם ועישוניו כשל זוחל, דק וארוך. קצת מפחיד כן, אבל רמז של חמלה תמיד אפשר לראות בעיניו.

הנערה הייתה דומה לילד, שערה היה חום שוקולד שהגיע עד לקרסוליה אך עיניה היו שונות, צבע כחול בהיר זוהר, אקווה.

שנהם החזיקו בידם ארנבי צעצוע, הילדה ארנב צחור והנער ארנב שחור.

לנער קראו מיכאל ולידה קראו אליס, הם אינם יודעים מדוע, אבל הם היו איתי מאז שאני זוכר את עצמי.

"זאת תיבת מוזיקה, אליס"אמרתי לנערה, הושטתי את ידי ופתחתי את מכסה השעון, המוזיקה השתחררה באוויר מתנגנת בעצבות.

"או!"קראה אליס, "אני מכירה את זה! נראה לי שקראו לזה...לייסי!".

בהיתי בא, ככה זה היה תמיד. אליס ומיכאל לא זוכרים את עברם, כמוני. אבל לפעמים דברים קטנים כמו זה, מצליחים לחזור אליהם כדי לחבר אותו את החתיכות לפטירת התעלומה.

"ליי..סי?.." לחשתי, סוגר את עיני ושומע את המוזיקה המתנגנת ברציפות.

"זה כזה עצוב" לחש מיכאל עיניו נסגרות, הוא הסתחרר במעגלים מרים את ידיו למעלה.

"זה עדין" אמרה אליס עיניה נפתחות, כי עמדה אם עיניה הסגורות מקשיבה למנגינה. היא לקחה את התיבה מידי והתחילה להמהם בקול שקט. היא הסתחררה מחזיקה ידיים אם אחיה בעודם צוחקים קלות.

חייכתי, המקום הזה, נמצא בליבי. מקום שרק אני יכל להגיע אליו, מקום שבו אני יכל ללכת אליו כדי לדבר איתם, אם הילדים האלו הנמצאם בליבי, שבעצם שנהם אותו אחד, אחד חציו של השני.

"אליס, מיכאל "אמרתי, שני הנערים המסתחררים עצרו במקומם ועמדו מביטים בי אם עיניים שואלות.

"למה אתם פה? אין מקום אחר שאתם צריכות להיות בו?" שאלתי, כנראה בפעם המאה.

שנהם חייכו חיוכים עצובים. מבטם השתנה, כאילו מישהו אחר עונה במקומם.

"לפי תשובותיינו הקודמות נענה לך"אמרו מיכאל ואליס ביחד," אנו שייכים לכאן, בלי זכרונות, אנו לא יודעים למה. אבל הדבר היחיד שאנחנו יודעים, אוהד,

היא, שאנחנו אמורים להיות איתך. לרעה או לטובה. כי זאת מטרתיינו היחידה".

הם חייכו ואני נענתי לחיוך, התחבקנו כחברים טובים, כי הם חברי הטובים.

****

"אוהד אוהד!" קרא קול מעליי, פקחתי את עיני מביט לפניו לא שוואות רצון של לוקאון סטראטוס.

"חתיכת חירש שכמוך! הגענו!"אמר גורר אותי מין הרכבל, פקחתי את עיני לאורה המסנוור של השמש.

עמדו באמצע דרך אפר, מימיני שדה ירוק ושלב ומשמאלי עמדו הללויה רב אם אוסקר על איזשהיא נקודה במפה שהוא החזיק בידו. היינו באורב, אטלנטיס אורב, ארץ העומדת בפני עצמה.

לבשתי על ראשי כובע בצבע תכלכל, מכנסיים נוחים הדומים לג'ינס אבל לא כמו ג'ינס ומעלהם קופיצ'ון בצבע כחול כהה, הדבר היחיד שראו היו עיני. אסור שיזהו אותי, אני לא יודע למה אבל אלה ש"למעלה", מחפשים אותי.

אוסקר לבש חולצה בצבע אדום, מכנסיי ג'ינס ומעליהם קופיצ'ון סגול כהה, כמובן שהם לא צריכים לכסות את הראש, רק אני.

