סנייפ ונכדתו של המנהל

הם עדיין לא נסעו לסמטת דיאגון, כי התחילו לרדת גשמים עזים, ואיירין לא הסכימה בשום פנים ואופן לצאת מן הטירה. "כשבחוץ שורר מזג אוויר כזה, אני לא אצא, גם אם הקירות יתחילו להתמוטט! סוו, תיסע בלעדי, בבקשה!"
"בסדר, איפה השארת את רשימת הספרים?"
"נו... השארתי אולי במשרד, אולי בחדר שלי, אולי-",
"-בסדר, אני אסתדר לבד, או שנצטרך לערוך חיפוש בכל הבית." סנייפ חתך את דבריה באמצע.
"אבל אני לא אשמה, שהדף נאבד כל הזמן! אפשר לחשוב שאני מאבדת אותו בכוונה!"
"אז לא!" רשף סנייפ, והתעתק.
איירין חייכה, והלכה למשרד, לעיין במגזין ווג, ולשלוח כמה מכתבי עסקים, וגם לשתות ויסקי, שסנייפ התחיל להחביא בכל מיני מקומות כל הזמן.
כעבור שעתיים סנייפ חזר עם תיק גדול. "כאן כל הספרים, שתצטרכי לשנת הלימוד. כמו כן גם הערכה לשיקויים."
"תודה," אמרה איירין ושקעה שוב בניירת, "תשים את זה על הכסא ובוא לפה." סנייפ נדהם מעט, אבל עשה כבקשתה. "תראה סו, את הדפים האלה קיבלתי היום בבוקר, ואת אלה אתמול. תשווה ביניהם, ותגיד אם באמת יש לי פרנויה או שהעסק לא נקי."
סנייפ רפרף במהירות בין הדפים ואמר, "אכן, המעסיק שלך מנסה לרמות אותך. כאן הוא מרוויח סכום לא רע מכל עסקה, ופה, לפי התאריך של המסמך הראשון, הוא הספיק להרוויח הון."
"מה לעשות לגביו? להרוג אותו מיידית או להתאמן קודם בקרושיו?"
"ממתי הפכת להיות אכזרית? אני מציע להכריח אותו להחזיר את כל הכסף, ואחר כך לשלוח אותו לאזקאבן." איירין הביטה בו בתדהמה.
"יש לך רעיונות איך להוציא את זה לפועל?" שאלה.
"אכן, יש. אבל למיטב הבנתי, את לא מעוניינת להתעסק בזה." אמר סנייפ. איירין נאנחה.
"ברור, אתה כל הזמן צודק!", קראה איירין, ושלחה מבט נרגז אל סנייפ. "אם היית מפסיק לקרוא מחשבות, זה היה משמח אותי עד מוות!". סנייפ התכווץ קלות בכיסאו.
"למה עלה בדעתך דבר כזה?" שאל סנייפ.
"רק דביל גמור לא יבין. אתה מופיע בכל מקום, איפה שלא מחכים לך, ועונה על שאלות שלא נאמרו! לידיעתך, גם אני יכולה לקרוא מחשבות, אבל אני משתמשת בזה לעתים רחוקות, רק במקרים קיצוניים."
"וממתי את גילית את היכולות שלך?"
"ביום שבו הורי נרצחו. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. שמעתי את אבי, הוא אמר שהוא מעדיף למות מאשר למסור אותי לוולדמורט. ואז לפתע הכל נעלם, ומעל לטירה הופיע האות האפל."
"לא היית בתוך טירה?!"
"לא, הייתי ביער. בערך חמישה קילומטרים מהטירה. אני יודעת שזה לא הגיוני, סבא סיפר לי. אבל זו האמת. ומאז, אני לא רוצה לקרוא יותר מחשבות של אנשים אחרים, אני מפחדת ממה שאני עלולה לגלות". איירין השתתקה, והביטה דרך החלון על אותו היער. סנייפ לא שאל אותה שאלות נוספות ועיין שוב במסמכים של איירין.
הנערה הלכה לעבר הספרים שזה עתה רכש סנייפ, והחלה לדפדף בהם. "למה קנית את 'מאה שיקויי ריפוי מובחרים'?"
"מכיוון שבהוגוורטס לא לומדים רק רעלים, אלה גם על שיקויי שיקום וריפוי." אמר סנייפ.
"אני שונאת תרופות! עדיף לבשל רעל, זה יותר כיף ויותר מהיר."
"הרשי לי שלא להסכים איתך."
"אתה לא מבין כלום! כשמבשלים רעל, תשעים ותשעה אחוזים מן הפעמים, בטוח שיצא רעל ולא משהו אחר, זאת מפני שהמרכיבים שלו רעילים בפני עצמם."
סנייפ גיחך, "אם היינו בהוגוורטס עכשיו, הייתי מוריד לך יותר נקודות מאשר בכל היסטורית המקום גם יחד."
"ולמה? אני מדברת מהלב ועם כל הכנות. בדורמשטרנג, כולם מכינים רעלים לפי מתכון אחד; את המרכיבים לשיקוי חותכים לחתיכות גדולות ומפזרים בקדירה, מבשלים במשך 10 שניות, ווּאלה, השיקוי מוכן. הכי חשוב זה שלא צריך להתאמץ יותר מידי."
