חייבת לדעת

היי, זה הפרק החמישי, בבקשה אל תפרשו מלקרוא את זה...ותגיבו :) זה ממש משמח וזה מעודד שיש מי לכתוב בשבילו, אז בבקשה, גם שיפורים, הערות...אני אפילו אשמח אליהם, לפרקים הבאים :)
זה נראה קצר, אבל זה תשעה עמודי וורד, אנשים!!! תהנו:
לילי הסתובבה, כשפניה צמודות לכרית , כתפיה עולות ויורדות בדפיקות קצובות, בוכה.
'אני לא רוצה את זה' צעקה לעצמה, משמיעה גניחות לתוך הגוש הרך 'אני לא רוצה משהו מזה' המשיכה לצעוק על עצמה
'אני מטומטמת, מטומטמת, לא רוצה את זה' המשיכה לצעוק, גורמת לסכר הדמעות שנשמר כל כך הרבה זמן ,להישבר.
הראש שלה כאב מאוד, היא הרגישה את פעימותיו.
היא התהפכה, עיניה מסתכלות שוב לתקרה, מקווה שהחדר ישתנה, יהיה מקום אחר.
לצערה החדר היה אותו חדר, התקרה אותה תקרה, טונקס ישנה ונוחרת היא אותה טונקס ישנה ונוחרת, שני הנערים הם אותם הנערים
והאיום והסכנה שפוקדים אותה ואת שותפה לסוד החדש גדולים מאי פעם.
הרעיון הכללי של המצב לא כל כך מצא חן בעיניה, בהתחלה היא רק חשבה שזו הזדמנות טובה לגלות משהו, להשפיע, משהו שתמיד רצתה, אבל אחרי שלושה שבועות ויותר,
היא הבינה שעשתה טעות ושהתכונה של חייבת לדעת אצלה, לא פועלת לטובתה.
לילי שלפה מהמגירה בשידה שלידה, עדיין שוכבת, יומן ועט, החלה לכתוב ולקשקש בכתב קטן ומצומצם ומסולסל:
'יומן יקר, עם כמה שזה קיטשי ומוזר לדבר אליך בגוף שני, אני אמשיך עם זה.
קשה לי. אין לי מילה אחרת שאני יכולה לסמוך עליה שתמסור את מה שעובר עלי יותר טוב. כל דקה שאני חיה עם המודעות הזו לגבי הסכנה ושני הנערים האלה,
שמשתלבים לי בחיי החברה ולא נותנים לי מנוח, אני מתחרפנת יותר. אני כבר לא יכולה להיות עדה לכול שיחה, אבל אני חייבת, אני כבר מרגישה מחויבת למשימה, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אז לפני כמה לילות שיתפתי את ג'יימס, ג'יימס פוטר בדבר וזה דווקא הסתדר טוב. מה שיוצא זה שיש לי שבועיים, רק שבועיים  לנצל בצורה הטובה ביותר את שארית הזמן בו אחיה אם וולדמורט ינסה
להרוג אותי, או משהו אחר. אני גם מפחדת עכשיו.' המשיכה לשרבט מילים לתוך יומן לבן. השחר כבר הפציע עד שחשבה אילו מילים נכון או לא נכון להכניס בין כותלי הדפים החלקים והממוסגרים '
כשפוטר הראה לי את גלימת ההיעלמות שלו, שמחתי, שמשהו טוב יוצא מהדבר, עד שאנחנו...'
"לילי?" טונקס לחשה אליה, משפשפת את עיניה.
"טונקס " מהרה לומר את שמה
"מה את עושה בשעה כזאת?"
"שעה כזאת? כמעט שבע, טי"
"אז מה? אפשר עוד לישון"
"כן, אז תחזרי לישון"
"תעירי אותי עוד חצי שעה?"
"כן" לילי אמרה לה, סוגרת באיטיות את היומן, מנסה להראות לה כאילו זאת סתם מחברת שיקויים.


בארוחת הבוקר ללילי לא היה כל כך חשק לעשות משהו, והיא ניחמה את עצמה עם לחמים וגבינות ושתייה מתקתקה.
"מה קרה לילי? את שותקת היום"
"כלום, אין לי כוח"
"אוקיי, בכול מקרה, קראת לפני יומיים את הכתבה בנביא היומי?, זאת עם הילדה המוזרה הזו?"
"כ...כן" מלמלה לילי מבין שפתיה ותוך כדי ניסתה להסתיר את האוכל הלעוס.
"אז שמעתי מברסטין שדמבלדור עומד לדבר" 
"מתי?" שאלה
"לא יודעת, אולי עוד כמה..."
