ילדי פלא

אני מתלבטת אם לכתוב על משחקי הרעב - יהיו קוראים? אם אתם רוצים, תכתבו את זה בתגובה שלכם ;)

ו... פרק חמישי. תהנו XD

~*~

תחנת הרכבת המתה אנשים. אנבת` לא ידעה מה כל כך מיוחד בהם - העובדה שהם התלבשו כל כך גרוע, או החיוכים הטיפשיים שהיו מרוחים להם על הפנים.

"פשוט תמשיכו כך," שמעה אם לוחשת לילדיה, "בקרוב נעבור את המחסום -"

"גם אתם מרגישים בכך, או שהמקום שורץ רוחות רפאים שהתחפשו לבני אנוש באמצעות תעתועי ראייה והן מחפשות דרך לתקוף אותנו?" שאל פרסי בחשש-מה, בעודו סוקר את רוחות הרפאים במורת רוח, "הן רבות מדיי. לא נצליח להילחם בכולן."

"אז אולי עדיף שלא נילחם בהן," היסתה אותו תאליה, "כל עוד אתה לא יודע מה הן."

"הפסקת להיות בת זאוס?" לחש לה פרסי בתדהמה, "הנערה שחושדת בכל דבר שזז? לקחו לי חודשיים שלמים עד שאמרת לי בפעם הראשונה `אפשר לסמוך עליך` ועכשיו את סומכת על כמה זרים שלא פגשת מעולם ושמתנהגים מוזר?"

"היי," התגוננה תאליה, "אני פשוט אומרת, שאם האנשים האלו לא תקפו אותנו - ואנחנו כאן כבר שלושה ימים - מה הסיכויים שהם יתקפו אותנו עכשיו? אתה יודע בדיוק כמוני כמה הזדמנויות היו להם."

"אולי את צודקת," נכנע פרסי, "אבל עדיף לחשוב מלצאת תמימים."

"אז בואו," קטע אותם ניקו. משום מה התרגשות נראתה בעיניים שלו - ממש כמו התרגשות של ילד קטן שהבטיחו לו ממתק - ואנבת` שמחה על כך. למרות יריבותם של פרסי וניקו היא הרגישה עדיין דחף לגונן עליו - הרי הוא הכיר את כל העסק של החצויים רק לפני כמה שבועות - ולכן חיוך עלה על שפתיה כשהבחינה בהתרגשותו. זה זמן רב שלא ראתה פרץ רגשות שכזה בפניו.

"היכן הרציף המהולל?" רטן פרסי לאחר כמה שניות, בעודו סורק במבטו את תחנת הרכבת.

"לא תמצא אותו אם לא תחפש," משכה אנבת`בכתפיה ומשכה אותו אחריה, "קודם בואו נמצא את רציף תשע, או עשר. עכשיו אנחנו ליד רציף חמש. מה אתה אומר?"

"רעיון מצויין," אמר פרסי בכנות. אנבת` נאנחה. ככל הנראה הוא לא שם לב אפילו למיקומו המרוחק מהתחנה.

"ההיגיון," מלמלה לעצמה בתהיה, "האם הוא אי פעם יחולק בין כולם באופן שווה?"

"היי!" קרא פרסי, "אני חכם מאוד. את פשוט לא שמה לב לכך כי את מהופנטת מדיי ליופי הטהור שבי."

אנבת` גלגלה עיניים אך בסתר ליבה הסכימה עימו. אכן, אומנם היא לא תודה בכך בחיים, אך בפרסי הייתה טיפת חוכמה. שתיעלם יום מן הימים לאחר שישחוק אותה.

הם הגיעו לרציף עשר לאחר שמיהרו לרוץ אחרי ניקו ותאליה, שמיהרו קדימה. "אסור לנו לאחר!" שמעה אנבת` את תאליה קוראת, "באחת עשרה הרכבת יוצאת!"

"אתם חושבים שיש כאן משהו?" שאלה אנבת` בעודה מתנשפת ונשענת על הקיר של רציף תשע.

"אני מקווה," התנשף פרסי, "רק שזו לא תהיה מתיחה ממחנה החצויים..." הוסיף בלחש שרק השלושה האחרים שמעו.

