החיים קשים שאתה בן 15 וחצי

פרק חדש(:

תהנו!

(תגובות ביקרתיות יתקבלו בברכה) 

"אני לא מוצאת את הנעליים!!!" צרחתי בפעם החמישית לאותו הבוקר. הבוקר המטומטם הזה.

אני לא כל כך נחמדה בבוקר. טוב, אני מניחה ש..אני די "איכסה פיכסה" בבוקר, לפי דבריה של ניקי.

אבל מה לעשות שאין לי כוח להקשיב לשאלות הדפוקות של רוקסן וניקי בזמן שאני שמה חזייה?!

ולא רק זה, הייתי צריכה להתעורר הרבה יותר מוקדם מהרגיל כדי להתאפר ולעשות דברים "נשיים" כמו שסבתא מולי אומרת.

"אנחנו צריכות לצאת!!" נשמעה צעקתה של אימי מהקומה התחתונה.

נשמתי עמוק וצרחתי לה, "שתי דקות!!!!" בכעס.

"אל תתחצפי אליי גברת צעירה!!!"

"אמא!! אמא! פשוט תעזבי אותי לשנייה אחת! אוקי?! יואו!" צעקתי.

אני בטוחה שרוקסן וניקי, כבר הספיקו להזדעזע מהצעקות שלי.

הן ירדו למטה הרבה לפני.

להוגו בטח לא אכפת, הוא בטח רק לועס וופל מזורגג באדישות.

התכופפתי מתחת למיטה שלי ומצאתי את הנעל האידיוטית.

למעשה, אני נראית אידיוטית.

כלומר, מי מתלבש לתחנת רכבת כמו דוגמנית מסלול?

ועל תגידו לי שג'ינס צמוד מדי, חולצה שקופה מדי ונעליים גבוהות מדי, מתאימות לתחנת רכבת עמוסה, מסריחה ועמוסה במטומטמים.

כי ניקי ורוקסן כבר ניסו להסביר לי שזה 'מחמיא' לי.

אוי קדימה, אני נראית כמו מלכת דראג. ולא מהסוג הטוב.

ואם כל האיפור הזה, אני לא מתפלא.

נשמעה דפיקה בדלת.

"אני נשבעת ש.. אמא!! די! תני לי דקה אחת!!" צרחתי.

"זה אני!" נשמע קולו הדקיק של הוגו.

אני באמת מחבבת את הילד הזה. למרות שליד החברים שלו הוא קשוח וקול.

אבל בבית מותר לו להיות הגברבר הקטן של רוזי.

וואו, כמה מטריד זה נשמע.

"סליחה הוגי, תיכנס." ניסיתי לחייך אליו.

אבל זה היה קשה. בהתחשב בעובדה שלפני שנייה רציתי להרוג את מי שהתכוון להיכנס בדלת.

"אולי תפסיקי לקרוא לי הוגי?" הוא שאל וגלגל עיניים.

"אוו, הוגי הקטן התבגר?" הקנטתי אותו.

"את יכולה להפסיק להיות כזאת ילדותית?" הוא שאל.

"ברור. הוגי," תפסתי וחיבקתי אותו.

הוגו מילמל משהו.

"מה זה היה? אתה מוכן לנקות לי את החדר למשך כל חופשת חג המולד?"

הוגו הדף אותי.

"אמא אמרה שצריך לצאת והיא לא מתכוונת לבוא לפה ולהתווכח איתך," הוא דקלם.

"תודה על הנאום, תגיד לאמא שאני באה עוד שנייה," אמרתי לו.

הוא כבר יצא, אבל ראיתי שהוא מציץ בי בעיינים הגדולות שלו, שלמזלו, היו כחולות כמו של אבא.

"מה קרה הוג?" שאלתי.

"את מתכוונת להישאר ככה?" הוא שאל בחשש.

"ככה?" הבטתי בו במבט לא מובן.

"את  יודעת... כל כך," הוא הסתכל עליי, גבותיו מתכווצות.

"כל כך.. לא את." הוא אמר.

"אה." לחשתי.

עמדנו בשקט, עד שאמא צרחה שנבוא.

"אנחנו באים!!" צרחתי.

"בוא הוגי," חייכתי אליו.

הוא ציחקק.

כבר הזכרתי את זה שאני ממש אוהבת אותו?

ירדנו למטה, ושם, כמובן, ניקי ורוקסן הביטו בי בזעזוע.

רוקסן פחות כי גם היא יוצאת על אמא שלה לפעמים.

"איפה אבא?" שאלתי בתמיהה.

כל שנה אבא לוקח אותי ואת הוג לתחנת הרכבת. זו מסורת.

"יש איזו משהו במשרד והוא היה חייב ללכת.." אמא מלמלה.

מגיל צעיר אני יודעת כשאבא הולך לעבודה, יכול להיות שהוא לא יחזור.

הוא ודוד הארי.

כמו הפעם ההיא, שדוד הארי אושפז שבועיים בבית-חולים בגלל קללה אפלה כלשהיא, שזה די אירוני כי בגיל שנה הוא שרד את קללת המוות, וזאת הייתה הפעם הראשונה שלילי הבינה את העובדה העצובה והנכונה הזאת.

את יכולה לאבד אבא שלך בשניות.

"חבל שלא אמרת קודם." הסמקתי.

"זה בסדר." אמרה אמא.

שתיקה נפלה על המטבח.

"אנחנו לא צריכים לצאת?" העירה רוקסן.

"כן, מיד," חייכה אימי, וכולנו יצאנו אל המכונית.

הנסיעה עברה בשקט, אמא שאלה אותנו שאלות סתמיות לקראת השנה החדשה, הוגו שמע מוזיקה במכשיר המוזיקה החדש שסבא וסבתא גריינג'ר קנו לו, וניקי נרדמה.

"קדימה, תעירו את דומיניק, הוגו תוציא את האוזניות הגענו, אנחנו עומדים לאחר," אמרה אימא כשהגענו לתחנת הרכבת המפויחת במרכז לונדון.  

הסתכלתי עליה וראיתי את הפנים שלה חיוורות מאי פעם.

"אמא את רוצה לשתות משהו?" שאלתי בדאגה.

"מה? הו, לא רוזי הכל בסדר," היא חייכה בצורה לא משכנעת, אבל לפני שהספקתי להגיב על זה, רוקסן וניקי אחזו בידי ושלושתינו עברנו אל הצד הקסום של תחנת הרכבת "קינגס קרוס".

 לפני שהספקתי לחייך למראה הרכבת הגדולה, ניקי ורוקסן תפסו אותי, והתחילו למרוח עליי עיפרון לעיניים או משהו.