"אפשר לקבל את תשומת הלב שלכם?" קטע אותה דמבלדור, כול המבטים הופנו אליו. משקפיו היו מסודרים על אפו בצורה מרושלת וגלימתו
התכולה הייתה מגוהצת מתמיד, זקנו הסתלסל עד לרצפה וכובעו התכול גם כן כמעט שנפל.
"לכול המעודכנים מבינכם," לילי חשבה באותו רגע שהוא מסתכל עליה דרך משקפי החרמש שלו "הבטח שקראתם ב'נביא היומי' את עלילת הילדה והרי הדיווח, שאני אישית מאמין ש...זה יהיה בוז לא לשתף אתכם בו למרות שרובכם הבינו את הכתוב" עדיין כולם היו קשובים, לכול מילה ולכול מבט שבא מכוון מעמד הזהב שמעליו נשען דמבלדור "הילדה, הילדה המוגלגית, גילתה חלק נכבד בעולם הקסמים והדבר היחיד שנוכל לעשות הוא לשתוק ולא להתערב" כול התלמידים החלו מתלחששים זה עם זה "שקט באולם!" מקנוגל התפרצה לדברי כולם וסימנה עם ידה לדמבלדור להמשיך "ראש ממשלת המוגלגים, אוסר בתוקף, לבקר את הילדה או לה
תקרב אליה. וכול סקרנות שלכם בדבר תתברר כאכזבה וכעת אני מודיע כי : חל איסור על תלמידי הוגוורטס לצאת משטח בית הספר,  פרט ליציאות להוגסמיד,
שאחת מהן תתקיים היום, אני מדגיש שתלמיד שלא יקשיב לכך, יפר יותר מתרי עשר חוקים של בית הספר, יגרום לביתו אוטומטית לירידת נקודות ויסולק מבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות לצמיתות" דמבלדור היה רציני. דבריו נראו נוקשים ונראה שאפילו מקנוגל הייתה מעט חיוורת,
מה שידוע כי התנגדה לרעיון של לא לעשות כלום, אך ברור שהסכימה עם כך שלתלמידים אסור להתערב.
"תודה" סיכם בשני מצמוצים מזויפים והיה נראה ללילי שהוא שוב הסתכל אל תוך עיניה.
'זה מה שחסר לי, הוגסמיד, עם כול הבלגן' חשבה לעצמה, שכחה שלפני שבוע הייתה פגישת מדריכים שכלל לא טרחה להופיע בה 'אבל זו דרך טובה לנצל את השבוע. ועכשיו גם אני אפר
חוקים של בית הספר עם מה שאני עושה, מ-ע- ו-ל-ה.' חתמה את מחשבותיה וקמה משולחן גריפינדור שכבר כמעט הריק מיושביו.
לילי נדחסה בין מאות תלמידים שלהוטים כבר לצאת להוגסמיד, עם פילץ השרת וחתולתו גברת נוריס, בעלת העיניים האדומות, שכמו תמיד עומדים בשער, בודקים תלמיד אחר תלמיד ופילץ לבדו שזורק
אזהרות וקללות לאוויר שרועש גם בלעדיהן.
היא הלכה עם טונקס, לאחר שיצאו בשלום משערי הטירה, אל פונדק שלושת המטאטאים.
הפונדק היה מלא למחצה, שולחנות עץ עגולים בכול מקום, הבר הקבוע שמאחוריו עומדים מסודרים עשרות בקבוקי יין דבש, וויסקי אש, בירצפת וכאלו וכאלו, ואותה מוסיקה המתנגנת בחלל.
השעמום עטף את שתיהן. טונקס נראתה כמסתכלת לכול צד, לבדוק אם קורה משהו מעניין.
עיניה נפקחו בבת אחת.
"היי, לילי, בואי"
"אין לי כוח לבוא, טי" אמרה מביטה על הצורות החרוטות שמשתמשיו הקודמים של השולחן חרטו כנראה בסכין ולא בקסם.
"נו, בואי!" טונקס קמה וניסתה למשוך את לילי לעבר שולחן אחר, בקצה הפונדק.
"לא, לא, לא, טונקס, אנחנו לא הולכות לשם" אמרה בעודה נעמדת מכוחה של טונקס.
"נו, ליל, קדימה"
"לא! תשבי כאן"
"אוקיי" טונקס שחררה את לילי מאחיזתה וישבה, כאילו לא קרה כלום. לילי התיישבה בחזרה גם כן.
הייתה שתיקה, שלא התפרשה כארוכה מדי "היי, לופין, סיריוס, פוטר, עכברוש!" צעקה טונקס ונופפה להם לבוא
לילי הורידה את היד של טונקס בכאלו מכה "מה את עושה?"
"קוראת לחברה, משעמם לך, לא?"
