תאומות מתחלפות

שתי הבנות עמדו אחד מול השנייה. כל אחת החזיקה את התמונה כשהיא הדוקה לחיקה, ומוסתרת מהאחרת.

"זה כל מה שיש לי מאמא שלי. רק תמונה אחת" אמרה ג'נה.

"וזה כל מה שיש לי מאבא שלי" אמרה אנה בדאגה.

"מוכנה?" שאלה ג'נה. אנה הינהנה, והבנות החליפו בין התמונות.

אנה הביטה בתמונה של ג'נה. זאת הייתה, ללא כל צל של ספק,אמא שלה. למרות שהייתה צעירה בשנים רבות, אנה זיהתה אותה בשנייה.

"זה אבא שלי.." מלמלה ג'נה והביטה בדאגה בתמונה של אביה של אנה, צעיר בשנים רבות ממה שהיה, שהיה בעצם גם אביה שלה.

"את קולטת מה זה אומר?" אמרה אנה והביטה בתדהמה בתמונה של אימה.

"אני...אני.." אמרה ג'נה וגילתה שהיא בקושי מסוגלת לנשום. החדר נראה לפתע כל כך מחניק.

"ג'נה, את מבינה מה זה אומר?" אמרה אנה שוב והחזיקה בידיה של ג'נה, שרעדו מרוב התרגשות.

"שאנחנו א..אחיו..אחיות?" אמרה ג'נה, בקושי מסוגלת להאמין שהמילים יצאו מפיה.

"אחיות?" אמרה אנה ופלטה ציחקוק מהיר וקצר, עיניה נוצצות מהתרגשות.

"ג'נה, אנחנו תאומות!" אמרה אנה בהתרגשות, לא טורחת ללחוש בכדי לא להעיר את איימי ולינדזי.

"אנחנו...אנחנו תאומות. אוי, אני לא מאמינה, יש לי אחות תאומה!" קראה ג'נה ומחצה בחיבוק את אנה שקיפצה מרוב התרגשות.

"אנחנו תאומות, ג'נה, אנחנו תאומות, יש לי אחות ויש לי אבא.. ואני חשבתי כל הזמן הזה שיש לי רק את אמא" אמרה אנה שדמעה מרוב שמחה.

"ואני חשבתי שיש לי רק אבא. אבל יש לי גם אמא, ויש לי גם אחות תאומה. אוי, זה היה הכי טוב בחיים שלי" אמרה ג'נה וחיבקה בחוזקה את אחותה התאומה.

שתי התאומות נשארו ערות כמעט כל הלילה, מדברות ומדברות ומדברות.

אנה סיפרה לג'נה על אמא שלה, או יותר נכון לומר- על אמא שלהן, וג'נה סיפרה לאנה על אביהן של הבנות.

הם גם תהו למה הוריהם התגרשו והחליטו שלא להתראות יותר לעולם, ולמה החליטו להפריד בין שתי התאומות.

רק בשעה מאוחרת מאוד, כשהשעון כבר הורה על כמעט שלוש לפנות בוקר והשמיים החלו להראות סימנים לכך שהם מתבהרים לאיטם לקראת הבוקר, הזדחלה אנה בחזרה למיטתה.

היא הביטה בג'נה, ששכבה במיטה שלה, ומחשבתה האחרונה לפני ששקעה בשינה ארוכה הייתה שלא יכלה לבקש לאחות תאומה טובה יותר מג'נה.

למחרת בבוקר, בשעה שמונה בבוקר, קמו התאומות בחוסר רצון. הן לא היו עייפות. הן היו מותשות.

והעובדה שמולן עומד יום הלימודים הראשון של השתיים בהוגוורטס- לא בדיוק עזרה לשפר את המצב.

אבל הבנות מצאו שהן צמודות אחת לשנייה כל היום.

הן ישבו אחת ליד השנייה בארוחת הבוקר (בה הכריחו אחת את השנייה לשתות מקנקן הקפה אף על פי ששתיהן שונאות קפה, אבל הן היו מותשות וחסרות אנרגיה לחלוטין) שהייתה די דומה לארוחה בבית.

הן ישבו אחת ליד השנייה גם בשיעור הכפול של לחשים שהתרחש לאחר מכן, בו למדו לחש שגורם לעצמים להתעופף באוויר.

אנה הצליחה בסופו של דבר לגרום לכמה ספרי לימוד להתעופף, בעוד ג'נה גרמה לסיכת ראש גדולה בצורת פרפר של אחת מהתלמידות להתעופף דרך החלון ותוך כדי כך לנפץ את החלון ולגרום לכמה תלמידים להיפצע מהרסיסים.