פניו של המורה לשיקויים תפסו גוון אפור. "אם את אפילו תנסי לעשות משהו דומה לזה בשיעור שלי, אני..."
איירין שפנייה היו רציניים עד עתה, פרצה בצחוק מטורף. "סוו," היא קראה אחרי שהסדירה את נשימתה, "אתה באמת האמנת לכל השטויות האלה?! באמת היו אצלנו תלמידים כאלה, אבל אני לא אעשה דבר כזה בחיים, במיוחד לא אחרי שבצורה כזו כמעט שרפתי את המעבדה של אבי".
"אני כבר מסוגל לצפות ממך לכל דבר!", סנייפ יצא מהמשרד, וטרק את הדלת בחוזקה.
***
למחרת בבוקר איירין ניסתה לדבר עם סנייפ כמה פעמים, אבל קיבלה תשובה דומה לגבי עבודה שצריך לכתוב, או מכתבים שצריך לשלוח, ואז מייד הוא הסתלק לחדרים רחוקים יותר בטירה. כך זה נמשך במשך כמה ימים. לבסוף, ביום השלישי, כאשר איירין ירדה למטבח וראתה את סנייפ ליד השולחן קורא עיתון, היא לא יכלה לסבול זאת יותר. היא התקרבה אליו, לקחה את העיתון מידיו ואמרה ברכות, "סוו, בבקשה תפסיק לכעוס עלי. אני לא יכולה יותר, משעמם לי."
"אני נמצא פה בתור שומר, לא בתור ליצן!" אמר סנייפ בקרירות, תלש את העיתון מידה של איירין, והחל לקרוא שוב.
איירין הוציאה חפיסת סיגריות, והחלה לעשן, "בסדר, אז מה אתה רוצה? שאני אשב בספרייה, כמו איזה זקנה בגיל העמידה ואחרוש על ספרי הלימוד שלי?!"
"רעיון מצוין, יהיה נחמד אם תדעי אילו ספרים יש לך בכלל."
"אני יודעת גם ככה."
"הייתי רוצה לחשוב כך." אמר סנייפ, שלא הרים את מבטו מהעיתון לכל אורך השיחה. אם הוא היה מסתכל על איירין, כנראה שהיה נחרד ממבטה. אם מבט היה מסוגל להרוג, הפרופסור היה הופך לערימה קטנה של אפר על הכיסא.
"יש לי בקשה אחת," אמרה איירין בקושי רב אחרי שלקחה את עצמה בידיים.
"והיא..."
"יש שיקוי אחד שלא הבנתי, אתה יכול להסביר לי אותו?" סנייפ הרים את מבטו מהעיתון, נדהם.
"בסדר, אבל רק אם את מבטיחה לעשות כל מה שאומר".
"נשבעת חגיגית, להקשיב לך ולבצע את כל המטלות." איירין שמה את ידה על ליבה וחייכה חיוך רחב.
כאשר סנייפ ראה את התמונה הזו, חיוך דומה עלה גם על פניו. "אז לכי בינתיים למעבדה. אני אבוא עוד מעט, לאחר שאשלח מספר מכתבים."
מאז, ועד ל1 בספטמבר, התחילה איירין להתאמן בהכנת שיקויים, תחת פיקוחו של סנייפ . היא למדה את כל ספר השיקויים. בזכותו של הפרופסור היא יכלה להכין כל שיקוי ריפוי, בכל רמת קושי. כמו כן, הוא עזר לאיירין בכשפים מסובכים בהתגוננות מפני כוחות האופל.
***
באחד בספטמבר, איירין התעוררה בשבע בבוקר. את כל החפצים היא ארזה יום לפני, וכל המזוודות עמדו כעת בטרקלין. איירין התקלחה, ייבשה את שיערה והתקדמה אל הארון שהיה פתוח מאתמול בערב, כאשר איירין חיפשה שילוב בגדים מרשים. אתמול בערב היא נעצרה על שתי אפשרויות, את הבחירה ביניהם השאירה לבוקר. אלה היו שני שילובים מנוגדים לגמרי. הבגד הראשון היה עסקי ורציני; חצאית צרה ושחורה, וז'קט. הבגד ישב עליה בצורה נפלאה והדגיש את גופה החטוב. לשילוב השני אי אפשר היה לקרוא בגדים; חצאית מיני וחולצה שהיו עשויות מבד קליל ושקוף מעט, וכמו כן כמעט ולא הסתיר דבר.
'אם אבחר את הבגדים השחורים והעסקיים אני אראה בוגרת, אבל בו זמנית אני אראה מושכת, ככה שכל הבנים יהיו שלי. אני צריכה את זה בכלל? לא. אני לא רוצה שכולם ינעצו בי מבטים ויבקשו לסחוב את המזוודות שלי, במקרה הטוב. אז נוותר עליהם.
נשאר רק 'בגד הים'! נו באמת, למה יש לי יותר מידי בגדים, או בגדים שהולכים איתם לנשף או למסיבה?! אולי אני אסע ערומה? לא, זה יהיה אפילו יותר גרוע' , איירין נאנחה, ועישנה סיגריה נוספת להיום.
'אז... אז מה?! איפה היו מכנסי העור והז'קט? נשאר רק להיזכר איפה הם...'

הפרק הקודם		הפרק הבא