"לא עד כדי כך! הם לא נחשבים חברה"
""נו מה את קשה? פוטר שם"
"אז מה?" רתחה לילי, למראה הלא מתנגד והקרב של החבורה.
"את ידידה שלו עכשיו, לא?"
"לא" אבל זה היה מאוחר מדי
סיריוס ולופין ישבו משני צדדיה של טונקס הסמוקה וג'יימס ישב לשמאלו של סיריוס, פרצוף עכברוש לידו, משום מה אף אחד לא ישב ליד לילי, אולי המזג החם שלה נתן להם אזהרה.
"מה אתן עושות כאן?"
"יושבות" ענתה טונקס בחיוך שאומר כי זה ברור מאליו והביטה בכוסות הבירצפת של שתיהן
"הו..."
"הו" ענו שתיהן
"סליחה, אפשר עוד שלוש בירצפת ו...ויסקי אש אחד" פרצוף של גועל נראה על פניה של לילי כששמעה את הזמנתו החריפה של ג'יימס.
"אני נראה לך טיפוס ששותה בירצפת?" שאל סיריוס
"אה...כן" השיב לו בלגלוג
"הו, תתבגר כבר...אפשר ויסקי אש אחד במקום בירצפת?" לופין דפק על מרפקו של סיריוס בידו. "אה, אוקיי, שניים" שפשף אותה, מכווץ את גבותיו
"שלוש וויסקי אש ובירצפת" לעכברוש לא היה אכפת לשתות בירצפת, לא ששם לב למשהו, הוא נראה לא קשור.
לילי שלחה לטונקס מבטים נרגזים. לחברה הכוללת והסובבת אותה אסור לדעת שג'יימס פוטר ולילי אוואנס מסתובבים יחד, לא שיש ביניהם משהו, ממש לא, זה לא המסר, פשוט,
שניהם אויבים מלידה ואם באופן מוזר שניהם יראו יחד זה יתחיל לעורר שאלות בקרב אנשים רבים.
"הנה, שלושה וויסקי אש ובירצפת" הגיע נער לשולחן והניח את המגש בדיוק במרכזו כשחיוך על פניו.
הבנים שתו את הכול בלגימה אחת, משמיעים 'אההה' בעקבות החריפות שצרבה את גרונותיהם.
"אני הולכת החוצה" לילי אמרה בלי לחשוב פעמיים 'יש לך בחילה, תיראי כאילו יש לך בחילה' אמרה לעצמה ,מנסה לעוות את פרצופה. בראשה לא התקבע המיקום בו היא נמצאת
אלא פניו של הנער והקיר המסתיר אותה מפניו בפעם הראשונה.
"את רוצה שאני אבוא, ליל?" שאלה טונקס שנשארה עם חצי חיוך מדבריו של סיריוס, כנראה בדיחה.
"לא, יש לי רק קצת סחרחורת, אני הולכת לנשום אוויר ואני אחזר, רק אל תלכי לשום מקום, אוקיי?"
"טוב, ליל, אני פה אם את צריכה משהו"
"אין בעיה" דידתה את דרכה אל מחוץ לפונדק
הקור בחוץ עטף אותה, היא שפשפה את ידיה זו בזו, מנסה לא למשוך תשומת לב.
היא התיישבה תחת עץ שעליו כבר נפלו, מתכנסת בתנוחת אובר לתוך מרפקיה,
השיער השחור המושלם של הנער חזרו למוחה ועיניו האפורות כאילו הביטו בעיניה שלה.
 "אה" קפצה לתחושת דגדוג שבאה אל צדי גופה ועם מלמול 'זוכרת את זה?'
"לך לעזאזל" היא קמה והלכה לכוון הנגדי של ג'יימס הצוחק
"מה קרה לילי?" הוא רץ, מנסה לעלות על צעדיה
"די, אין לי כוח לזה"
"למה?" שאל ברוגע
"לזה, להכול, אני לא רוצה את ג'יימס, אני לא רוצה" הוא התייצב מולה, מביט בעיני האיזמרגד שלה ובשיער האדמדם שרק מבליט אותן עוד יותר.
"מה קרה?"
"אתה גם לא זוכר עכשיו, נכון?"
"הו, זה, סליחה שכחתי, אני..."
"אז זהו" הייתה על סף בכי " אני לא שוכחת, כול יום אני נתקעת עם הסיפור המטומטם הזה בשביל חתיכת צמיד שוולדמורט רוצה בלי שום סיבה הגיונית"
אנשים מהרחוב התחילו להביט עליהם בחשד בגלל שצעקת השם הדליקה בראשם נורה אדומה.