לאחר מכן הן אכלו צהריים, שהייתה גם היא טעימה, ולאחר מכן הלכו לשיעור התעופה הראשון שלהם במטאטא.

ג'נה ידעה מה זה קווידיץ' לפני שאפילו אמרה את המילה "אבא". בתור בת לחובב קווידיץ' גדול ביותר, בעל שני אחים (שהיו הדודים שלה) שהיו גם הם אוהבי קווידיץ' גדולים ביותר, החליטו השלושה לגרום גם לג'נה להפוך לאוהבת קווידיץ' גדולה ביותר.

כבר בגיל שש קנה לה אביה את המטאטא הראשון שלה. מימדיו היו קטנים מאוד והוא לא יכול היה לרחף יותר משני מטרים מעל פני הקרקע, אבל ג'נה כבר ידעה לשלוט במטאטא שלה ובמטאטאים גדולים משלה כשהייתה בת שבע.

לעומתה, אנה רכבה רק פעם או פעמיים בחיים במטאטא (בעיקר כשביקרה את הבנים של החברות של אימה, שהסכימו להשאיל לה אותו לסיבוב או שניים) היא לא ממש חיבבה תעופה, וחשה חסרת אונים וקטנה כשהייתה על המטאטא שהתעופף בשמיים בעוד היא בקושי מצליחה לשלוט בו, וחבורת בנים, אחים, צועקת לה מלמטה הוראות כיצד לנחות בשלום.

למרות זאת, גם לאנה, וכמובן שגם לג'נה, היה יתרון על ילדים שהיו בני מוגלגים ואפילו לא העלו בדעתם שאפשר לעוף על מטאטא. אבל בכל זאת לאחר שיעור מפרך (שכלל לא מעט פציעות) הצליחו כל התלמידים להתעופף על המטאטא שלהם לפחות דקה אחת ולפחות במרחק של מטר מהקרקע (כל זה בזמן שג'נה מתעופפת ברחבי שמי הוגוורטס, טסה מעל ראשי התלמידים ואוחזת רק באחיזה רופפת את קצה מטאטאה).

לאחר שיעור התעופה הלכו התלמידים לשיעור של תולדות הקסם שהיה השיעור המשעמם ביותר שג'נה ואנה, ולמעשה כל שאר תלמידי הוגוורטס, חשבו שיהיה להם בחיים.

המורה של הבנות היה פרופסור זקן, שהיה, בן השאר- גם רוח רפאים. החלק היחיד שלא היה משעמם עד מוות לאורך כל השיעור היה הכניסה של המורה לכיתה- דרך הלוח.

לאחר מכן, שאר השיעור היה הרצאה חורקת ומשעממת עד דמעות על משהו בהיסטוריה של הקוסמים שאף אחד מהתלמידים לא טרח להקשיב לו או לסכם אותו.

אנה וג'נה, שלא ישנו לילה שלם, בילו חצי מהשיעור בנמנומים קטנים ובניסיון להתעלם מקולו הצורמני של הפרופסור שלהם.

לבסוף, אחרי יום מעייף - אך כיף למדי, הודו התאומות, - הגיעו כולם לחדר המועדון. שתי הבנות סיימו את שיעורי הבית שלהן (ג'נה העתיקה קצה מאנה ואנה קצת מג'נה מהחיבור שהיו צריכות לכתוב לשיעור תולדות הקסם, ולבסוף סיימו את החיבור בהצלחה) ואת שאר היום בילו עם חבריהם החדשים.

אנה וג'נה הכירו היום לא מעט ילדים, ואפילו לא רק ילדים מהבית שלהם. בשיעור תעופה, למשל, למדו איתם ילדים מהפלפאף ואנה וג'נה הכירו ילד וילדה שמנמנים ומנומשים שהיו בני דודים ועוד ילדה זהובת שיער בעלת מבטא מוזר שטענה שהיא מהולנד ושבאה להוגוורטס ולא לאנחטינטחטח (או לפחות זה מה שאנה וג'נה שמעו, כי הן לא הצליחו לפרש בשום צורה את שם הפנימייה יוקרתית בהולנד אליה הייתה אמורה ללכת הילדה) רק בגלל הסבתא האנגלייה והמעצבנת שלה.

"תגידו, אתן הולכות לכל מקום ביחד?" שאל איאן את אנה וג'נה בעוד שלושת הילדים ישבו על כמה כורסאות מרופדות בחדר מועדון גריפינדור.

"על מה אתה מדבר?" שאלה ג'נה והניעה את ראשה.

"נו, בחייך, אתן דבוקות אחת לשנייה כמו דבק! אם לא הייתי יודע שאתן לא הייתי בטוח שאתן תאומות" אמר איאן.