לוקאון לבש אותו דבר רק שחולצתו הייתה ירוקה בהירה והקופיצ'ון בצבע ירוק כהה. והללוהיה גם אותו דבר רק אם חולצה זהובה וקופיצ'ון כתום.

"אנחנו לא בולטים בבגדינו התואמים?"שאלתי מביט בהם, הדבר היחיד שהיה שונה זה שהם היו בצבעים שונים והקופיצ'ונים היו שונים זה מזה.

"הרבאה אנשים מתלבשים ככה כיום. זה נוח"אמר הללויה במשיכת כתף עצלה.

גילגלתי את עיני, כמה טיפשי מצידי.

"העיר אנדרומדה היא חמש דקות הליכה מפה"אמר לוקאון מביט במפה שלקח בחוזקה מידהם של אוסקר והללויה שהביטו זה בזה בזעם.

"זה על שם איזשהיא נסיכה, לא?" אמר הללויה.

"כן, היא ניתנה על סלע על חוף יפו בים התיכון כמנחה למפלצת ימית, איזשהו גיבור הציל אותה או משהו כזה" אמר אוסקר מעיין בספר תיירים על העיר.

"לא בנו לכאן כדי לטייל!"התעצבן לוקאון ולקח את ספר התיירות מידיו של טיארה, "יש לנו משימה!".

"אה! אוהד העניים שלך שוב שינו צבע!"אמר הללויה,כנראה מנסה לעביר נושא, כל העניים פנו אליי.

הוצאתי את מכשיר הקשר של שמיימי הישות והבעתי בהישתקפותי, אני כרגיל אבל עיני שוב שינו צבע.

אקווה, צבע הים, לא האקווה הרגיל שהוא כחול ירוק, לא, העניים שלי שונות, כל פעם שאני נזכר בפיסת זיכרון העניים שלי הופכות לצבע אקווה שזוהר למשך כמה שבועות, עיניה של אליס. אבל בזמן האחרון אני מגלה דברים חדשים שלא ידעתי, ופתאום אני עושה דברים שאף פעם לא הייתי מצליח לעשות. וכשעיני חוזרות לצבעם הרגיל אני לא מאבד את היכולות האלו.

ברגע שראיתי את הזיכרון על האיש הזקן הזה, כל השינויים האלו התחילו.

זה קרא לפני 5 שנים, שנתיים אחרי שישראל נכבשה והפכה לארץ חדשה, פלאסטינה.

למרות שהמלחמה נגמרה לפני 15 שנים חלק מין הארצות המשיכו את מלחמתם, ורובם היו נגד ישראל.

ישראל, ארץ הקודש, ארץ היהודים, עיר בירתה ירושלים הקדושה לשלוש דתות (נצרות, איסלאם, יהדות) מוסיף על ארץ קטנה זו.

הארץ שאחרי ההתקפה אחרונה, נפלה.

היא הצליחה לשרוד את 20 השנה של מלחמת העולם השלישית, ועוד 10 שנים ומילחמתה נגד הנוצרים ומוסלמים שאיחדו כוחות להפיל ארץ זו.

הארץ הקטנה הזו נלחמה במשך 30 שנה נגד יותר משלושת רבעי מין העולם, אך נפלה בתבוסה כשראש הממשלה נכנא לתנאי האויבים.

היהודים ואלו שלא רצו להתצטרף לפלסטינים גורשו מין הארץ ואלו שסירבו נהרגו. רבים ברחו מחפשים מקומות מקלט, ואלו שמרדו נהרגו.

כיום לא נשארו הרבאה יהודים, אך הם חיים בביטחון ב"אטלנטיס אורב", שם הם חיים אם נוצרים, מוסלמים ובני דתות שונות, בלי שנאה.

אלא שחיים באורב הלכו לשם בדיוק בגלל סיבה זו, השנאה. שם יש ריבים קטנים ומטופשים אבל שם הם חיים, מקיימים את דתם זה ליד זה.