"שקט לילי, יכולים לשמוע אותך"
"סליחה, אני...אני רק לא רוצה יותר...לא..." היא הפסיקה לדבר, החיבוק החם של ג'יימס עטף אותה עכשיו, הוציא לה את המילים מהפה. היא התנתקה אחרי שנייה "לא, ג'יימס, לא...אני יודעת שאתה מבין אותי אבל..."
"אני יודע, שוב, סליחה, אני רק..."
"אני יודעת, תודה, אני כבר לא...שפויה לאחרונה, אבל בטח שמת לב לזה, נכון?"
"אם את רוצה להיעלב, אז כן" היא צחקה ממנו
"תפסיק. נכון הנער הזה, זה שהסתכל עלינו ,טכנית, בתוך גלימת ההיעלמות?"
"כן, מה אתו?"
"כלום, רק שהוא צץ בכול מקום"
"מה זאת אומרת?"
"אני כאילו זוכרת את הפנים שלו, כל תו, כל חלק, הוא לא מוכר, אבל כזה מעיק "
"אז...מה את רוצה לעשות?"
"לא יודעת, אני ממש לא יודעת"
"אמממ... רוצה שנברר מי זה? הוא הרי תלמיד בהוגוורטס לא?"
"כן, אבל יש שבע שנים בבית ספר, ארבעה בתים, המון תלמידים, הסיכוי שנמצא מי זה זה כמו הסיכוי של עכברוש לצחוק פעמיים ביום"
"אני יכול לגרום לו לצחוק"
"זה לא עובד ככה"
"כן, זה כן, אז מה את אומרת? נגלה מי זה?"
"אבל תיזהר, ג'יימס, הסקרנות הרגה את החתול, מישהו נהג לומר לי את זה"
"לא אם יש לחתול חבר" לילי הסמיקה "אני בטוחה שלא" השיבה לו בנימה רגועה
"סגור, אז נגלה מי זה"
"אם הייתי יכולה לגלות מי זה ,הייתי עושה את זה על ההתחלה אבל כרצונך מר פוטר"
"כרצוני? את רוצה את זה"
"גם, אבל אני בטוחה שאתה יותר"
"אותי זה לא מסקרן כמו שאותך"
"טוב...אני יותר זמן בעניין הזה"
"אולי, אבל אני יותר מנוסה"
"נראה" השיבה, מסמיקה, כשחום הגוף של ג'יימס עוד דובק בה, גם אם אלו היו לשניות אחדות.
"נראה" ענה לה בצחקוק
"איפה כול האחרים?" שנתה נושא
"בפונדק, אמרתי להם שאני יוצא רק לרגע"
"טוב, אז בוא נחזור אליהם"
"רגע, את בסדר?"
"כן, תמיד הייתי, רק רציתי לצאת קצת...לחשוב על אתה יודע"
"טוב, אז בואי" שניהם חזרו לפונדק "תנסי להירגע" לחש לה בשנייה שעמדו בדלת הכניסה .
"היי, אנחנו בדיוק באנו לצאת" אמרו להם מיד הארבעה.
"אוקיי, לאין אתם רוצים ללכת עכשיו?"
"אמממ...בא לכם לדובשנריה?"
"לילי?" סיבב את ראשו אליה בשאלה
"אין לי בעיה"
הם התחילו לצעוד לכוון הדובשנריה דרך הרחובות הסוערים של הוגסמיד המוארת בשמי אחר הצהריים.
הכניסה לדובשנריה נצבה מולם, שער אדום וגדול, שדרכו עוברים ילדים ומבוגרים כל דקה, פיזר לכוונם ריח מתקתק וממכר של עוגות. סיריוס נכנס ראשון, מנסה
להיסדק בין העוברים והשבים, אחריו גם פרצוף עכברוש, שבהפוך אליו נגרר אחורה והביט בתאווה על הילדים אוחזי הממתקים שדחפו אותו ביציאתם מהחנות שתכולתה התמעטה בגללם.
לילי , טונקס ,ג'יימס ולופין נכנסו לבפנים אחרי הלחץ ועמדו כעת מול מדפים עמוסי ממתקים, ברטי בוטס בכול הטעמים, צפרדעי שוקולד, מאפינס עטורי סוכריות שנראות כמו עיניים בצורה מפחידה,
אבקות משונות שגורמות ללשון לרטוט ולזהור ואפילו עטי מציצה שאפשר ללקק בשיעור מבלי שהמורים ישמו לב.
הם יצאו החוצה כשכיסיהם ריקים ובטנם מלאה, שמחים ומאושרים יותר – כמובן שהסיבה היא רמת הסוכר שפעפעה בעורקיהם.
הם המשיכו ללכת, סתם מפה לשם, מנצלים את זמן השהייה בהוגסמיד.



התחיל כבר להחשיך, וככול שהחושך הפך לעמוק יותר, כך הקור והרוח התחזקו.
