לילי לונה פוטר

*היא בדיוק התעוררה

הבטתי במה שהלך לפניי.
"סבא! סבתא! איך אתם פה אתם לא... מתים?" שאלתי בצעקה גדולה.
"הסיסמה היא: אכלת אותה!!!" צעקה האישה וצחקה צחוק מרושע אחרי זה.
"אעאעאעאעאאאאעעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאאעאאעאעאעאעעאעאעאאאעאעאע!" צעקתי צריחה ממושכת ארוכה במשך דקה.
"את מי את רואה אחות?" שאל ג'יימס.
"סבא וסבתא?" עניתי בפחד.
"אין פה אף אחד" אמר ג'יימס והתחיל לצחוק.
"יש לך הזיות חמודה" אמר ג'יימס ונכנס פנימה.
היא הביטה בהם בפחד.
"אתם אמיתיים?" שאלתי.
"את יודעת מה התשובה חמודה קטנה, תמצאי בתוכך, כשתצתרפי לעולמנו! בקרוב! בקרוב!" קראה האישה וצחקה צחוק מרושע.
גם האיש צחק צחוק מרושע.
ליבי התמלא פחד.
חשבתי:
*אם סבא וסבתא מתים, והם אמרו לי תצטרפי לעולמנו... בקרוב... זה אומר ש... אני אמות בקרוב?
חשבתי על זה.
החלטתי להיות ילדה זהירה יותר משהיתי כל ימי חיי.
או שאולי אני צריכה לא להיזהר?
אם רק היייתם יודעים מה אני מרגישה עכשיו...
את כל הפחד יותר משכל אחד מכם חווה...
למחרת הלכתי לאולם הגדול, ורק אני הייתי שם. על השולחן לא היה אוכל.
הוא היה שומם.
פתאום על כל הצחלות והקערות הופיעו סכינים, חרבות.
פתאום נפל לי האסימון- חרבות וסכינים זה לא כלי להרג?
האם סופי באמת קרב?
פתאום גם מהקירות יצאו סכינים.
קיר סכינים.
שכה אחיה!
סבתא צדקה!
או הרוח של סבתא, או מה שזה לא יהיה.
ליבי הלם במהירות.
התחלתי לספור את הדקות.
הקירות הלכו והתקרבו.
פתאום שמעתי קול מאחורי אומר: "רידיקולוס!" ונעלם, ואיתו, גם הקירות.

הפרק הקודם		הפרק הבא