למרות "גן העדן" הקטן הזה, אלו שגורשו מביתם והמקום שבו גדלו בו, רוצים לחזור. ויש בהם תקווה שזה יקרה.

בגלל זה אנחנו קמנו, "שמימי הישות", פירוש שמינו ברור, אנו אנשים העומדים מעל אנשים רגילים,

(שמיימי- נשגב, נעלה מתפיסת אדם, עליון.

 ישות- דבר שיש לו קיום נבדל ונפרד.)

אין עוד אנשים כמונו, אנו נבחרנו כדי לשנות היסתוריה, והמטרה היא להביא את העולם לגוף אחד ולהחזיר את אלא שנשלחו מביתם, הביתה.

הייתי חולה, אם טמפרטורה שהייתה אמורה להרוג אותי. לא יכולתי לאכול לא יכולתי לשתות, במשך שבועות.

"השינוי מתחיל.."שמעתי את קולה המעורפל של קלארה יריחו המדברת אם בעלה, אברהם. הם ישבו על קצה מיתתי ומוחי המעורפל מרחף מעלהם.

"הוא רק ילד! איך הוא ישרוד את זה?! אם יגלו שהוא חיי, הם ירדפו אחריו ואם לא יצליחו לתפוס אותו הם יהרגו אותו!" סינן בחירש מלטף את מצחו מכוסה הזיעה של אוהד, "אליהו הפקיד אותו בידינו כי הוא בטח בנו, קלארה. אם משהו יקרה לילד הזה..".

"אני יודעת, אברהם" אמרה קלארה, רישרוש קלוש נשמע. היא חיבקה את אברהם בחוזקה, עוצרת את דמעותיה.

"אבל זה לא בידינו. למרות שמגיע לו לחיות, ולגלות את כוחותיו מאוחר יותר, ברגע שאליהו מת להצילו, זה משהפעיל את מערכת השינוי" אמרה קלארה.

"לפעמים אני מצטערת שאחותי ומשפחתה לא פה במקומינו, היינו צריכים להזהיר אותם!"היא יבבה, היא בכתה על חולצת בעלה מלאת בושה.

"קלארה" אמר אברהם בקול מרגיע, "אמיליה ידעה שזה מגיע, ואת יודעת את זה. אין סיבה בלחיות אם רגשות אשמה, היא לא הייתה רוצה שנחייה כך" אברהם אמר בלחש.

שוב רישרוש, משהו הונח בידי, משהו קר. מתכת.

"תיבת המוזיקה"אמרה קלארה באנחה, "אליהו בנה אותה, לא?".

"למישהיא מיוחדת, אם אני זוכר נכון שמה היה...לייסי", קולו של אברהם התחיל להעלם.

"אוהד, אוהד!" קרא קולו המבוהל של אוסקר, מים קרים נשפכו על פניי. פתחתי את עיניי בתנופה, מתנשף.

"תודה לאל! הוא חזר מין המתים!"אמר הללויה צוחק קלות.

שכבתי על הדרך, לידי אוסקר והללויה על ברכהם ולוקאון עמד מעליי מביט בי בדאגה.

"נזכרת במשהו?!"קרא הללויה.

"כן.."לחשתי מתנשף, מזה היה לעזאזל?

קמתי על רגליי, מוריד את הליכלוך מברכיי ושערי. עשיתי צד קדימה ומעדתי, לוקאון יצב אותי.

"תיזהר, ילדון. אתה תהיה בסדר עד העיר?"אמר.

"אני אשרוד" אמרתי ממשיך ללכת, מוחי מתערבל כמו בלנדר מין הזיכרון הזה, מה קורה כאן?

***

"תודה לך, ג'ון" אמר בילי קלארק בעודו פותח את דלת הזכוכית היוצאת לרחוב הראשי של העיר אנדרומדה, הילתו זהרה בצבע כתום. הוא שיעשע את עצמו בכך שהזיז את ידו מצד לצד.

"אבל איני מבין, למה אני צריך לדעת את מידע זה?" שאל בלחש בילי את ג'ון.