"אתם רוצים לחזור?" שאל סיריוס, שניסה להיראות זקוף למרות שהיה חצי מצומק מהקור.
"למה? עוד לא הגיע הזמן"
"כן, אבל אנחנו נפספס את ארוחת הערב"

"הרגע קיבלת הרעלת ממתקים, אתה עוד רוצה ארוחת ערב?"
הוא שתק, לא ידע מה לענות בעוד השאר צוחקים
"נו, בוא נחזור"
לילי לא פצתה את פיה, רק חשבה 'כן, בוא נחזור, אני רוצה לנוח, המון, להיות לבד, להירגע'
"מי רוצה לחזור?"
כולם שתקו עכשיו, אבל משפות הגוף שלהם, ראו כי כולם על סף עייפות, ממילא עוד כמה שעות יגיע הזמן האמיתי לחזור לטירה.
"למען האמת, לילי, אני חשבתי ש...נלך לחנות פה בקצה" טונקס סימנה עם ידה לכוון סמטה שנראית די נטושה, רק אור קטן בולט מהקצה שלה.
"למה? מה יש שם?"
"חנות...חנות שמלות, אני חייבת למצוא משהו נורמאלי ללבוש לנשף, וגם את חייבת"
"עכשיו? יש עוד שבועיים, טי"
 'הנשף. אני ממילא לא אהיה שם הרבה זמן, יש את חדר הנחיצות להיות בו, אבל אני לא יכולה להסביר לטונקס למה, אין לי כוח, אני רוצה לישון, לא רוצה לשים לב לנשף המתקרב, וגם לשניים האלו ולוולדמורט...'
"פחות משבועיים, וכן, עכשיו, לפני שכול השמלות הטובות ייגמרו"  אמרה לה טונקס מיד והעירה אותה ממחשבותיה.
"אנחנו יכולים לעזור לכם לבחור את השמלות" מלמלו ארבעת הבנים בין שפתיהם ושרקו
"איו, אנחנו נוותר" לחשה טונקס מבין שפתיה גם היא.
"טוב, אז אנחנו הולכים, אתן הולכות לחנות או לטירה? יש לכן עשרים שניות, טיק טאק, טיק טאק"
"טי?" פנתה אליה לילי.
"ליל, את באה לחנות או לא?"
'ללכת עם הבנים, דבר שיוביל אותי לטירה אבל ביגון או ללכת לחנות עם טונקס, שלבטח תיתן לי למדוד עשרות שמלות? החלטות, החלטות'


"ביי, בנים" לילי אמרה לעברם ועמדה כעת ליד טונקס וצפתה בפרצופיהם המבוישים משתי הסיבות.
"יש, זה יהיה מהיר, אני מבטיחה, מבטיחה, בטוח, את נותנת לי להחליט מה תלבשי, נכון?"
"טי...לא עכשיו, כואב לי הראש, רק ניקח שמלה ונתחפף"
"אוקיי, אוקיי, בלי לחץ" נשמה נשימות כבדות בהתלהבות יתר. הן פסעו בשביל עד לחנות הקטנה, עליה שלט 'שמלות לקוסמות'. כששתיהן פתחו את הדלת, קול פעמון הדהד במרחב, אישה בשנות השלושים לחייה, לבושה בגלימה מהודרת, הופיע בפניהן.
לפני שהיא התחילה לדבר, הן הסתכלו על החדר בו נמצאו, הוא היה מאובק, ישן, כמה חוברות נוער וכמה עותקים של הנביא היומי נחו על כיסא מרופט ומתנדנד, מספריים, כלי תפירה וסרטי מדידה נראו על דלפק עץ, מאובק גם הוא לא מעט.
"שלום" אמרה בהתלהבות, אפילו יותר מטונקס "איך אפשר לעזור לשתי עלמות יפות כמוכן?"
"אנחנו מחפשות שמלות לנשף" אמרה טונקס בלי לגמגם ולעצור לשנייה, נרגשת.
"הו, אז יש כאן מגוון רחב של שמלות שנתפרו בידי, מה אתן מחפשות?"
"אמממ...האמת היא שאנ..."
"עם מחשוף? בלי מחשוף? גב פתוח? צווארון גולף? קצר? ארוך? תני לי לנחש-טורקיז." נכנסה האישה לדבריה של טונקס, והתחילה לעלות אפילו לה על העצבים.
" חכי רגע!" התפרצה עליה "תראי לי איפה הבגדים ואני כבר אבחר לבד, תודה לך"
"טוב, אם את מתעקשת, הם פה" כוונה את שתיהן לדלת שצבעה כמעט והתקלף כולו.