"אתה צוחק ממני? יותר מדיי תקציב היה מושקע בעניין הזה. מר ד` לא היה מסכים לעולם, הוא היה הופך את מי שהציע את זה לסממית." עיקם ניקו את אפו.

"למה שממית?" שאל פרסי, "הוא תמיד אומר שיהפוך לדולפין כל מי -"

"החיה משתנה עם הדובר," משכה אנבת` בכתפיה, "עכשיו בואו ונחזור לבעייה הזו," היא נקשה על קיר בין שני הרציפים.

"איה!" פלטה פתאום.

"מה קרה?" מיהרה אליה תאליה, "מפלצות? תקיפה?"

"לא..." מלמלה אנבת` בהפתעה, "האצבע שלי. שימו לב, היא נעלמה..."

היא עוד לטשה מבט באצבעה שנעלמה מהרגע בו נגעה בקיר. היא לא חשה כאב. האם זה אפשרי בכלל?

"אתם מוכנים לזוז בבקשה?" איש חמור סבר פנה אליהם. הוא נראה מודאג, כל הזמן מעיף מבטים מפוחדים אל האנשים הנורמליים שמסביב. שני ילדים בערך בני גילה של האנבת` עמדו לצידו.

"כמובן," אמרו אנבת` ותאליה ומשכו את ניקו, פרסי והמזוודות אחריהם. להפתעתם, השלושה התקדמו אל עבר המחסום, הגבירו המהירות... אנבת` עצמה את עיניה בחוזקה.

אך צליל ההתנגשות לא הגיע. היא פתחה את עיניה לחריץ דק והבחינה בכך שהמחסום לא נראה שונה ממקודם.

"הם נעלמו בפנים פשוט," מלמל ניקו, עיניו פעורות, "פשוט נעלמו מחלל האוויר..."

"אז בואו ננסה גם," אמר פרסי בעלצות, "הכי נורא - נמות."

"מעודד," נאנחה אנבת, אך אחזה במזוודותיה והתמקמה מול המחסום.

"תגבירי מהירות," הנחה אותה ניקו בידענות, "זה ימנע ממך להתחרט."

אנבת` התעלמה ממנו, אך החליטה לסמוך על עצתו. היא החלה לרוץ, מגבירה מהירות עוד ועוד... אך המחסום התקרב והיא קיללה על טיפשותה. בעודה מנסה לבלום את מהירותה גילתה שהיא מהירה מדיי. ההתנגשות תהיה מיידית...

אך במקום להמרח על קיר המחסום היא הרגישה משב רוח קליל על פניה. פוקחת את עיניה שנעצמו ככל הנראה מהפחד, הבחינה ברציף רכבת הומה אנשים מוזרים שגררו מזוודות ועליהן לרוב כלובי ינשופים. הם עלו לרכבת גדולה שעל צידה נתלה שלט ועליו נחקקו באותיות גדולות ועתיקות: "רכבת האקספרס להוגוורטס".

"זו לא יכולה להיות מלכו..." מלמלה, אל לא הספיקה לסיים את המשפט מאחר שמשהו רך התנגש בה מאחור. היא הסתובבה והבחינה בפרסי, שמזוודותיו פגעו בגבה בחוזקה.

"מה זה אמור להיות?" קראה במרמור, משפשפת את גבה המעט דואב.

"חיפשתי את אהובתי," זימר פרסי - דבר לא פוגם בעליזותו, "האם אהובתי בסדר?"

"אהובתך בסדר גמור." אנבת` הזעיפה פנים, "אבל הגב שלה כואב."

"או, אני מתנצל." אבל החיוך הטיפשי נותר שרוע על פניו.

"אז כדאי לך לזוז משם," משכה אנבת` בכתפיה. אך עד שפרסי הבין את משמעות דבריה...

"איי!" קרא.

"מצטערת," משכה תאליה בכתפיה, "רצתי מהר."

"ועכשיו," הציעה אנבת`, "כדאי שכולנו נתרחק לפני שניקו יבוא..."

אבל כבר היה מאוחר מדיי.

"קרה משהו?" שאל ניקו בתמימות, "לא רציתי להישאר מאחור, אז יצאתי כשתאליה הייתה בחצי הדרך..."

"לא כלום," מלמל פרסי בזעף. הארבעה התקדמו קצת עמוק יותר אל תוך התחנה, עד שיצאו מטווח הסכנה; שלושה מהם משפשפים את גביהם ואחד מהם מחייך לעצמו חיוך רחב.