"ומה כל כך נורא בזה?" אמרה אנה במסתוריות וג'נה ציחקקה. איאן הניד בראשו, תוהה אם אי פעם יצליח להבין בנות.

ארוחת הערב הייתה נהדרת. אמנם היא לא הייתה כמו הסעודה אתמול, אבל היא עדיין הייתה אחת מהארוחות הכי טעימות שאכלו אנה וג'נה בכל ימי חייהן.

"מי מכין את הארוחות שלנו?" שאלה אנה תלמיד שנה חמישית, חביב וטוב מזג שהיה מדריך וישב לצידה של אנה בארוחה.

"גמדוני בית. את יודעת מה אלו גמדוני בית?" שאל המדריך. אנה הינהנה.

"לא חשבתי שגמדוני בית עובדים בהוגוורטס!" אמרה ג'נה, שישבה לצידה של אנה מהצד השני שלה ושמעה את השיחה.

"כן, יש לפחות מאה גמדוני בית. הם עובדים וחיים במטבחים. הם מאוד ידידותיים, ביקרתי אותם פעם אחת... במטבחים" אמר המדריך וחייך במסתוריות.

"יש דרך להגיע אל המטבחים?" שאלה ג'נה בהפתעה.

"כן, אבל אסור לכם לגלות לאף אחד מה היא.." אמר המדריך.

אף אחד לא כלל את סיימון, אריק ואיאן נכון? כי כשהחבורה העליזה נכנסה למטבחים ג'נה לא חשה שאף אחד לא כולל את שלושת חבריה הטובים.

למרות הסעודה המפוארת, אנה וג'נה גילו שלשתיהן יש מקום בבטן לעוד כוס תה ושלל מאפים ועוגיות שהציעו להם גמדוני הבית הצייתנים והאדיבים.

רק לאחר שהתפטמו כל חמשת הילדים הם הודו לגמדונים ויצאו מהמטבחים, עולים לעבר מגוריהם.

"אני מקווה שכל הימים שלנו בהוגוורטס יהיו נהדרים כמו היום הזה" אמרה אנה בעוד החבורה עולה לעבר מגדל גריפינדור באחד מגרמי המדרגות המתפתלים של הטירה.

"זה היה אחד מהימים הכי כיפיים בחיים שלי" אמרה ג'נה.

"באמת? את לא מתגעגעת למשפחה שלך?" אמר אריק.

"יש לי פה משפחה" אמרה ג'נה ולא הוסיפה, אבל כרכה את זרועה סביב כתפה של אנה.

ובאמת הייתה לה משפחה בהוגוורטס. וגם לאנה הייתה משפחה בהוגוורטס, ולכן השהייה בהוגוורטס הייתה יותר מכול זמן איכות משפחתית עבור שתי הבנות.

עברו יותר משלושה חודשים בהוגוורטס ותקוותה של אנה התגשמה. כל הימים האלו בכל שלושת החודשים האלו היו נהדרים כמו היום הראשון שלה.

כל יום היה שונה, מלא הרפתקאות וחוויות חדשות. בכל יום הכירו התאומות עוד חברים, וגילו דברים נוספים על החברים שלהן. הם למדו דברים, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות, בכל יום והתנסו באינספור דברים. השהייה בהוגוורטס הרגישה כאילו התאומות קפצו לתוך אחד מסיפורי ההרפתקאות, סיפורי הילדות מלאי החוויות של הוריהם, ועכשיו הן חוות בעצמן את כל מה שחוו הוריהן בהוגוורטס. הם נהנו מכל רגע ורגע, וגם דאגו שהוריהם יידעו על כך במכתבים הארוכים ששלחו להם כמעט כל יום.

אבל על דבר אחד לא סיפרו שתי התאומות להוריהן, והיא האחות השנייה, שבעצם מילאה חלק כל כך גדול מהחוויה שלהן בהוגוורטס.

הרי הדבר הכי חשוב, הכי מהנה, הכי מדהים והכי מלהיב הייתה העובדה שהתאומות יכלו סוף סוף, אחרי נתק של אחת עשרה שנה, להיות ביחד כל יום במשך כל היום בניסיון להחזיר את כל הזמן האבוד.

ולכן, לאחר שלושה חודשים קסומים בהוגוורטס, כשחג המולד התקרב, הבינה ג'נה שהיא לא תראה את אחותה התאומה במשך כמעט שלושה שבועות.

.ובדיוק ברגע שחשבה על כך, עלה רעיון מצוין בראשה והיא מיהרה לספר אותו לאחותה התאומה שהביטה בה כאילו הרגע נפל מהמטאטא שלה

הפרק הקודם		הפרק הבא