לילי פתחה את הדלת בחריקה, התכוננה לחדר מאובק יותר מקודמו, טונקס עקפה אותה מהר מפני שניחוח של בדים ובושם וחדש נכנס לתוך אפה.
"מרלין, אישה אני סולחת לך על החפירות שלך, הו מרלין הקדוש" חייכה חיוך רחב בעודה מביטה על טורים שלמים של שמלות שממוינות
לפי צבע, בד, אורך ואיכות. אי אפשר להגיד שלילי לא הייתה על סף עילפון כמוה, הדבר הזה השכיח ממנה לגמרי את כול העניין שהטריד אותה עד לאותם רגעים. הן בחיים לא יספיקו למדוד הכול, בחיים, גם צי של מכשפות חולות קניות לא יספיקו למדוד הכול לפני שהנשף יגיע. איך טונקס חשבה שכול השמלות הטובות יגמרו?
אבל מה שלילי ידעה, זה שהיא נמצאת עם טונקס, ה-טונקס,  אי לכך ובהתאם לזאת לא עברו חמש דקות וידיה של לילי היו מלאות בשמלות מכול צבע ומכול בד, כול השמלות נבחרו על ידה של חברתה.
"בואי לתאי ההלבשה, לילי, מהר"
"אני באה, תירגעי" ניסתה להביט מעבר להר השמלות שהוצב לפניה בלית ברירה.
"נו, קדימה, טי, כמה זמן לוקח ללבוש שמלה?" אמרה לה את זה אחרי השמלה החמש עשרה או השש עשרה, מי סופר?
"חכי, נודניקית" ענתה לה טונקס בעודה נאבקת עם שמלה ורודה בלי כתפיות.
"וואו, טונקס את מהממת בזאת, כמו בעשרים האחרות" חייכה אליה לילי בשנייה שזו יצאה מחדר ההלבשה ואת החלק השני של המשפט אמרה בינה לבין עצמה.
"באמת?"
"כן, את חייבת לקחת אותה" המשיכה.
"אבל אני רוצה גם לנסות את זאת" הצביעה לכוון שמלה אדומה שנחה על הר השמלות שכעת נזרקו על הרצפה מתוך ידיה של לילי שהתעייפה מהחזקתן.
"טוב, אבל מהר"
"מבטיחה"
"אנחנו כאן כבר שעתיים, ממש קיימת את ההבטחה שלך"
"נו ששש, כאילו שאת לא נהנית להסתכל עלי" רטנה ונכנסה לחדר ההלבשה שוב, אחרי שפיזרה את שערה שקיבל קצת גווני ורוד שהשתנו לאדום כדי שיתאימו לשמלה.

"גם זו נראית עליך ממש טוב" אמרה לה לילי, אחרי שהתבוננה בה עם שמלת כתפיות אדומה שמגיעה עד הברך, שבמרכזה חגורה לבנה.
"וואו, זאת ממש מחמיאה לך, את חייבת לקחת אותה, יש לי נעליים שיתאימו בול לשמלה הזו" אמרה לה האישה
"באמת?" גיחכה טונקס והתנודדה מצד לצד. "אז את זאת ,לילי?"
"כן, את חייבת" נראתה מאושרת סוף סוף.
"אוקיי, עכשיו תורך, מה ראית בינתיים?"
"אמממ...לא כול כך הספקתי"
""אוקי, אז אני אביא לך משהו, חכי" טונקס חלפה בין מעברים מתחלפים של שמלות, נראה כאילו הלכה לאיבוד וטבעה בים של שמלות לאירועים. אבל היא מצאה את הדרך חזרה, שבידיה שמלה אלגנטית, לא יותר מזה.
"זה נחמד, קדימה, לכי ללבוש"
"טוב, לי זה ייקח דקה, בהשוואה אלייך " שלחה לה מבט מתנשא אבל עדיין צוחק.
"בטח, את לא יותר מהירה ממני- 'אשפית החלפת הבגדים שעולה על כול אישה' "
"תראי אותי"
לא עברה דקה, אולי ארבעים שניות, ולילי יצאה מחדר ההלבשה עם שיער פזור, שעכשיו היה קצת מקורזל, לובשת שמלה קצרה, אפילו יותר מדי לטעמה.
"אי אפשר להאריך את זה קצת?"
"כן, ברור שאפשר" אמרה לה האישה "אבל אני לא מוכנה, הרגליים שלך יפות מכדי להסתיר אותן"
"טונקס? איך השמלה?" טונקס לא דיברה, רק פיה הפתוח רימז על מה שהיא רצתה לומר.
" יו, טונקס" העירה אותה, והיא רק בלעה את רוקה עדיין עם עיניים פקוחות ונוצצות.