"בפם הבאה אני ראשונה," מלמלה תאליה לעצמה.

הם נכנסו לרכבת. משפחות בכו בתחנה, התחבקו, הזילו דמעות. אנבת` תהתה מדוע, למה המשפחות לא עולות עם ילדיהן על הרכבת, אך אז נזכרה בדבריו של קורט: "...בית הספר הזה..." כמובן. זהו בית ספר - כך שאין מבוגרים שיעלו לרכבת.

הם מצאו להם תא ריק והתיישבו בנוחות.

"אתם חושבים שיהיה לנו טוב בבית הספר הזה?" שאלה תאליה לאחר כמה דקות של שתיקה, בהן הארבעה הציצו מבעד לחלונות הרכבת.

"יהיה לנו מצויין," אמר פרסי באופטימיות.

"אתה תמיד אופטימי," הזעיפה תאליה פנים, "אנבת`?"

"קודם נגיע," חייכה אנבת` לעצמה, "אחר כך נראה."

פרסי הביט בה לרגע ואז תלה מבטיו אל מחוץ לחלון. השאלה הזו בהחלט לא ניתנה למענה כרגע.

אישה אחת עם עגלה נכנסה לחדר. פרסי דחה את ממתקיה בגועל והיא הסתלקה לה משם, נעלבת. אנבת` הביטה בו במבט חמור סבר.

"מה?" התגונן, "זה היה ממש מגעיל!"

היא הניחה לו. מניסיונה למדה שאין דבר שבאמת יכול להסביר לפרסי את טיפשותו.

כשהרכבת הגיעה ליעדה, הם יצאו ממנה בחשד קל. "פקחו עיניים," לחשה להם תאליה, "אין לדעת מה מסתתר בטירה ה... מפחידה הזו."

אנבת` הסכימה איתה. הטירה אכן נראתה כמו טירתו של דראקולה, מהסיפורים.

"חדשים אחריי!" שמעו קול קורא. ענק נעמד לפתע לצידם, סוקר אותם במהירות. "קדימה, המרכבות מחכות פה לכם!" קרא אליהם במורת רוח, לאחר שלא זזו ממקומם.

פרסי שלף את אנקלוסמוס, אך אנבת` אחזה בידו. "חכה," לחשה.

"אהה," חייך הענק, "אתם החדשים המטורללים שפרופסור דמבלדור כבודו ביקש שאביא אתכם פה אליו. בואו איתי."

בעוד ילדים נמוכים וקטנים בכמה שנים מהארבעה מתקבצים סביב הענק, הוא הציג עצמו כהאגריד והוביל אותם אל אגם גדול. "היכנסו לסירות," הורה להם והוסיף בלחש, "ואתם, בואו איתי."

הם נכנסו לסירה גדולה יותר שהייתה מתאימה לממדי גופו של האגריד והחלו לנוע. הסירה נעה בכוחות עצמה.

"פרסי?" לחשה אליו אנבת`.

הוא הניד בראשו, "אני לא עושה כלום. הסירה מניעה את עצמה."

האגריד הביט בהם בתהייה. "מה היית אמור לעשות פה?" שאל.

"כלום," חייך פרסי.

האגריד הביט בו בחשד, אך בסופו של דבר שב לתהיותיו.

"טוב, חברים," הוא נעמד בסופו של דבר, בעוד הארבעה נצמדים לסירה שהטלטלה תחת רגליו בצורה מסוכנת, "הגענו."

הטירה נראתה מאיימת אפילו יותר מקרוב. אנבת` נצמדה אל פרסי בחשש.

"אל תדאגו. זה הבית שלי פה. הוא יהיה גם הבית שלכם."

אנבת` הבחינה במבטה המסוייג של תאליה ולחצה את ידה. הארבעה יצאו מהסירה.

הארגריד הוביל אותם פנימה. "מעניין לאן תמויינו..." מלמל.

אנבת` בדיוק פתחה את פיה לשאול למה הוא מתכוון, אך באותו הרגע קול דק קטע את מלמולי הילדים המתרגשים שמלאו את אולם הכניסה ששהו בו.

הפרק הקודם		הפרק הבא