את זה לא תשכחו.לעולם.

זה היה מהר מה? מקווה שהפעם תהיו יותר מרוצים, בפרק הזה ישנה התקדמות של ממש, חוץ מזה, נהניתי מכתיבתו. אל תשכחו להגיב!!

'לעזאזל איתו!' הרמיוני זעמה על פרד כל כך עד שהרגישה שהיא עומדת להתפוצץ.

בעודה מתהלכת במסדרונות הטירה החשוכים למחצה, מחשבות רבות עולות בראשה.

'מצד אחד אני באמת מאוד רוצה מאוד להיכנס למתיחה, אך מצד שני אם עלי לחשוף את רגשותי לג`ורג` מה הטעם גם אם אתקבל? הרי לא אוכל להסתכל לו בעיניים אחר כך ממילא'.

בעודה מתהלכת לה בטירה כשהיא ננשאת אחרי רגליה מבלי משים לאן, היא מצאה את עצמה עומדת באחת ממדשאות הוגוורטס, ממש מול האגם הגדול שנראה כעט כתום בזכות השקיעה. היא התיישבה על הדשא בעודה צופה בו ובשמש הנראית כאילו שוקעת לתוכו, נותנת למחשבות להיעלם, ולהתבדר ברוח הקרירה שנשבה שם. היה דבר מה, כאילו באוויר, לא ניתן היה לשים על כך את האצבע, אבל ההרגשה שנוצרה בחזה של הרמיוני הייתה משונה, משונה מאוד. לפתע זוג רגליים ארוכות נעמדו לצידה, גורמות לה לקפוץ בבהלה במקומה. היא הרימה את ראשה כדי לפגוש במבטו, ג`ורג`, להרמיוני (בניגוד למחברת הפיק...) עוד משנתה השלישית, כבר לא הייתה בעיה להבדיל בין פרד לג'ורג', מפני שכאשר את באמת אוהבת אדם, תוכלי תמיד לזהותו. הרמיוני למשל, שמה לב לכך שג'ורג' גבוהה מעט יותר. כמו כן פניו היו מנומשות פחות, ועל אפו היו שלושה נמשים קרובים מאוד בצורת משולש קטן וכתמתם.

הרמיוני צפתה בו בעודו מתמקם לצידה על הדשא הרך, בסופו של דבר, ג`ורג` טרח להרים את מבטו אליה.

"מה את עושה כאן הרמיוני? בקרוב שעת החשכה, האם את רוצה להיתפס מחוץ לטירה?"

"ובכן... למען האמת לא ממש אכפת לי..."

" הרמיוני את בסדר?" שאל ג'ורג' מופתע למשמע תשובתה האדישה, שהרי הרמיוני מעולם לא הייתה שוברת חוקים מדופלמת, והתנגדה מאוד לנושא.

" כן כמובן, ומדוע שלא אהיה?" היא המשיכה באותה אדישות.

"ובכן ממתי יש לך קשר כלשהו לרצון לשבור את החוקים?"

"ובכן...יודע מה? לא משנה..." היא עצרה כשחשבה על מה עשויות להיות תוצאות דבריה.

"מה? לא! אבל עכשיו הלא אני חייב לדעת!" אמר ג'ורג' בפנים רציניות.

"ובכן...אם כך..."

"בבקשה אל תעשי את זה יותר דביק ממה שזה אמור להיות..." ג'ורג' חתך את המשפט המגומגם שלה והשאיר אותו תלוי באוויר.

" מה כוונתך?"

" אוי הרמיוני, את כל כך חכמה, אני יודע שהבנת כבר..."

" הבנתי?"

" אוי באמת הרמיוני" הוא נתן בה מבט מלא משמעות.

שקט צורם השתרר בין השניים למספר שניות מביכות, עד ש.. טוב תראו בעצמכם...

" א -א -א-אתה  י - י- יודע הכל נ-נכון?" היא שאלה בקול מגמגם ולוחש, דמעות עולות בעיניה מבלי שיכלה לשלוט בהם, או בכלל להבין מדוע לעזאזל היא בוכה? וממתי היא בכלל מגמגמת?

" כמובן שאני יודע. למה ציפית לכל הרוחות?" הוא הרים את קולו, כאילו נעלב מהזלזול שלה באינטיליגנציה שלו.

" אני לא יודעת למה ציפיתי למען האמת..." כעט הדמעות החלו להתגלגל במורד לחייה. זה היה מה שהיא פחדה ממנו יותר מכל, ואם זאת צפתה אותו והוא היה לה כמובן מאליו.

`הוא לא אוהב אותי`, המחשבה הזדעקה בראשה. ג`ורג` רק הביט בה בדממה, מבלי שאפילו ידעה, שהוא שומע הכל.

" הרמיוני? למה את בוכה?"

" ובכן אני... לא..." היא לא הספיקה לסיים את דבריה, מפני שג`ורג` לא באמת חיכה לתשובה.

הוא ניגב את דמעותיה והצמיד את שפתיו לשלה, בעדינות, במתיקות. היא הפכה את הנשיקה לעמוקה יותר, תשוקתית. ורווית דמעות עד מעוד. היא שאפה את ריחו של ג'ורג', כריח דשא שטל הלילה עוד שוכן בחיקו. זאת הייתה ההרגשה המדהימה ביותר שזכתה לחוות, צמרמורות נעימות חלפו בגופה וההרגשה הייתה פשוט שונה מכל מה שהכירה. אין זה היה דומה כלל לכרום, שהיה הרבה יותר פראי מג'ורג', למען האמת, הרמיוני שמה לב גם עד כמה הייתה שונה נשיקתו של ג'ורג' מזו של פרד. פרד אכן היה מעט פראי יותר. חסר מעצורים. וריחו היה כריח עפר אחרי גשם ארוך.

הרמיוני התקשתה להבין, כיצד לעזאזל הגיעו לאפה הריחות המשונים הללו, והרי מה קשרם בכלל אל האדם שמולה? היא הייתה מוכנה להשבע, שקראה על כך דבר מה בעברה, אבל לא יכלה לשים את אצבעה על מה היה הדבר. למרות שבהחלט, היא ניסתה.

ללא ספק, הם רק הוכיחו לה בדרך נוספת היו עד כמה לפעמים, לא היו התאומים כלל זהים.

ואחרי הכל, לנשק אדם שאת כל כך אוהבת זה פשוט... קסום?

כשהם התנתקו לבסוף, הרמיוני הייתה סמוקה לחלוטין, וכשהרימה את מבטה לפניו של ג`ורג` היא מצאה אותו במצב דומה, שניהם מתנשפים, מביטים זה בזה וצוחקים.

הפרק הקודם		הפרק הבא