"טוב, הבנתי, אז את זאת" אמרה לכוון האישה. "רואה, טונקס, אפשרות ראשונה הכי טובה"
"את יודעת...זאת שמלה שתפרתי כשעוד הייתה לי מוזה לתפור, היום אני סתם תופרת בשביל הכסף, ילדים, את יודעת...התפלאתי שבחרת דווקא את זו, נו? יש מישהו שילך לצד השמלה בחליפה מהודרת?"
"לא...לא ממש" ענתה נבוכה, וטונקס נגררת מאחור, מביטה בשמלה שכעת משתלשלת בתוך ידיה של לילי שחזרה ללבוש את בגדיה איתם נכנסה לחנות.
"הו, אני לא מאמינה לך, הוא עוד יגיע" תפחה לה על השכם.
"לא נראה לי" הסמיקה
"אל תפקפקי בעצמך, ילדונת, הנה, אני אביא לך את הדבר שיהפוך אותך לדובדבן שבקצפת"
היא נעלמה בין כותלי החנות, וחזרה אחרי שניות של שקט מצד טונקס פעורת הפה.
נראה שידעה לאין היא הלכה, טוב ברור כי היא בעלת החנות.
"הנה, חמודה" החזיקה בידה קופסא קטנה, "מתאים לצבע העיניים שלך " שלפה משם שרשרת עם אבן איזמרגד מעוטרת בספירלת כסף.
"וואו, זה יפה כל כך..."לחשה לילי, המוכרת ענדה את השרשרת על צווארה.
"קחי בחינם, מתנה, גם הנעליים בשביל השמלה האדומה של החברה שלך"
" לא...הנעליים מספיקות, באמת, אני..."
"אני מתעקשת, זה יהפוך אותך למלכת הנשף, לא יהיה מישהו שלא ירצה אותך"
'אני לא יכולה להיות עם בן זוג ממילא, אני אלך אחרי שעתיים' התבדחה עם עצמה
"תודה לך, גבירתי" ענתה לאישה בחביבות למרות הידיעה שלא תנצל את השרשרת הרבה זמן.
"טוב, אז שתי השמלות...זה יוצא שמונים וחמש אוניות"
"אין בעיה, טונקס אני אשלם עלייך"
"אוקיי, ליל, את נראית נפלא בשמלה הזו, אמרתי לך?"
"כן, אמרת, תודה, גם את נראית מושלמת בשלך"
"תודה, הבעיה היא זוג"
"אל תדאגי, מקסימום לבד, אני יודעת שאני הולכת לבד"
"אין מצב! אני לא נותנת לך לבזבז את השמלה בלי איזה ריקוד או שניים"
"כן, את כן נותנת, אפשר לא לדבר על זה כאן?, הגברת רוצה לסגור, אני לא מאמינה שאנחנו כאן שלוש שעות"
"אנחנו אמורות לחזור עוד שעה ,תירגעי, יש לנו זמן, ביי, תודה" זרקה טונקס לכוונה של המוכרת מפתח היציאה, אוחזת בשתי שקיות, באחת שמלה ונעליים ובשנייה שמלה ושרשרת.


"אז...את מרוצה?" שאלה לילי את טונקס מיד אחרי שהסתלקו מהסמטה לכוון הטירה שמחכה לבואן.
"מאוד מרוצה ,כדי להיות יפה צריך לשלם"
"כן, רק שאני שילמתי על היופי שלך"
"אפשר גם להיות יפה מבפנים, את יודעת"
" כן, אני עייפה, הלכנו כול היום. רגע...עם מי את הולכת?"
"לאין?"
"לאין? לאין שאנחנו מחפשות מה ללבוש שלוש שעות" ענתה לה לילי
"אני לא יודעת"
"נו...את מתכננת להזמין מישהו?"
"לא, זה יהיה פתטי, בן צריך להזמין בת ולא הפוך"
"למה? זה רק נשף"
"הו, אז את רוצה להזמין מישהו?"
"לא"  לילי פסקה נחרצות "אני לא, אני הולכת לבד"
"בטח...אני כבר אמרתי לך, אני אסדר לך מישהו"
"לא, את לא הולכת 'לסדר' לי אף אחד, טי, אני לא רוצה את זה"
"מי שואל מה את רוצה?"
"אני"
"יודעת מה? אני לא אסדר לך מישהו, את תסדרי לעצמך"
"לא, אני לא, ואת לא מסדרת לי, אני לבד, כיף לי לבד ואני חושבת שאת יכולה לחיות עם זה"
"בדידות לא משתלמת, לילי, קדימה, בטח יש מישהו שאת רוצה ללכת אתו" ניסתה להוציא ממנה משהו ללא הצלחה.