"זה נראה כאילו שאתה תואיל להם במחקרם" ענה ג'ון מסדר את משקפיו.

בילי חייך בקצת, הוא ניפנף להיתראות לג'ון ויצא החוצה לרחוב.

באם!

בילי מצא את עצמו שרוי על המדרכה כשג'ון ועוד מישהו בעל הילה נעימה עוזרים לו לקום מין הרצפה.

"אני כל כך מצטער, הוא לא ראה אותך!"נשמע קול, בילי פקח את עיניו מביט דרך משקפיו העקומים בפניו של נער בין  20 ומעלה אם עניים ירוקות דשא נוצצות ושיער חום בהיר.

"אוהד? אתה בסדר?" נשמע קול אחר, בילי הביט במי פגע ונפל איתו על המדרכה.

הוא ראה נער כבן 21 אם שיער סגול ועניים אדומות דם עוזר לנער אחר כבן 17, שערו החום בהיר צץ בקושי מתחת לקופיצ'ון התכלכל, רוח חזקה העיפה את הקופיצ'ון מראשו, עיניו של בילי נפערו, הוא הביט בנער הנראה בדיוק כמו אוהד אקסל מתוך התמונה של משפחת לוי.

"אוהד אקסל?" בילי שאל מביט בילד ששיפשף את ראשו והתאמץ לקום. שלושת הנערים סביבו קפאו במקומם, מביטים אחד בשני.

הנער פקח את עיניו, בילי השתנק. הוא הביט לתוך העניים היפות ביותר שראה בחייו, צבע אקווה שזהר כאילו הופעל על ידי אנרגייה.

זה לא הוא, חשב בילי באכזבה. לאוהד אקסל היו עניים סגולות אפורות, לא בצבע אקווה כזה.

"אני מצטער שנתקאתי בכך" אמר הילד, עיניו הביטו בבילי בדאגה גדולה.

בילי הביט בו מלמעלה ומטה, הנער הזה לא אדם רגיל, אין לו הילה.

הוא הביט בשלושת הנערים האחרים, לנער שעזר לו לקום הייתה הילה ירוקה נוצצת, מלאה בשעשוע. לנער שעיניו שונות הייתה הילה זהובה כשמש, מלאת שמחה.

ולנער אם השיער הסגול הייתה הילה כחולה בהירה, הוא היה רגוע. אם הם מודאגים הם יודעים איך להסתיר את רגשותהם מין הילותם.

"לא, לא! זה אשמתי! יצאתי לרחוב מבלי לחשוב. אתה בסדר?" שאל בילי, הוא הביט בפרצופו של הנער, הוא הינהן חלושות.

"אמרתה ששמו אוהד?" אמר בילי מביט בנער אם השיער הסגול, הוא הינהן במבוכה.

" אני מצטער, פשוט עברנו דרך ארוכה ואוהד לא מרגיש כל כך טוב" אמר הילד אם שתי העניים השונות, שערו הארוך מגיע עד כתפיו.

"אה! כן כן! אני מצטער ושמכם?" אמר בילי, הוא וג'ון זזו הצידה.

"מרקו" אמר הנער אם השיער הסגול.

"ברנדון" אמר נער אם העניים הירוקות דשא.

"פליקס" אמר הנער אם העניים השונות.

"אני בילי קלארק וזה ג'ון פלמל" הציג בילי את עצמו ואת ג'ון, ג'ון הביט באוהד, סקרנותו גוברת עליו, הילתו זוהרת.

"נעים להכיר" אמר אוהד מחייך חלושות, עיניו ננעצות בבילי, מביטות בנשמתו. עור ברווז התפזר על ידיו של בילי, נער מוזר.

הם ניפנפו זה לזה והחבורה המשיכה בדרכה.

"אתה חושב שזה הוא?" שאל ג'ון, הילתו בוערת באדום, תשוקה לכוח.

"זה אפשרי" אמר בילי, בוהה אחר אוהד, הנער ללא ההילה.

תגובות?

הפרק הקודם