"בטח יש מישהו שאת רוצה ללכת אתו" החזירה לה בתשובה
"טוב..." התחילה לזוז שוב מצד לצד, עכשיו היא מסמיקה ולא לילי.
"טי, ספרי הכול"
"טוב, היום, בפונדק שלושת המטאטאים, כשאת הלכת ופוטר הלך אז...נשארנו אני, העכברוש הזה, לופין וסיריוס"
"נו, אני מקשיבה" חייכה לילי
"אז היינו לבד ו..."
"ו... נו טי, קדימה, מי הציע לך"
"אף אחד לא הציע לי!"
"טי!"
"נו, טוב, לופין"
" הו-מיי-מרלין, לופין?"
"הוא רק רוצה שאני, הוא, את ופוטר ילכו ביחד, הם תיאמו ביחד, אני לא רוצה להיות אתו לבד, עוד לא הודעתי לו אם אני מסכימה אבל...בבקשה תלכי עם פוטר, בבקשה"
"לא, אין מצב, טונקס, יש לי עוד 'קצת פחות משבועיים' להחליט, אני לא נותנת לך הסכמה מיידית"
"אבל את תחשבי על זה?"
"לא"
"לילי"
"לא בזמן הקרוב"
"נו בבקשה, תנסי, על מה עוד יש לך לחשוב, שיעורים? באמת?"
'שיעורים, כן בטח, זה מה שיש לי לחשוב עליו, הו זה הרבה יותר משיעורים, את לא מתארת לעצמך, טי' חשבה לעצמה 'החיים שלך הם חיים של נערה מתבגרת שחיה בסרט, והסרט הזה, זה לא משהו שהייתי ממליצה לך לרצות בו במציאות'
"לא שיעורים, אבל יש לי חיים חוץ מלחשוב על הנשף הדפוק הזה שלא בטוח אם אני אלך אליו"
"קנית הרגע שמלה, ליל, את חייבת ללכת"
"שמלה זה לא אישור חתום לזה שאני הולכת"
"אז את הולכת"
"טונקס, מספיק, מספיק להיום עם זה, תני לי להגיע לחדר ולישון"
"הם רוצים שנלך ביחד, נו תחשבי על זה"
"הוא אפילו לא הציע לי ללכת, מה? הוא אמר לך להודיע לי? אין לו אפילו מספיק אומץ בשביל זה?"
"כן...לא, אני לא יודעת הם לא הסבירו לי, אבל תחשבי על זה"
"את יודעת שאת קרצייה?"
"אני לא אני רק מנ..."
"לופין וסיריוס משפיעים עלייך? די עם הנושא הזה, תני לי לחשוב על זה עוד, בראש נקי, אני רוצה לישון"
"אבל תחשבי על זה"
"טונקס...מספיק, חבל ששאלתי אותך"
"שאלת מה?"
"טונקס, השעה משפיעה עליך, נכון? תגידי לי שזו השעה..."
"זו השעה"
"מרלין, בואי כבר"
לילי גררה את טונקס לתוך הטירה המוארת בשמי הלילה, שרק החמיאה לכוכבים העוטפים אותה.
הן הלכו במסדרונות, נתקלות מדי פעם בילדים שחזרו מהוגסמיד גם. שתיהן עלו אל חדר המועדון של הבנות במגדל גריפינדור, נכנסו למיטה, והלכו לישון, אחרי יום ארוך, שהיה צמוד לחברת אנשים שלא כל כך נחשב לחברה, אבל דבר אחד שהיה לה מובן לחלוטין זה שהשהות לידם וכול הפעילות בהוגסמיד השכיחה ממנה לגמרי את העניין עם וולדמורט, וזה לא חייב להיות דבר טוב כי עכשיו אין לה תוכנית פעולה ודרך למצוא מה היא תעשה כשיגיע הנשף המיוחל.
הנשף. הו הנשף המפורסם שמדברים עליו קרב מרגע לרגע , וכל מה שלילי רוצה הוא להיות לבד, אז היא לא יודעת מה יקרה ולפי מה שנראה לה, גם אם בערפול, היא לא תזכור דבר בבוקר שלמחרת.
אז היא כיסתה והידקה את השמיכה מעליה, קלעה צמה שתשמר את השיער ותהפוך אותו ליותר גלי בבוקר, עצמה אט אט את עיניה ונרדמה סופית, בשלווה, לעומת פעמים אחרות.

הפרק הזה לא כל כך דומיננטי, לפחות חלק ממנו, אבל חכו (אם אתם מעודכנים לפאנפיק בכלל)
אני מקווה שנהניתם, ותגיבו :) אין תגובות, לא ממשיכה, מצפה לפחות לשלוש :)

הפרק הקודם		הפרק הבא